סדרת סרטי האימה "צעקה" קמה לתחייה לפני קצת יותר משנה לאחר תנומה ממושכת עם פרק חמישי חביב, ששילב בחוכמה בין נוסטלגיה ניינטיזית לעכשוויות. כעת, בעקבות ההצלחה היחסית, אנו מקבלים פרק נוסף בסדרה, שנעשה בזריזות גדולה ושמעתיק את ההתרחשויות לראשונה לניו יורק סיטי.
למרות השינוי הגיאוגרפי, הסרט עצמו הוא מקרה קלאסי של "עוד מאותו הדבר", ולא בקטע טוב. כך שאם גדלתם על ברכי הסרטים המקוריים, קשה לי להאמין שתמצאו בו עניין רב. קורטני קוקס, שכיכבה בסרטים המקוריים, אמנם מפציעה להופעה קצרה (יחד עם היידן פנטייר, שהשתתפה ב"צעקה 4"), אך הגעגוע לגוסטפייס הרוצח ולדמויות הוותיקות כבר באו על סיפוקם בסרט הקודם, והסרט הנוכחי לא עושה מספיק כדי לרענן את השורות ולקחת את הסדרה הלאה.
למעט סצנת הפתיחה המוצלחת, שמתמקדת בפרופסורית לקולנוע חסרת מזל (סמרה וויבינג), שמגיעה לבליינד דייט במסעדה במנהטן (ושכרגיל מתפקדת בנפרד מיתר הסרט), העלילה של "צעקה 6" היא מיחזור חסר בושה של כל הסרטים הקודמים (קומפלט עם השיר הקבוע של ניק קייב).
האחיות למחצה סם (מליסה באררה) וטארה (ג'נה אורטגה), שכאמור עברו לניו יורק כדי להתרחק מהטראומה שפקדה אותן, בכל זאת מוצאות את עצמן נרדפות שוב בידי גוסטפייס הרוצח. לצידן אפשר למצוא את צ'אד ה"חתיך" (מייסון גודינג), שתפקידו להוריד את החולצה ולייצר מתח מיני, ואת מינדי "גאונת הסרטים" (ג'סמין סבוי בראון), שתפקידה לזרוק הערות מטא־טקסטואליות מתחכמות.
מעשי הרצח עצמם אמנם קצת יותר אכזריים ומדממים מבדרך כלל, אך למעט סצנת הפתיחה, אין בהם טיפת דמיון או מקוריות, ובאמת שאין שום היגיון לא בתוכנית המופרכת והמטופשת של גוסטפייס ולא בדרך שבה הוא מצליח שוב ושוב להימלט ממקומות הומי אדם (כמו רחובות, חנויות וקרונות רכבת תחתית).
החדשות המבאסות הן ש"צעקה 6" עשה חיל בקופות בארה"ב בסוף השבוע האחרון, כך שפרקים שביעי, שמיני ותשיעי הם רק עניין של זמן. בשנים האחרונות סרטי אימה נהנים מפופולריות רבה. הם זולים וזריזים להפקה, והם מהז'אנרים היחידים שהצעירים הולכים לקולנוע עבורם. חבל שכה רבים מהם זניחים, עצלים וחד־פעמיים.
ציון: 5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו