הרווח שנשאר: זאב רווח היה הרבה יותר מאיש מצחיק - לטוב ולרע

במותו, כמו בחייו, לזאב רווח היה טיימינג קומי נדיר. הסרט "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח" - סרט דוקומנטרי מקיף, מרתק ויש שיגידו משנה תפיסה על אודות חייו ופועלו - תוכנן לעלות לשידור ב־HOT8, ב־Next TV, ב־yes ישראלי וב־STING+ רק בעוד שבוע וחצי. מותו בשבת האחרונה, אף שקדמו לו שמועות ודיווחי שווא שהתבררו כ"זאב זאב", תפס את הגופים המשדרים כמעט לא מוכנים והביא להקדמה של מה שהפך להיות, ללא כוונה תחילה, מסמך סיכום חייו.

נאמן לתיאור "אדם שהתהלך בעולם כמלך, ורק במקרה לא היה לו כתר על הראש", שחני נחמיאס מעניקה לו בסרט - רווח, כדרכו, לקח את המושכות וביים את הסיטואציה בעצמו, כמו גאון הקומדיה שהיה. וגם הדרמה, כפי שמגלה הסרט. "אין לי מושג איך זה קרה, עבדנו על הדוקו הזה במשך שנתיים, כך שזה באמת צירוף מקרים", אומר הבמאי והתסריטאי אלון גור אריה, מיוצרי הסרט יחד עם משה אדרי ועופר נעים.

"הוא הוקרן בדוקאביב, וזאב נפטר 36 שעות אחר כך. הוא היה אמן של תזמונים וסידר לנו תזמון גם לזה, אבל אנחנו לא נוגעים בסרט, לא פותחים ולא משנים שום דבר. הסרט הזה היה אמור לחגוג את האיש, לא לזכור את האיש".

לאלוהי הדוקו ככל הנראה חוקים משלו, כמו לאיש שעומד במרכזו של "ימים טובים", שמתגלה בו כטיפוס רב־שכבתי וכיוצר קולנוע, שלסכם את פועלו כמלך סרטי הבורקס ייחשב קטיף של הפרי הנמוך ביותר על העץ. גם אם הבורקס מפתה ומעלה ניחוחות נוסטלגיים עזים, גוף היצירה של זאב רווח ורסטילי הרבה יותר.

בחר בקהל

עם כל הכבוד לחכם חנוכה ולששון נגרין, סרטם של גור אריה ושותפיו מציג, באמצעות ראיונות עבר והווה, לצד זהב ארכיוני וביתי שנחשף בו לראשונה, שחקן ובמאי רעב, אדם שעשה בחייו בחירות מקצועיות אמיצות וניהל מערכות יחסים מורכבות עם עצמו ועם הקהל שהעריץ אותו או בז לו, תלוי לאיזה מחנה אתם משתייכים.

"בסרט רואים שלפעמים הוא סופר יחידות כסף בדירות. 'אם הסרט הזה יצליח אני קונה דירה', 'הצלחתי לעזור להורים שלי לקנות בית'. דירה היא אחריות. לא חסרים שמות מהארץ שרק רוצים שהיצירה תצא החוצה ומוכנים להיכנס לחובות בשביל זה"

מצד אחד, קומיקאי פיזי של פרצופים ומבטאים, שכיכב בכמה מסרטי הקאלט הקאנוניים ביותר בתולדות המדינה. מצד שני, קולנוען אמיתי שגדל על קולנוע צרפתי, רוסי ואיטלקי, ומייצר בין הצחוקים אמנות גבוהה, פוצעת ומאתגרת. בנו של רב שבחייו שלו נע בין קצוות של דת לחילון, ואישיות גדולה מהחיים ואוהבת אדם, אך לא נטולת פגמים משמעותיים, שברפרטואר שלה אינסידנטים שיגרמו לצופה לנוע בחוסר נוחות בכיסאו. נפש מפוצלת אישית ואמנותית - אף שגור אריה לא ממש מסכים עם ההגדרה הזו.

"למה פיצול? זה מנעד", הוא אומר. "הוא היה אדם שעלה לארץ וגר במעברה והלך ללמוד משחק, ולצד זאת הוא היה שחקן שעזב את תיאטרון "אהל" הרפרטוארי' כדי להצטרף ל'קאמרי' המסחרי יותר, ועכשיו יש לו גם את הכלים האלה וגם את אלה".

איפשהו יש הרגשה כאילו לא הכרנו את זאב רווח באמת.
"כבמאי, אחרי שהסרט מוכן, אני עושה הקרנות פרטיות כאלה, למי שרוצה לראות. בא לשכנים, שואל 'רוצה לראות סרט בסלון?' כל מי שצפה בסרט עד עכשיו אומר דבר אחד - 'לא ידעתי'. יש בסרט רגעים שרואים אותו ב־1966 מפזז על בימת הקאמרי, ופתאום רואים שחקן מאוד רציני, ומבינים שהוא עשה החלטה מאוד מודעת.

"יש קטע שלא נכנס לסרט, שבו הוא אומר 'אני רואה מה קורה לשחקנים בתיאטרון שמקבלים את התפקידים שמציעים להם, ואתה לא יודע איך הם ייגמרו. אני רציתי להגיע רחוק יותר'. לעזוב את התיאטרון זו היתה, בזמנו, החלטה אמיצה. קביעות בשנות ה־60 היתה חשובה יותר מפרנסה".
בתודעה הקולקטיבית הלאומית הוא ממוסגר בתור דבר אחד, מאוד מוגדר.

"הדמות של זאב מרתקת, כי מה שאנשים זוכרים זה את מה שהכי בולט - הציטוטים מסרטי הבורקס. אבל האיש היה 14 שנה שחקן בקאמרי, השתתף ביותר מ־40 סרטים, שמתוכם ביים 16, וגם הפיק וכתב. היה איזה עשור וקצת שבו הוא יצר סרט בשנה. זו סטטיסטיקה שגם בהוליווד אין כמוה.

"ומדובר בסרטים שהצליחו, כי לעשות סרט זו לא חוכמה. הרבה מהסרטים שלו הביאו מאות אלפי צופים לאולמות. כלומר, היתה תקופה שהאיש הזה היה רבע או שליש מתעשיית הקולנוע בארץ. ובתור אחד שעשה שייקספיר על הבמות, היו לו יכולות דרמטיות.

"לפעמים אתה צריך לדעת איך המסגרת עובדת כדי לדעת איך לשבור אותה. אתה לומד מוזיקה קלאסית ואז עושה מוזיקת פופ. היה לו את התיאטרון הרפרטוארי, ואז הוא גילה שיש תיאטרון מסחרי. עשה הצגות קצת יותר עממיות, שמושכות אליהן קהל אחר, ואז הרוויח יותר כסף. ואז, פתאום, הוא גילה את הקולנוע המסחרי, אחרי ששיחק את אלימלך זורקין ב'חסמבה ונערי ההפקר', ומשם הגיעו סרטי הבורקס הנצחיים. הוא כל הזמן למד. הוא היה צופה בקולנוע זר ומייד הולך לעשות סרט דומה משלו. זה אדם שרגל אחת שלו היתה בקומדיה ואחת בדרמה. הוא כל הזמן מחליף זהויות".

מה הכי הפתיע אותך בתחקיר שעשית?
"כשאנשים שומעים 'זאב רווח', המילה 'אחריות' היא לא הדבר הראשון שעולה להם בראש, אבל האיש היה גם יוצר וגם מפיק את הסרטים שלו. עכשיו, המפיק והיוצר אלה שני האנשים שרבים הכי הרבה, כי יוצר צריך כמה שיותר כסף ומפיק צריך לחסוך בכסף. עצם העובדה שהוא היה גם וגם מעידה על משמעת עצמית ואחריות אדירה.

"בסרט רואים שלפעמים הוא סופר יחידות כסף בדירות. 'אם הסרט הזה יצליח אני קונה דירה', 'הצלחתי לעזור להורים שלי לקנות בית'. דירה זה אחריות, זה לדאוג למשפחה שלך. המון יוצרים מוכנים למשכן את הבית. לא חסרים שמות מהארץ שרק רוצים שהיצירה תצא החוצה, והם מוכנים להיכנס לחובות בשביל זה - וזאב דווקא היה מאוד אחראי.

"זה בן אדם שיודע לנהל כל כך הרבה דברים בצורה כל כך ארוכה עם אחריות כבדה. גם נושא הגיוון הפתיע אותי. בבית הוא היה שומע סיימון וגרפונקל ומראה לילדים סרטים של ספילברג".
זה מעלה את התהייה שאולי משהו בהנצחה שלו לא לגמרי נכון.

"יונה אליאן אומרת בסרט שיוצר ושחקן צריך להחליט איך הוא מודד הצלחה. אתה רוצה ביקורות טובות ופסטיבלים, או קהל? היא אומרת שהוא בחר בקהל. ב־20 השנים האחרונות, כשהוא התחיל לשחק בסרטים של אחרים, פתאום הוא התחיל לזכות בפרסי אופיר, שזה הכי ממסד. פרס אופיר ופרס מפעל חיים. ואז הוא גם הדליק משואה, נהיה קונצנזוס. זה קורה המון לאמנים, שלוקח להם זמן למצוא את המקום שלהם בזיכרון הלאומי. זה קרה גם לגששים".

הצד האפל

קונצנזוס היא מילה בעייתית בכל הנוגע לרווח ז"ל, ולא רק במונחי טעם בהומור. ב־2017, בעקבות ראיון שבו הביע תמיכה במשה איבגי ובקצין אופק בוכריס אל מול האשמות שהופנו כלפיהם בעוון אונס והטרדות מיניות, החלו לצוץ עדויות בדבר התנהגות מינית לא הולמת מצידו של השחקן והבמאי.

חני נחמיאס מספרת שבעיבוד התיאטרוני ל"סאלח שבתי", לאחר שרווח לא הסכים לעלות על הבמה עם מחליפתה, היא הוזעקה להופעה, ובסצנת החתונה עם בנו של שבתי, שאמורה לערב נשיקה, בחר השחקן הוותיק דווקא לנגוח בה על הבמה

הזמרת קמילה טרגולוב (קמא קמילה) טענה בפוסט ששיתפה בפייסבוק כי הוטרדה במשך שנתיים וחצי על ידי רווח, לאחר שליהק אותה לשחק בהפקה שלו עם תום לימודיה בבית הספר למשחק ניסן נתיב. "החיים שלי הפכו לגיהינום", כתבה שם, וסיפרה שכשהחלה לפעול נגדו באמצעים חוקיים ומשפטיים, בעלי משרד הפקות איימו עליה שלא תשחק עוד על במות בישראל.

עדויות מצד שחקניות נוספות שעבדו עימו לא איחרו להגיע, ואל פני השטח צפו גם שתי תלונות בדבר מעשים מגונים והטרדות שהוגשו נגדו במשטרה ב־2006, בתיק שנסגר אז מחוסר ראיות. רווח הכחיש את הטענות.

השבוע, לאחר פטירתו, גם השחקנית דליה שימקו סיפרה כי "יצאה מצולקת" מצילומי סרטם המשותף "פצעי בגרות 80". בפוסט הנצחה של שרון אלכסנדר, שחקן נוסף מקאסט הסרט, נכתב: "רק במאי אחד בוחר בך לתפקיד הראשון שלך בסרט. כל האחרים שיבואו אחריו כבר יידעו שנבחרת פעם. רק במאי אחד מצליח לזהות בך את הדבר החמקמק והבלתי ניתן להגדרה, ולהמר עליך כשאתה עוד אחד. רק עוד אחד. אצלי זה היה זאביק, כשהייתי בן 17".

שימקו הגיבה לפוסט וכתבה: "רק במאי אחד גם גרם לך להגן בגופך על הפרטנרית האומללה שלך, שגם אותה גילה, ובו בזמן ביזה. ללא ספק, איש עם עין טובה גילה את שנינו. אני יצאתי מצולקת אבל אתה היית שם בשבילי, אז בעיקר תודה לך".

בהמשך השבוע אמרה בראיון: "אנסח זאת בצורה מאוד ברורה וחד־משמעית: אני, כצעירה בת 18 שהתגלתה על ידי זאב רווח, עברתי על הסט של 'פצעי בגרות 80' התעללות נפשית ומינית מצד הבמאי. הוא לא הטריד אותי מינית בצורה ישירה או נגע בי, אלא התעלל בי נפשית ומינית בתוך העבודה. נדרשתי להוריד תחתונים במהלך סצנה, נדרשתי להתנשק עשרות פעמים, ולהופיע בעירום כשלא היה לי ברור שאני צריכה להופיע בעירום".

ב"ימים טובים", מקיף ככל שיהיה, אין כל אזכור להאשמות. "חיפשנו אנשים שידברו על זה, אבל אף אחד לא רצה לדבר", אומר גור אריה. "ממש פניתי אישית לאנשים. גם חברים וכתבים נשאלו על זה, וכולם אמרו 'זה לא מעניין, זה לא רלוונטי'. אז מה אני אשים, ציטוט של זאב רווח בתוכנית של רוני קובן שאומר 'בדקו ולא מצאו כלום'? אם אני לא יכול להראות את שני הצדדים, אין לי מה להראות.

"לא היה אדם אחד שמצאתי את השם שלו שרצה לדבר על זה. אני באמת לא יודע למה. אם זה לא מעניין אותם, וגם מתוך כבוד אליהם, זה לא מופיע בסרט. המטרה היתה באמת לגעת בכל, לזכור את הכל. היו דברים שירדו בעריכה, אבל ספציפית הנושא הזה לא ירד בעריכה כי לא היה כלום. ובאמת ניסיתי".

סיפור מוכר יחסית שדווקא מופיע בסרט הוא זה של חני נחמיאס וטראומת השתתפותה ב"בובה" מ־1987. בגוף העבודה של רווח "בובה" נחשב ממוקם בקטגוריית הסרטים שלא היו להצלחה קופתית, אך זכו לשבחים ולהערכה אמנותית. רווח ביים אותו על בסיס מחזה מאת הלל מיטלפונקט, ובמרכזו נושאים טעונים (אז כמו היום) של ניכור, הלם קרב, מחלות נפש ותקיפות מיניות.

רווח מגלם בו את בובה, פצוע נפש כתוצאה משירות קרבי, שעובד בתחנת דלק בדרום הארץ ומפתח חברות מפתיעה עם מונה, צעירה אבודה בעצמה שחולמת להיות רקדנית, שאותה מגלמת נחמיאס. לאורך השנים היא סיפרה כמה פעמים כי סצנת אונס קשה מלכתחילה הפכה עבורה לצלקת לכל דבר, לאחר שבמהלך הטייק מצאה את עצמה מותקפת על ידי שותפה לסצנה אשר צרפתי, ששיחק באגרסיביות שלא תאמה את הכתוב בתסריט.

"זה לא היה מתוכנן, וזה הכניס אותי לאלם ולהלם", אומרת נחמיאס בדוקו החדש. "לא אמרתי אף שורה מהטקסט. הדמות היתה אמורה להתנגד, אבל חני הרביצה לו, לא מונה. חוויתי אונס. לא חס וחלילה חדירה, אבל חוויתי אונס. וזה בכלל לא שינה לי שהיה צלם ומקליט, וידעתי שבסוף יעשו קאט, אבל אני חוויתי אונס".

"אנשים זוכרים את הציטוטים מסרטי הבורקס, אבל האיש השתתף ביותר מ־40 סרטים, ומתוכם ביים 16. היה איזה עשור וקצת שבו הוא יצר סרט בשנה. זו סטטיסטיקה שגם בהוליווד אין כמוה - ומדובר בסרטים שהצליחו מאוד"

בהמשך היא מספרת: "זאביק ניגש אלי ועטף אותי באיזה מעיל, ואחר כך הודיעו לי שמחר אני לא מצלמת. נתנו לי להבריא נפשית. יום אחד. לימים אמרו שזו אחת הסצנות הכי חזקות שצולמו בקולנוע הישראלי. אבל זו צלקת לכל החיים".

בסיפור מטריד אחר נזכרת נחמיאס בהחלטתה לפרוש מהעיבוד הבימתי ל"סאלח שבתי", שבו כיכבה שוב לצד רווח, לטובת תפקיד נשי ראשי כוונדי במחזה "פיטר פן", לצד חנוך רוזן. לאחר שרווח לא הסכים לעלות על הבמה עם מחליפתה, נחמיאס מספרת שהוזעקה להופעה, ובסצנת החתונה שלה עם בנו של שבתי, שאמורה לערב נשיקה, בחר השחקן הוותיק דווקא לנגוח בה על הבמה. למחרת, היא מגלה, פוטרה מההפקה.

ולמרות זאת, בעודה משתפת בסיפורים אלה, מוסיפה נחמיאס להשתמש בשם החיבה "זאביק". "היא באה עם אהבה והערכה לבנאדם", אומר גור אריה. "היא סיפרה מה שקרה והיא כועסת עליו, אבל גם מכבדת. מה שהיא אומרת נכנס כמו שהוא לתוך הסרט. שים לב לסדר בסרט - היא זו שאומרת את המילה האחרונה. היה לנו חשוב שחני תגיד את המילה האחרונה. כן, יש שם קונפליקט, בהחלט. יש דברים שהיו פעם בקולנוע הישראלי, שהיום לא יקרו בשום מקום".

היא מציגה צד מאוד חסר רגישות שלו, כוחני ונקמני.
"כן. היא אומרת שהוא היה מלך בעולם. זה מראה על אגו. את מה שהיא אמרה הכנסנו לסרט כמו שהוא. גם אין קריינות שמפרשנת את זה, יש ניסיון ליצור איזון. אם מישהו אומר משהו, מייד חייבים לשמוע את הצד השני כדי לתת תמונה מלאה, אחרת זה לא סרט תיעודי. מי שמאוד מעריך את זאב יופתע מדברים שהוא לא ידע, וגם מי שפחות אוהב אותו יופתע מדברים שהוא עשה. בסופו של דבר, מה זה שחקן? זה בן אדם שרוצה כפיים".

אשתו הראשונה שולה רומזת בסרט שהפרידה ביניהם לא עברה באופן חלק. גם בה יש כעס.
"כן, אבל אני לא יכול לדבר בשמה. זה כל מה שהיא אמרה. לזכות כולם, גם המשפחה, ייאמר שכולם נתנו לנו חופש מוחלט עם הראיונות והחומרים כדי לייצר סרט תיעודי ולנסות להקיף את הדמות הזו. זה לא סרט תדמית".

כבוד הרב

צד נוסף שהסרט חושף באישיות של רווח הוא יחסיו המורכבים עם אבי המשפחה, הרב יצחק ריוח (רווח) – בעצמו איש חזון, מחזאי, מחנך ופייטן. עבורו, הבחירה של בנו לתעדף את עולם המשחק על פני הדת היתה יריקה בפנים, שהצדיקה בעיניו לא פחות מסטירה. במשך שנים הוא נשבע שלא לחזות ביצירותיו של בנו.

בעצם יש כאן גם "אוריג'ין סטורי", שמפרק את הדמות המורכבת של זאב. בסוף הכל מתחיל ונגמר ביחסים עם ההורים.
"הסרט מתחיל כשזאב בגיל 8, עולה לארץ עם המשפחה וממרה את פי אביו בפעם הראשונה. שמים אותם בתוך אוהל ספוג מי גשם, זאב מציע להעביר את המשפחה לתוך מבנה, והאבא לא מסכים ואומר 'שמו אותנו פה'. כשהבן בכל זאת מעביר אותם לתוך מבנה בטון, האבא מסתכל מסביב ואומר 'יפה', אבל מכאן הדבר הזה מלווה אותו כל חייו.

"אף על פי שהמשפחה מאוד מכבדת ואוהבת, והאב היה איש משכיל ומורה, כשהבן זאב אמר לו 'אני רוצה להיות שחקן', הוא אמר לו 'לא, אתה נועדת להיות רב, ואני גם לא רוצה שתופיע בשבת'. אביו לא צפה באף סרט שלו ולא הלך לאף הצגה, ורק ב־87', כשזאב הופיע בבנייני האומה בירושלים עם 'סאלח שבתי', עשו לאב תרגיל - דוד לוי, חבר המשפחה, הזמין את האב לכנס של הליכוד, אבל הוא טמן לו פח והם הולכים למעשה לצפות במחזה.

"זאביק נותן הופעה, ובסוף, כשהוא שואל איך היה, האב עונה 'היית טוב, אבל אם היית רב היית תורם הרבה יותר'. האב לא קיבל את העובדה שהוא שחקן. אז תראה איזה מין בן אדם יש פה: ברמה הציבורית יש מי שאומרים שהוא דתי, מסורתי מדי, ויש מי שאומרים שהוא לא דתי מספיק. יש מי שאומרים 'הוא מייצג את העדה שלי', ואחרים אומרים 'הוא לא מייצג את העדה שלי'".

"יונה אליאן אומרת בסרט שיוצר ושחקן צריך להחליט איך הוא מודד הצלחה. אתה רוצה ביקורות טובות ופסטיבלים, או קהל? היא אומרת שם שהוא בחר בקהל. ב־20 השנים האחרונות פתאום הוא התחיל לזכות בפרסי אופיר, שזה הכי ממסד"

בסופו של דבר, ירצה או לא, רווח ייזכר בזכות הקומדיות. אבל גם בהן, כפי שמראה הדוקו, היה הרבה יותר משנדמה. "לקומדיה יש טריק", אומר גור אריה. "היא יכולה לעסוק בנושאים שדרמה לא יכולה לעסוק בהם. לפעמים בן אדם יראה דרמה על אבטלה ושכונת מצוקה, ויגיד 'עזוב אותי, בוא נראה משהו מצחיק'. אבל אם אתה עושה קומדיה כמו 'אדון ליאון', 'המובטל בטיטו' או 'רק היום', אתה יכול להעביר מסרים בצורה יותר קלה לעיכול.

"סרטי הבורקס מדברים על פערים ועל התנגשות בין עדות. פשוט קל יותר להעביר את המסר ככה, לקהל שלא ילך לראות דרמה. לקומדיה יש המון כוח. רוברטו בניני עשה את 'החיים יפים' וכולם אמרו 'אוי ואבוי, המשוגע הזה הולך לעשות קומדיה על מחנה ריכוז', ובסוף הוא קיבל שלושה אוסקרים על זה. כי זה לא סיפור על שואה, אלא על אב שמגן על בנו מפני מציאות בלתי אפשרית".

אי אפשר להתכחש לזה שרוב הדרמות שזאב עשה לא הצליחו יותר מדי מבחינה מסחרית.
"הדרמות היו פחות שוברות קופות מהקומדיות מכיוון שהמותג הזה, 'זאב רווח', סימן משהו עבור רבים, מעין הבטחה שתקבל את הצחוקים האלה. ואז הם היו באים לסרט דרמה אחרי שהוא עשה קומדיה מצחיקה ואומרים 'רגע, איפה הבדיחות?'. אבל זה סרט איכות, וקהל של סרטי איכות - רגלו לא תדרוך באולם שמקרין את זאב רווח. בסופו של דבר, הדמות הקומית היתה כל כך גדולה, עד שהיא השתלטה על שאר הדברים. תמיד אתה זוכר את ההצלחות הכי גדולות, הדברים הכי בולטים".

ובכל זאת, בחרתם כמעט לא להתמקד בשתיים הגדולות ביותר שלו - קלאסיקות הבורקס "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר".
"אנחנו לא באים עכשיו לעשות פרספקטיבה על יצירותיו, אלא לנסות לפצח את האיש, והסרטים הם כלים מדהימים להגיע לנבכי נפשו. מה שעניין אותנו להראות זה את הדואליות שלו, ולהציג את הצד של יוצר הסרטים הדרמטיים. זה לא 'דרמה קומית'.

"לפעמים בארץ אנחנו עושים הנחות למילה קומדיה, אבל כשהוא עשה קומדיה זו היתה קומדיה עד הסוף. גם כשהוא הלך על דרמה, הוא עסק בנושאים שגם היום אני בספק אם היו עוברים חלק בגרון. היה חשוב לנו לתת תמונה מלאה אחרת.

"סרטים על איך עשו את 'צ'רלי וחצי' כל הזמן עושים. אנחנו תמיד זוכרים אנשים לפי דבר אחד, אבל 'מיאו, חתולה' זה רק קצה. זה בהחלט לא מסכם את היצירה של זאב רווח".