בכל מה שקשור לסרטי אנימציה הוליוודיים, בשנים האחרונות קשה למצוא סרט מהפכני ומשפיע יותר מ"ספיידרמן: ממד העכביש". הסגנון הייחודי ודמוי הקומיקס שלו כבר ניכר ב"החתול של שרק: משאלה אחת ודי", שיצא בשנה שעברה, וכעת ניתן לזהות את עקבותיו גם ב"צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" - ניסיון נוסף (ושלישי במספר) לעבד את סדרת הקומיקס הוותיקה והאהובה לקולנוע ולהגיש אותה לקהל חדש.
אלא שמלבד האנימציה היפה, הרעננה ויוצאת הדופן, שאינה מתקשה להקנות ערך מוסף לדימויים המוכרים שעל המסך, לא תמצאו יותר מדי עניין בגלגול הנוכחי. נדמה שהוא מכוון בעיקרו לצופים צעירים מאוד, וקשה לומר שהוא מצליח (או מנסה) להמציא את הגלגל מחדש.
התוצאה חביבה וחמודה, אבל לא יותר מזה. בהתחשב בכך שסת' רוגן ואוון גולדברג ("סופרבאד", "פיינאפל אקספרס", "מסיבת נקניקיות") חתומים על התסריט ועל ההפקה, בהחלט ניתן לומר שמדובר באכזבה. שכן שני החבר'ה האלה אף פעם לא "הלכו על בטוח", כפי שהם עושים כאן.
הסיפור עצמו אינו מורכב במיוחד. לאחר שורה ארוכה של פלשבקים, שמגוללים את מוצאם של ארבעת הגיבורים הירוקים וחובבי הפיצה שלנו - לאונרדו, דונטלו, מיכלאנג'לו ורפאל - העלילה סוף־סוף יוצאת לדרך עם נבל־על בשם סופר־פליי, זבוב ענק שמדבר בקולו המשעשע של הראפר/שחקן אייס קיוב. מזימתו המרושעת הזדונית: להפוך את כל תושביה של ניו יורק למוטנטים. כמובן שרק הצבים - יחד עם חברתם הנאמנה, אפריל או'ניל, שמוצגת כאן כתיכוניסטית ממושקפת ודחויה חברתית - יוכלו לעצור אותו.
"טירוף המוטנטים" אינו מותיר חותם עמוק. קל ונחמד לבהות בו, אך סביר להניח שלא תזכרו ממנו יותר מדי ביום שלאחר הצפייה. התסריט גדוש ברפרנסים לדברים עכשוויים כמו סרטי "הנוקמים", הפסקול מלא בלהיטי היפ־הופ נוסטלגיים (של וו טאנג קלאן, ואנילה אייס ועוד), וגם המוזיקה המקורית, של זוכי האוסקר טרנט רזנור ואטיקוס רוס, לא פחות ממצוינת.
אבל לסרט עצמו אין את האמביציה או את הרצון להיות משהו מיוחד באמת (כמו "סרט לגו באטמן", לדוגמה). סביר להניח שצופים מתחת לגיל תשע לא ישימו לב לכך. כל היתר יוכלו להתנחם בעובדה שהסרט נמשך רק 100 דקות.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
