הליהוק מוצלח, התפאורות מושקעות, המסר רלוונטי, הבימוי מניח את הדעת, ואפילו יש כמה שירים נחמדים. אז למה היה לי כל כך קשה לצפות ב"מרשעת", הגרסה הקולנועית של המחזמר המצליח והאהוב (שמשמש כפריקוול ל"הקוסם מארץ עוץ")? בעיקר בגלל האופורטוניזם הציני של המפיקים.
אסביר. בדומה למחזמר הבימתי הוותיק (שעלה על בימות ברודוויי ב-2003), גם הגרסה הקולנועית הנוכחית, שבויימה בידי ג'ון מ. צ'ו ("עשירה בהפתעה"), אורכת שעתיים וארבעים דקות.
אבל בשונה מהמחזמר (ובדומה ל"חולית", למשל), הסרט נגמר באמצע. כלומר, זהו רק החלק הראשון של הסיפור, ואת החלק הבא (והמסיים) תוכלו לראות רק בעוד שנה.
כתוצאה מכך, "מרשעת" (חלק 1) הוא סרט נפוח, מתוח, מרוח ומתיש שכמעט ולא קורה בו דבר - והדברים הבודדים שכן קורים בו, קבורים תחת אינספור סצינות מיותרות, חצאי שירים של חצאי דמויות, והמון-המון דקות משמימות שכל תכליתן למשוך את הזמן. עד כדי כך שהצפייה ב"מרשעת" הזכירה לי את הצפייה בגרסאות הבמאי הלא נגמרות של "שר הטבעות". עם הבדל קריטי אחד: ב"שר הטבעות" הייתה לאורך הצדקה.
למי שאינו יודע, "מרשעת" מגולל את סיפור המוצא של שתי המכשפות שמוכרות לנו מ"הקוסם מארץ עוץ" – אלפבה ירוקת העור (סינתיה אריבו), הידועה גם כמכשפה הרעה מהמערב, וגלינדה החייכנית והוורודה (כוכבת הפופ אריאנה גראנדה), שידועה בתור המכשפה הטובה – ומציג לצופים את האירועים ואת הסיבות שהביאו לכך שכל אחת מהן הפכה למה שהפכה.
בתחילת הסרט, אלפבה (הבודדה ויוצאת הדופן) וגלינדה (הפופולרית והצבועה) נפגשות בבית הספר לקוסמות (שמאוד מזכיר את הוגוורטס), והופכות ליריבות רציניות (סטייל "בחורות רעות"). בשלב מסוים, ללא סיבה נראית לעין, הן הופכות פתאום לחברות ממש טובות, ואחר כך הן גם נוסעות יחד לעיר הברקת כדי לפגוש את הקוסם (ג'ף גולדבלום), מכיוון שמתברר שאלפבה היא עילוי בסגנון הארי פוטר.
במקביל, החיות המדברות בממלכת עוץ נמצאות תחת מתקפה, וכוחות אפלים מבקשים לקחת מהן את היכולת לדבר ולכלוא אותן בכלובים. אבל קו העלילה הזה כאילו מתקיים במנותק לחלוטין מיתר הסרט ואינו משפיע עליו בשום צורה.
הדבר המבאס באמת הוא ש"מרשעת" יכול היה להיות סרט לא רע. אולי אפילו סרט טוב. כאמור, אריבו וגראנדה מפתיעות לטובה; ג'ונתן ביילי, שמגלם איזשהו נסיך חתיך ששתיהן מעוניינות בו, מותיר רושם חיובי גם הוא; ויש כאן גם כמה הבלחות חטופות שמבהירות מדוע המחזמר הזה רכש לעצמו מעריצים כה רבים לאורך העשורים.
אך הגישה הארכנית והטרחנית שננקטה בידי היוצרים פועלת כנגד האינטרסים האמנותיים והיצירתיים של הסרט ולא מותירה לו כל סיכוי. על כל סיקוונס סוחף אנו מקבלים חמישה סיקוונסים מיותרים שגוררים את רגליהם ושיכלו להיחתך בעריכה מבלי שמישהו ישים לב. על כל שיר מוצלח אנו מקבלים חמישה שירים שכיחים שלא באמת מקדמים אותנו לשום מקום. יותר מהכל, "מרשעת" הוא פשוט סרט מתיש.
"מרשעת", ארה"ב 2024
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
