לרגל צאת סרטו החדש: אלמודובר מדבר על הנושא השנוי במחלוקת

בגיל 75, הבמאי הספרדי הגדול פדרו אלמודובר סוף־סוף חוצה את הקווים ועושה סרט באנגלית - ואני כותב "סוף־סוף", כי זה אמור היה לקרות כבר לפני שנים.

בראשית הניינטיז, אחרי שסרט הפריצה שלו "נשים על סף התמוטטות עצבים" הביא לו מועמדות ראשונה לאוסקר, אלמודובר קיבל הצעה לביים את "הנזירות בלוז" (הוא סירב בטענה שהאנגלית שלו לא טובה מספיק). אחרי שזכה באוסקר עבור "הכל אודות אמא" היה דיבור שהוא עומד לעשות מותחן בסגנון היצ'קוק (אבל הדברים לא צלחו), והיו פרויקטים נוספים שלא הבשילו.

אבל רק כעת, אחרי שטבל את אצבעות הרגליים במים בזהירות, עם שני סרטים קצרים דוברי אנגלית - "הקול האנושי" ו"דרך מוזרה לחיות" - אלמודובר הרגיש שהוא מוכן לעשות את הקפיצה הגדולה.

וכך אנו מוצאים את עצמנו עם "החדר הסמוך", דרמה נשית מינימליסטית ועצובה בכיכובן של טילדה סווינטון וג'וליאן מור, שעוסקת בזכות למות בכבוד. העובדה שהסרט כבר הספיק לזכות בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה מספקת את הרושם שהאיכויות המוכרות של המאסטרו ממש לא הלכו לאיבוד בתרגום.

"אני מניח שהייתי יכול לעשות את הסרט הארוך גם בלי לעשות את שני הסרטים הקצרים קודם", אומר אלמודובר במהלך שיחת זום עם עיתונאים לרגל יציאת "החדר הסמוך" לאקרנים, "אבל כך הרגשתי בטוח יותר. כשעשיתי את הסרטים הקצרים זה הזכיר לי איך הרגשתי כשעשיתי את הסרטים הראשונים שלי. הרגשתי כאילו שאני עובד בז'אנר חדש. יכולתי לעשות ניסויים ולבדוק דברים. באיזשהו מקום, הייתי מודע לכך שאני עושה סוג של חזרה לקראת עשייה של סרט באורך מלא באנגלית. ראיתי שאני מצליח להבין את השחקנים ושהשחקנים מצליחים להבין אותי".

"זכות אנושית בסיסית"

במרכזו של הסרט החדש, המבוסס בחופשיות על הספר "What Are You Going Through", של סיגריד נונז, ניצבות אינגריד הסופרת (מור) ומרתה העיתונאית (סווינטון) - שתי חברות ותיקות שנפגשות בניו יורק אחרי שנים רבות שבמהלכן לא היו בקשר. מרתה, כך אנו למדים, חולה בסרטן, והרופאים לא ממש נותנים לה סיכוי לשרוד. אינגריד מגיעה לבקר אותה בבית החולים, ומרתה מספרת לחברתה הוותיקה שהחליטה לוותר על סבב טיפולים נוסף ושבכוונתה לשים קץ לייסוריה. עכשיו היא רק זקוקה למישהי שתלווה אותה בתהליך. האם אינגריד תהיה מוכנה?

"יש רק ארבע מדינות באירופה שמותר לבצע בהן המתת חסד", מסביר אלמודובר, "וספרד היא אחת מהן. זה כבר הפך את הסרט לבלתי אפשרי לעשייה בספרד. אבל הסרט הוא בשום פנים ואופן לא ניתוח של החברה האמריקנית - הוא על המתת חסד. אני חושב שזו זכות אנושית בסיסית. אם אתה הבעלים של החיים שלך, אתה גם צריך להיות הבעלים של המוות שלך. זהו נושא מאוד אישי עבורי, כי אני מאוד לא בוגר בכל מה שקשור למוות. אני כמו הדמות שג'וליאן מגלמת בסרט, במובן הזה. אני לא מקבל את הקונספט של המוות ומסרב להבין אותו".

איך היה לעבוד עם ג'וליאן מור וטילדה סווינטון?

"הן עשו עבודה מדהימה. חשבתי שיהיו יותר בעיות, בגלל השפה. אבל שתיהן לגמרי הבינו את הטון שרציתי ללכוד כדי לספר את הסיפור הזה. זהו סרט רציני ומלא רגש, אבל לא מלודרמטי. סגנון המשחק שלהן תמך בחזון האמנותי שלי וחיזק אותו. הסרטים שלי אף פעם לא היו נטורליסטיים, ובספרדית זה תמיד עבד היטב במהלך הצילומים הפעם, ג'וליאן ביקשה לשנות כמה שורות כדי שהדברים יישמעו טבעיים יותר. הסכמתי, כמובן. אי אפשר להשוות את האנגלית שלי לאנגלית שלה".

מה ההבדל עבורך בין סרטים שמבוססים על סיפורים מקוריים שלך לבין עיבודים?

"מה שמעניין אותי כשאני קורא ספר זו האנרגיה שהטקסט מייצר אצלי. אני צריך שהטקסט ילהיב אותי, יעורר אצלי השראה ויגרום לי לרצות לכתוב. בונואל אמר פעם שקל יותר לעבד סיטואציה מעניינת שלקוחה מתוך ספר רע מאשר לעבד ספר שהוא יצירת מופת. אני מסכים כי עם כל הכבוד למי שחתום על הספר, אני לא מכבד את הטקסט המקורי. כך גם הפעם. ברגע שאני מגדיר לעצמי את הדמויות, אני נותן לסיפור להשתלט עלי ולקחת אותי לאן שהוא צריך לקחת אותי".

נראה שחולי וסבל מעסיקים אותך לא מעט בשנים האחרונות. גם "כאב ותהילה", סרטך מ־2019, שהיה אוטוביוגרפי מאוד, נגע בנושא.

"זה נכון ששני הסרטים עוסקים בכאב ובמחלה, אבל אני מראה פחות כאב בסרט החדש. הכאב נותר מחוץ לפריים, והסיבה לכך היא שלא רציתי לעשות סרט אפל סביב המוות. רציתי שהסרט יהיה חי ובהיר ומלא חיים. שני הסרטים אמנם עוסקים בגוף הקמל ובהבנה שלא נותר לך עוד הרבה זמן לחיות. אבל כשעשיתי את 'כאב ותהילה' הייתי אחרי ניתוח בגב ובכלל לא ידעתי אם אי פעם אוכל לחזור ולביים שוב. אז כאב נוכח יותר בחיי בשנים האחרונות. אולי אנסה להפחית את מידת הכאב שיש בסרטים שלי. אבל בגדול הסרטים שאני עושה משקפים את מה שאני חווה בחיי".