גם טרנסג'נדרים מחפשים סיפור אהבה מהאגדות

רבים מאלו שמחפשים להיות בזוגיות מפנטזים על מערכת יחסים מושלמת שבה הכל מתקתק, יפה ונוצץ, ממש כמו בסרט של "דיסני". המציאות, לעומת זאת, היא לא כמו בסרט מצויר – בטח ובטח לא בקרב טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות, שההליך אותו הם.ן עוברים.ות אינו קל, בלשון המעטה.

הנושא הזה עומד במרכזו של "הריקנות שלי ואני", סרט דרמה ספרדי (שעולה בבלעדיות ב-yes) העוקב אחר רפאלה, אישה טרנסג'נדרית שמאובחנת עם דיספוריה מגדרית -מצוקה נפשית הנובעת מחוסר התאמה בין המין הביולוגי שבו אדם נולד ובין הזהות המגדרית הסובייקטיבית שלו - מה שעלול לגרום לאותו אדם להרגיש חוסר נוחות בגופו ו/או עם התפקידים המגדריים שהחברה מצפה ממנו למלא.

צילום: משה בן שמחון, גיל קרמר

יש שני דברים שרפאלה מחפשת בחייה: למצוא את הגבר הנכון עבורה, את האביר על הסוס הלבן, ולהבין אם היא רוצה להשלים את הפיכתה לאישה – ולבצע ניתוח לשינוי מין. היא נפגשת פעם אחר פעם עם גברים זרים אותם היא פוגשת באפליקציית היכרויות, כשבמהלך השיחות מוצגות לצופים השיחות אותן היא מקיימת עימם, וכמובן המפגשים עם אותם גברים, בין אם אלה דייטים כושלים, סטוצים או כאלה שמסתכמים בשיחה טובה.

התגובות נעות על רצף של הלם, סקרנות, חוסר ודאות, הומופוביה או סתם חרמנות גרידא, וכל אלה חושפים את הצופים לצדדים הפנימיים שבנפשה, לרוך שהיא מחפשת, לאדם שייתן לה עוגן בחייה.

במשך מעט יותר משעה וחצי, הצופים מתלווים למסע הגילוי העצמי שרפאלה יצאה אליו בעצמה, שמרגיש מלא בכנות. העובדה שהכוכבת הראשית שלו, רפאלה פרז המצוינת ומלאת העדינות, היא אחת משלושת האנשים שכתבו את התסריט שלו (לצידו של במאי הסרט אדריאן סילבסטר), מרגישה כאילו במובן מסוים מדובר בסרט אוטוביוגרפי בחלקו. עד כמה היא הכניסה לתסריט מהחוויות האישיות שלה, כאישה טרנסג'נדרית בעצמה? כמה ממה שאנו רואים על המסך הוא משהו שקרה לה, בוורסיה כזו או אחרת?

בזמן שהיא מחפשת את מקומה בעולם, הריקנות שרפאלה מרגישה עוברת בקלות למסך, בזכות הבימוי של סילבסטר, שבצניעות וברגישות מוציא את המיטב מהתסריט שהיה בידיו, שיש להודות שלמרות המסר החשוב שבמרכזו, ולמרות שהלב שלו נמצא במקום הנכון, לא בדיוק מצליח לרומם את הפוטנציאל הטמון בו. שוב ושוב, פעם אחר פעם, אנו צופים ברפאלה נפגשת עם גבר זר – ובהתפתחות מולו, מנהלת שיחות עמוקות עם הקרובים לה או עם הגברים אותם פגשה, וחוזר חלילה. זו חזרתיות מיותרת שאין בה באמת צורך, שכן היא מציגה את אותה השורה התחתונה בכל פעם מחדש, ואנו, הצופים, כבר לא מופתעים מהעומד לבוא.

אין זה אומר שמדובר בסרט רע, כלל וכלל לא – אבל הוא גם לא מושלם או אפילו קרוב להיות כזה. הוא מציג אישה טרנסג'נדרית במרכזו, שהיא עצמה בין השותפות לכתיבתו, וזה לבדו הישג מרשים, רק כמה חבל שבסופו של דבר "הריקנות שלי ואני" לא מצליח להתעלות על התקציר המרהיב שלו, ונכנס למקומות שעדיף היה לו לא להתקרב אליהם.

זהו סרט קטן, אינטימי מאוד, שהדמויות בו חושפות את שעל ליבן. יש מיליון ואחד סרטים כאלה, והחידוש שלו הוא המהות של הדמויות הראשיות בו. מעבר לכך, במה הוא שונה מסרטים אחרים על דמויות שמדברות את עצמן לדעת על הא ועל דא? לא הרבה. בין אם רפאלה שאנו רואים על המסך היא דמות אוטוביוגרפית לחלוטין של השחקנית המגלמת אותה ובין אם מדובר בדמות מומצאת, יש בה משהו שמצליח לגעת בלב, תוך שהוא יוצר כלפיה חמלה. כי גם אם כבר ראינו את הסרט הזה, במובן מסוים, יש לו משהו שאין להרבה סרטים דומים אחרים – וזה לב ענק.