אתם כנראה לא מכירים אותו, אבל סרט חדש יגלה לכם כמה הוא השפיע על העולם היהודי

הצלם רומן וישניאק נודע בעיקר בזכות צילומי השטעטל שלו, שתיעדו את הקהילות היהודיות בפולין ובמזרח אירופה, שנים ספורות לפני שנכחדו בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה, צילומים אייקוניים אלה פורסמו בכמה ספרים, המוכר שבהם הוא "A Vanished World", והשפיעו רבות על האופן שבו אנשים תופסים וזוכרים את העולם היהודי־מזרח אירופי (גם "כנר על הגג" וגם "רשימת שינדלר", לשם דוגמה, שאבו השראה רבה מצילומיו).

אבל כפי שניתן ללמוד מ"וישניאק", הסרט התיעודי החדש והמרתק שעוסק ביצירתו ובחייו הסוערים, וישניאק היה הרבה יותר מצלם של שטעטלים. הוא הסתובב ברחבי אירופה עם מצלמתו ונכח בלא מעט צמתים היסטוריים. הוא תיעד את המציאות בסגנונות אמנותיים מגוונים, צבר הרפתקאות רבות (חלקן מומצאות, חלקן לא), ומאוחר יותר בחייו, לאחר שנמלט מברלין עם משפחתו לניו יורק, הוא גם המציא את עצמו מחדש כביולוג שהתמחה בתחום הצילום המיקרוסקופי.

"אפשר לומר שוישניאק היה ה'פורסט גאמפ' של ההיסטוריה היהודית במאה ה־20", מגדירה לורה ביאליס, שביימה את הסרט החדש, שיוקרן השבוע במסגרת פסטביל הסרטים התיעודיים דוקאביב. "הוא היה פה, הוא היה שם. הוא היה בכל מקום שבו קרה משהו משמעותי בנרטיב של יהודי אירופה. כילד הוא ברח עם משפחתו מהקומוניסטים במוסקבה. הוא היה בברלין בליל הבדולח. הוא היה במזרח אירופה רגע לפני שהנאצים הגיעו. הוא היה במחנות העקורים וההכשרה. בעיקר מכירים וזוכרים את צילומי השטעטל שלו, אבל גוף העבודות שלו הרבה יותר גדול ומשמעותי מזה".

ביאליס נתקלה בסיפורו של וישניאק לראשונה לאחר שפגשה את בתו, מארה, בהרצאה של אלי ויזל שהתקיימה בסוף שנות ה־90 בסנטה ברברה, קליפורניה. בין השתיים התפתחה ידידות, וכאשר הגיעה ביאליס לבקר אותה בביתה וראתה את צילומיו הרבים של וישניאק על הקירות החלה להבין שיש כאן סיפור שטרם סופר.

"מארה סיפרה לי איך היא ומשפחתה נמלטו מברלין בשנות ה־30. סיפור מדהים ולא ייאמן. לאבא שלי היה את הספר של וישניאק על יהודי פולין בבית, אז עשיתי את הקישור והתחלתי להבין במי מדובר. בהמשך הביקור מארה פתחה ארון, ומלא צילומי פורטרט של אלברט איינשטיין, שאבא שלה צילם אחרי מלחמת העולם השנייה, נפלו החוצה. הרגשתי שיש כאן חומרים מצוינים לסרט. אבל לקח זמן לרכוש את אמונה של מארה. היו לה יחסים מורכבים מאוד עם אבא שלה".

בינתיים ביאליס פנתה לפרויקטים אחרים: היא עשתה סרט על מסורבי עלייה מבריה"מ ("Refusnik") וסרט על סצנת הרוק בשדרות בצל הקסאמים ("רוק בצבע אדום"). על הדרך גם הקימה משפחה עם גבר ישראלי וחיה בארץ שמונה שנים. רק לאחר ששבה לסנטה ברברה ב־2014 פנתה שוב לבתו של וישניאק וקיבלה סוף־סוף את הסכמתה.

"אין ספק שוישניאק לא קיבל את הכבוד שמגיע לו בתור צלם", אומרת ביאליס. "התמונות שלו הפכו לסוג של אובססיה עבורי. ככל שאני מעמיקה בהן, אני רק נדהמת יותר. מעבר לעין הנדירה שלו ולשימוש שהוא עשה באור, אני מרגישה שהיה משהו מיוחד מאוד בקשר שלו עם מצולמיו. רואים את זה בתמונות שלו ממזרח אירופה. האופן שבו המצולמים מסתכלים עליו. הוא הצליח ללכוד את המהות שלהם בצורה עמוקה. לא פגשתי אותו אף פעם, אבל אני משוכנעת שהיתה לו מערכת יחסים מיוחדת מאוד עם האנשים שאותם צילם.

"ככל שהוא התעמק בתרבות היהודית, הוא התאהב בה. ממש אפשר לראות איך הצילומים שלו משתנים עם הזמן. ממש אפשר להרגיש את זה. אני מאוד מקווה שהסרט יגרום ליותר אנשים להכיר את העבודות שלו".

"וישניאק" יוקרן בנוכחות הבמאית במסגרת פסטיבל דוקאביב ביום רביעי ב־09:45 בסינמטק 3, וביום שבת ב־12:00 באולם אסיא במוזיאון תל אביב.