וואו, איזה משחק של וויל סמית

הסרט "משפחה מנצחת" הוא דרמת ספורט לא שגרתית אך מאוד אפקטיבית, שגרמה לי לבכות כמו תינוק בכמה הזדמנויות שונות. וויל סמית, באחד מתפקידיו הדרמטיים הטובים ביותר עד כה (אם לא ה־), מככב בתור ריצ'רד וויליאמס, טיפוס עקשן, אובססיבי ושנוי במחלוקת מקומפטון, קליפורניה, שהתגבר על אינספור מכשולים כדי להפוך את בנותיו, הטניסאיות ונוס וסרינה וויליאמס, לשתיים מהאתלטיות המצליחות, המפורסמות והעשירות בעולם.

כפי שאתם אולי יודעים, עוד לפני שוונוס וסרינה נולדו, ריצ'רד הצהיר שהן הולכות להיות אלופות טניס. הוא כתב תוכנית מפורטת באורך של 80 עמודים, ויחד עם אשתו התחיל לאמן אותן מגיל אפס, פחות או יותר. כולם אמרו לו שהוא משוגע. כולם אמרו לו שאין לו סיכוי. כולם אמרו לו שהוא מגזים ושהוא קשוח מדי עם הבנות שלו, שאין לו את הכסף הדרוש כדי לשלם למאמנים ועבור ציוד, שטניס הוא לא ספורט לאפרו־אמריקנים. אבל ריצ'רד לא הקשיב. שמש, גשם, גזענות - שום דבר לא עצר אותו (או את בנותיו). נראה לי שאתם יודעים איך הסיפור נגמר.

מטבע הדברים, מכיוון שהסרט הופק בשיתוף האחיות הכוכבות (שמגולמות בידי סאניה סידני ודמי סינגלטון המוכשרות), החלקים הפחות מחמיאים בקורות החיים של וויליאמס האב והצדדים האפלים יותר באישיותו תופסים כאן נפח קטן יחסית (אם בכלל). אבל סביר להניח שרק מעטים יבואו לראות את הסרט הזה בחיפוש אחר שיעור היסטוריה או שיעור בהורות. במקום זה, "משפחה מנצחת" מתמקד בלרגש ובלעורר השראה. ואין דבר יותר מרגש ומעורר השראה בסרטי ספורט הוליוודיים מאשר סיפורים על אאוטסיידרים נחושים וחדורי אמונה שמצליחים כנגד כל הסיכויים.

העלילה מתרחשת בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, ונעה בקצביות בין רגעי הצלחה למשבר. לאחר מאמצי שכנוע רבים, ריצ'רד הנודניק מצליח למצוא מאמנים מקצועיים עבור בנותיו (האחד מגולם בידי טוני גולדווין, השני בידי ג'ון ברנטל. שניהם מצוינים), ולהוציא את משפחתו מקומפטון. ונוס וסרינה עושות קפיצה רצינית ומתחילות לצבור מוניטין. אבל אז ריצ'רד מפתיע את כולם שוב כאשר הוא מחליט למנוע מבנותיו להתחרות בסבב תחרויות הנוער - צעד חריג ביותר שמעורר עליו ביקורת רבה.

"משפחה מנצחת", שעליו חתום הבמאי האלמוני ריינאלדו מרקוס גרין, נמשך כשעתיים וחצי, ואין באמת הצדקה לכך. אך גם אם ניתן היה לקצר אותו ב־20-15 דקות, הוא עדיין מבדר ונוגע ללב לכל אורכו כמעט, והסיבה העיקרית לכך היא הופעתו הסוחפת והאנושית של סמית (שצפויה לארגן לו מועמדות שלישית לאוסקר). לאורך הסרט, ריצ'רד נצפה מתרברב, בוכה, מרביץ מונולוגים, חוטף מכות והשפלות, ובאופן כללי, עושה הכל כדי שהתוכנית שלו תתגשם וכדי שלבנות שלו יהיו חיים טובים יותר מאשר החיים שהיו לו. אבל הוא עושה את כל זה ממקום מובס וכנוע. ממקום שפוף ועצוב. אני מודה. מפעם לפעם שכחתי שאני צופה בוויל סמית, וזה משהו שעוד לא קרה לי.

ציון: 7