זו היתה שנה איומה עבור הקולנוע הישראלי. מלבד "לשחרר את שולי", הלהיט ההיסטרי של שלישיית "מה קשור" ושל הבמאי בן בכר, שהצליח למכור כמעט מיליון כרטיסים עד כה, שום סרט מקומי שיצא לאקרנים בחודשים האחרונים לא הצליח למשוך קהל, ולא זכה לחשיפה שלה הוא ראוי. לכן, רגע לפני שגל הסרטים הבא שוטף את המסכים, בואו ניקח רגע כדי לדאוג לכך שאלה שכבר יצאו לאולמות לא ייעלמו מהנוף מבלי לקבל את הכבוד שמגיע להם.
שמונה שנים אחרי להיט האימה "מי מפחד מהזאב הרע", הבמאי נבות פפושדו שחרר את "מילקשייק אבקת שריפה", קומדיית אקשן בינלאומית עם כוכבים הוליוודיים, וייב פמיניסטי וכמות נדיבה של אלימות מסוגננת, שכבשה את נטפליקס ושצפויה להקפיץ את הקריירה שלו מדרגה.
גידי דר ושולי רנד, לעומת זאת, חברו לציירים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט כדי להגיש את "אגדת חורבן", אפוס אודיו־ויזואלי ייחודי, מרשים, אבל גם מאוד נגיש, שמתאר את שרשרת האירועים שהובילה לחורבן בית שני באמצעות 1,500 ציורים יפהפיים.
התסריטאית־במאית טליה לביא, שסרטה הראשון "אפס ביחסי אנוש" כבש לבבות וריסק קופות, הוציאה סוף־סוף את סרטה השני, הקומדיה הרומנטית הירושלמית "אחד בלב", בכיכובם של רן דנקר ואביגיל הררי, והתוצאה היתה מצחיקה, קסומה ומענגת.
וגם נדב לפיד, "הילד הרע" של הקולנוע הישראלי (אם מאמינים למה שנכתב בעיתונים), הגיע לשיאים יצירתיים מרשימים עם סרטו הרביעי, "הברך" - פרובוקציה נהדרת ורצופת סתירות, שמעניקה ביטוי סוער ומלא תשוקה למלחמת התרבות שמתחוללת בארץ (ובעולם) בעשור האחרון.
כל אחד מהסרטים האלה שונה לחלוטין מרעהו, אך כולם יותר משווים צפייה, וכאשר מניחים אותם זה לצד זה הם גם ממחישים עד כמה התעשייה המקומית מגוונת, מרתקת ואיכותית. אם פספסתם אותם בסיבוב הזה, נסו לתפוס אותם בסיבוב הבא.
