במאי הסרט המפחיד ביותר של השנה חושף את הסודות מאחורי הקלעים

פעם בכמה זמן מגיע סרט אימה שמצליח לפרוץ מתוך גבולות הז'אנר ולהפוך לאירוע קולנועי. "לונגלגס", מותחן הרוצחים הסדרתיים החדש של התסריטאי-במאי אוסגוד פרקינס ("גרטל & הנזל"), הוא סרט כזה.

לפרקינס בן ה-50 יש ייחוס משפחתי מחייב. אביו, השחקן המנוח אנתוני פרקינס, גילם את הרוצח הסדרתי האיקוני נורמן בייטס בכל סרטי "פסיכו". בגיל 12 פרקינס הבן אף גילם גרסה צעירה של בייטס ב"פסיכו 2".

"לונגלגס", שעולה לאקרנים היום, הוא סרט האימה הרביעי שלו כבמאי, אבל הראשון שבאמת מכה גלים. בשבועות הספורים שחלפו מאז הקרנותיו הראשונות בארה"ב הוא הספיק להפוך לאחד מהסרטים הכי מדוברים ומהוללים של השנה. עד כדי כך, שבאמריקה כבר הודבק לו התואר "מותחן האימה המפחיד ביותר מאז 'שתיקת הכבשים'".

החדשות הטובות הן שההייפ מוצדק לחלוטין. "לונגלגס" הוא אכן סרט מטריד, מחריד ומאוד-מאוד ייחודי, שלוקח אלמנטים משלל סרטי אימה מוכרים ואהובים ויוצק מהם משהו חדש ומסויט שטרם ראינו כמותו. על הדרך, פרקינס גם מספק לניקולס קייג', שמככב בסרט לצד מייקה מונרו ("It Follows"), את אחד מתפקידיו המבעיתים ביותר - לא משימה פשוטה, לכל הדעות.

על פניו, "לונגלגס" הוא מותחן אימה סטנדרטי המתחקה אחר סוכנת FBI בתחילת דרכה (מונרו) שמחפשת רוצח סדרתי מסתורי ואכזרי במיוחד (קייג') - אבל למעשה הוא הרבה יותר מזה, ומומלץ לדעת עליו כמה שפחות לפני שצופים בו. פרקינס מצליח לדחוס המון הפתעות ורגעי שיא קיצוניים אל תוך 100 דקותיו של הסרט, וחלק גדול מה"כיף" הוא לא לדעת לאן הוא לוקח אותך ומהו היעד הסופי.

"היה לי ביטחון בתסריט שכתבתי", אומר פרקינס בראיון בלעדי ל"ישראל היום" כשאני שואל אם הוא הופתע מעוצמת התגובות ל"לונגלגס" עד כה. "כשניקולס קייג' הצטרף לפרויקט, זה חיזק את התחושה הזאת אצלי וידעתי שכנראה יש לי משהו מיוחד ביד. אבל אם להיות כן, כשאני עושה סרט אני נע בין להרגיש שאני הכי חכם בעולם, עם הרעיונות הכי טובים בעולם, לבין להרגיש שאני הכי גרוע שיש, ושהסרט הולך לצאת גרוע, ושלעולם לא ייתנו לי לביים עוד סרט אחריו. זה כל הזמן נע בין שני הקצוות האלה. 

"זה מאוד מספק ומשמח לראות את התגובות לסרט", הוא ממשיך. "בסופו של דבר, אנחנו עושים סרטים כדי שאנשים יאהבו אותם. מובן שזה מאוד מבלבל עבורי להיתקל בתגובות כל כך חיוביות ולזכות במידה כה מוחלטת של אישור. כאמנים, אנחנו כמהים לאישור הזה, אני מניח. אבל כשהוא סוף-סוף מגיע, אנחנו לא רוצים אותו. טבעי להרגיש כך. מה שכן, אני בהחלט שואל את עצמי אם אני אי-פעם אעשה עוד סרט שלאנשים יהיה אכפת ממנו כמו שאכפת להם כרגע מ'לונגלגס'".

כינית את הסרט "מיקס-טייפ של סרטי אימה", ואכן יש פה שלל אלמנטים שמוכרים מכל מיני פינות אפלות של הז'אנר. בתוך כך, שמעתי שגם אמרת שזהו הסרט הכי אישי שלך. איך גרמת לכל החלקים הלכאורה לא קשורים שמרכיבים את התסריט להשתלב יחד באופן שמרגיש כל כך אורגני ולא מאולץ?

"אימון. פשוט עושים את זה שוב ושוב, יום אחרי יום, עד שזה מצליח. אני מנסה להקשיב למוזה, ליקום, לאלוהים, איך שאתה לא רוצה לקרוא לזה. בסופו של דבר זה אני והמחשב. זה רק אני והדבר הזה שאני כותב.

"המטרה המוצהרת עם 'לונגלגס' הייתה לתת לחובבי ז'אנר האימה - ובתקווה גם לאנשים 'רגילים' - את מה שהם רוצים ואוהבים. קיבלתי את הרושם שאנשים רוצים לחזור למקומות שבהם הסתובבו סרטים כמו 'שתיקת הכבשים' ו'שבעה חטאים'. בשנים האחרונות אמנם יש הרבה סדרות פשע אמיתי, עם רוצחים סדרתיים וכל מיני שחזורים מזוויעים, אבל אין בסדרות האלה שום אלמנט אמנותי. אפילו הסדרה 'מיינד האנטר' של דיוויד פינצ'ר הייתה יבשושית לטעמי.

"רציתי להחזיר את האלמנט הבארוקי-פופי לז'אנר. רציתי שהסרט כאילו יגיד לחובבי אימה ולחובבי קולנוע באופן כללי: 'היי, אתם מתים על זה, נכון? זה החומר הטוב, נכון?!' זה הדבר שאני מת עליו, בכל אופן. אי אפשר למצוא אותו בנטפליקס".

מאיפה הגיעה הדמות המטורפת הזאת של לונגלגס? ואיך הדמות השתנתה והתפתחה אחרי שניקולס קייג' הצטרף לפרויקט? אף פעם לא ראינו אותו ככה.

"אחד מהדברים הכי אדירים בקייג' זה שאין לו אגו. אף פעם לא פגשתי מישהו שאוהב סרטים יותר ממנו, וההנאה שביצירה הייתה נוכחת אצלו בכל יום. הוא קיים בשירות הטקסט. מבחינתו ההנאה היא בלגרום לטקסט לעבוד. לגרום לסרט להיות 'קול'. אם יוצא שגם הוא יוצא 'קול' - אין לו בעיה עם זה, כמובן. אבל זה לא העיקר מבחינתו. הוא לא מגיע לעבודה כדי להשוויץ. הוא לא סטיבן סיגל, אם אתה מבין למה אני מתכוון. הוא ההפך מזה. הוא מתייחס למשחק הקולנועי כאמנות קדושה. הוא חושב שזו צורת האמנות הנעלה ביותר, לצד הרוקנרול. הוא רוצה לתרום לזה, והוא הולך על הכי גדול שאפשר. פחות מכך לא יספיק לו. לכן, כשהתחלנו לדבר על הדמות של לונגלגס דיברנו על שחקני אימה מיתולוגיים מהעבר, כמו לון צ'ייני, מקס שרק, בוריס קרלוף, אנתוני הופקינס, אבא שלי - כל הגדולים. עבור ניק, אין רמה אחרת. הוא לא מסוגל לשאוף לפחות".

באופן מפתיע, שמעתי שגם אמא שלו סיפקה השראה לדמות.

"כן. אני חושב שכשחקן הוא חיפש הזדמנות לבטא זיכרונות מסוימים ותוכן רגשי מסוים שנמצאים אצלו עמוק בפנים. אמא שלו הייתה אישה לא יציבה, ואני חושב שהיא ממשיכה לחיות בתוכו. הוא רצה לתת לה לצאת קצת. הוא רצה לתת לה 'רגע'. זה אולי נשמע קצת מוזר, בגלל הדמות שהוא מגלם בסרט, אבל זה נעשה בחיבה גדולה. הוא עושה את מה שהוא עושה מתוך אהבה".

הדרך שבה אתה משתמש בקייג' בסרט מאוד הזכירה לי את הדרך שבה סטיבן ספילברג משתמש בכריש ב"מלתעות". רוחו של לונגלגס אמנם שורה על היצירה כולה, אבל הוא מופיע לראשונה במלוא הדרו רק באמצע הסרט, והוא נמצא מעט מאוד זמן על המסך. כמה קשה היה למצוא את המינון הנכון עבורו?

"הכל היה מתואר בתסריט ובקונספט של הסרט. איך שהוא נמצא שם, ואיך מרגישים אותו גם כשהוא לא נמצא בתוך הפריים. אבל מצחיק שאתה מזכיר את הכריש מ'מלתעות', כי זה ממש נכון. הצלם של הסרט גם מתמחה בצילומים תת-ימיים, והוא גם צילם כרישים בעבר, וזה בהחלט משהו שדיברנו עליו לא מעט - על התחושה המאיימת הזאת, של כריש שמופיע לרגע כדי לרחרח, ואז נעלם שוב אל תוך המצולות".

אבא שלך גילם את נורמן בייטס, אחד מהרוצחים הסדרתיים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. הקרדיט הראשון שלך ב-IMDB הוא התפקיד הקטן שעשית ב"פסיכו 2" כשהיית בן 12, בתור נורמן בייטס הצעיר. מעבר לזה שאתה עושה סרטי אימה, אתה חושב שזה היה בלתי נמנע עבורך שתעשה בסוף סרט על רוצח סדרתי? אתה מרגיש כאילו שאתה סוגר איזשהו מעגל מוזר?

"אני חושב שאצל רבים מאיתנו קיים האינסטינקט או הרצון להיות כמו אבא שלנו. ללכת בעקבותיו, או לפגוש אותו איפשהו לאורך הדרך. שדמותו תשקף אותנו, אבל גם תשתקף בנו. אני לא יודע אם התחלתי לעשות סרטים בצעירותי בשביל לקבל ממנו תשומת לב או אישור. בכל מקרה, היה מאוד קשה להשיג את תשומת הלב שלו. הוא לא היה נגיש עבורי. אבל מובן שהוא חי בתוכי, ומובן שהעובדה שאני עושה סרטי אימה צמחה מתוכו וקשורה אליו.

"עם זאת, אני באמת חושב שהאמנות האמיתית נמצאת בז'אנר האימה. בז'אנר הזה נמצאים כל הדברים היפים באמת - מיתולוגיה, סקרנות, אפלות. כל הדברים הנסתרים. אלה החומרים הנצחיים".