לא נהניתי במיוחד מ"מגלופוליס", סרטו החדש והמדובר של הקולנוען האגדי פרנסיס פורד קופולה ("הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו"). אבל כחובב קולנוע, אני מעדיף עשרים סרטים כמוהו על פני סרט חדש אחד בסדרת "עולם היורה" או "מכסחי השדים".
כפי שאתם אולי יודעים, זהו פרויקט החלומות הגדול של קופולה (שחגג השנה 85), וסרטו הראשון מאז 2011. הוא מפתח אותו ועובד עליו מאז שנות השבעים המאוחרות, והוא מימן אותו מכספו (התקציב מוערך ב-120 מיליון דולר).
סיפורנו האימפרסיוניסטי והדקדנטי מתרחש ב"רומא החדשה" (כלומר, בניו יורק), בעתיד הלא רחוק, ובמרכז העלילה אנו מוצאים את סיזר (אדם דרייבר), ארכיטקט גאון ואידיאליסט שמבקש לבנות חברה אוטופית (ושיכול גם לשלוט בחוקי הפיזיקה ולעצור את הזמן, כשהוא רוצה בכך).
מולו ניצב יריבו הוותיק, ראש העיר סיסרו (ג'יאנקרלו אספוזיטו), שמעדיף להשקיע את המשאבים שעומדים לרשותו בבניית קזינו.
העניינים מסתבכים כאשר בתו של ראש העיר (נטלי עמנואל) מתאהבת בסיזר ומתחילה לעבוד אצלו. בינתיים, חופן דמויות אחרות – שכוללות את הבנקאי המיליארדר קראסוס (ג'ון ווייט), את הנכד הטיפש שלו, קלודיו (שיה לה בף), ואת מנחת הטלוויזיה הפופולרית והפתיינית וואו פלטינום (אוברי פלאזה) - זוממות מזימות מגוונות שמטרתן השתלטות על העיר.
זהו סרט מוזר ויוצא דופן מספיק כדי לגרום למחלקת המרקטינג להוסיף את המילה "אגדה" כאזהרה על הפוסטר (בעיקר כדי שהצופים לא יבקשו את כספם בחזרה בטענה שלא הבינו מה קופולה רוצה מחייהם). אבל הוא לא מוזר ויוצא דופן מספיק כדי להיות מעניין או מעורר מחשבה, וקשה לומר שהוא חדשני או פורץ דרך.
למרות הזמן הרב שהושקע בפיתוחו, "מגלופוליס" עדיין מרגיש כמו טיוטה שלא פותחה דיו. התסריט גדוש באזכורים ובציטוטים היסטוריים (שקושרים את האימפריה האמריקנית לאימפריה הרומית), ובדיאלוגים והגיגים רפטטיביים שאינם מובילים לשום מקום.
לא תמצאו כאן זכר לתנופה, ולמרות שפה ושם מתפלק לקופולה שוט יפה, האיכות אינה אחידה בשום צורה, התוצאה אינה סוחפת, האפקטים המיוחדים נראים זולים ולא מאוד מרשימים, ורוב הסרט מסתכם באנשים שפשוט עומדים (או יושבים) בחדרים ומדברים.
צוות השחקנים הרחב אמנם מספק לא מעט הסחות דעת - הנה דסטין הופמן! הנה ג'ייסון שוורצמן! הנה לורנס פישבורן! - אבל מלבד אדם דרייבר, שהופעתו כאן מזכירה במשהו את עבודתו במחזמר האוונגרדי "אנט", כולם מגלמים "רעיונות" ו"קונספטים", לא "דמויות".
המסרים של הסרט אולי בנאליים – "האהבה מנצחת את הפחד", "אל תדבר על הפילוסופיה שלך, חייה את חייך על-פיה" – אך גם יפים ונוגעים ללב בפשטותם הנאיבית והטהורה.
עם זאת, המונולוג הקצר שטום ווייטס ממלמל ב"ראסטי ג'יימס", סרטו הנפלא של קופולה מ-1983, אומר יותר על מושג הזמן בשישים שניות ממה שהסרט הזה אומר בשעתיים פלוס. דבר דומה ניתן לומר גם על "Lonely Planet", שירה היפהפה והמרגש של להקת The The, שנבחר להתנגן על רקע כתוביות הסיום של היצירה (שיא הסרט מבחינתי).
"מגלופוליס" רחוק מאוד מלהיות סרטו הטוב ביותר של קופולה. אבל הוא גם רחוק מלהיות סרטו הגרוע ביותר (אני מסתכל עליך, "ג'ק"). אני שמח שקופולה סוף סוף עשה אותו. אני שמח שצפיתי בו. עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.
"מגלופוליס", ארה"ב 2024
ציון: 4/10
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו