דאנה איבגי מגישה את אחת מהופעות המשחק הכי מדהימות והכי שוברות לב שנראו אי פעם בסרט ישראלי ב"את לי לילה" - דרמה קאמרית בעלת עוצמה רגשית נדירה, שעוסקת במערכת היחסים הסימביוטית של שתי אחיות הגרות יחד בדירה צפופה ורועשת בחיפה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לירון בן שלוש מגלמת את חלי בת ה־27, שעובדת כמאבטחת בבית ספר, ואילו איבגי מגלמת את גבי, אחותה הצעירה בכמה שנים, שסובלת מפיגור שכלי חמור.
חלי מקדישה את חייה לטיפול באחותה, ומכיוון שהיא אינה זוכה לכל סיוע מבני משפחתה, יש מימד דיקטטורי, נוקשה וקר באופן שבו היא מנהלת את שיגרת יומה. ניכר שהיא מאוד אוהבת את גבי, אבל באותה נשימה היא גם אינה נמנעת מלהשאיר אותה לבד בבית למשך ימים שלמים בשעה שהיא נמצאת בעבודה - החלטה שנויה במחלוקת בהתחשב בכך שבזמן הזה גבי בעיקר צועקת, מריירת וחובטת את ראשה ברצפה.
הדבר מביא את רשויות הרווחה לדרוש מחלי למסור את אחותה למעון יום, ובשל כך פתאום מתפנה בחייה מעט מקום. את החלל הזה ממהר למלא זוהר (יעקב זאדה דניאל), גבר נדיב ואדיב בשנות השלושים לחייו שעדיין מתגורר עם אמו.
אך אם בתחילה נראה כי חלי תצליח להשתחרר מעט ולארגן את חייה מחדש לכבוד הגבר החדש שנכנס אליהם בסערה, לאחר שזוהר מחליט לעבור לגור בדירתן של האחיות, מתברר כי האתגרים שניצבים בפני הזוג הצעיר לא ממש יאפשרו זאת.
אסף קורמן, עורך מוערך ("מי מפחד מהזאב הרע", "המשגיחים") שמגיש כאן את הפיצ'ר העלילתי הראשון שלו, עושה נפלאות של ממש עם שלושת שחקניו. בן שלוש (שגם חתומה על התסריט) מגלמת את חלי בנוקשות עיקשת - כאילו היא בטוחה בצדקתה, אף שהיא בעצם לא - וסיפור האהבה שלה עם זאדה דניאל מתבל את הסרט ברגעים קטנים ומשכנעים של אינטימיות ומבוכה.
איבגי, לעומת זאת, מגיעה כאן למקומות שלא ממש ברור לי כיצד הגיעה אליהם. האופן המוחלט וחסר העכבות שבו היא נכנסת אל דמותה של גבי מניב תצוגה חשופה, רגישה ולחלוטין לא ראוותנית, שלוקחת אותה הכי רחוק שאפשר מתפקידים קודמים שעשתה. זוהי הופעה פיזית אדירה על פי כל קנה מידה, הופעה מועכת ומהדהדת שנצרבת בתודעה באופן מיידי, כמו כתובת קעקע. הופעה שלרגע לא נראית כמו הופעה.
"את לי לילה" טווה את סיפורו בנטורליסטיות מרשימה ובדיוק שלא היה מבייש כירורג בכיר. האווירה הקלסטרופובית והמחניקה שאופפת את חלי הולכת ומתגברת בהדרגה במהלך הדרך (לא מעט בזכות מוסיקת הטראנס שבוקעת דרך קירות הדירה בכל שעה של היום כמעט), ורק נוכחותו המנחמת של זוהר מעניקה לה הפוגות קצרות. במקביל, ברגעים שבהם אף אחד - מלבדנו הצופים - לא מסתכל, אפשר גם לזהות אצלה מצוקה וייאוש ממצבה. הדבר מגיע לשיאו בסצנת אמבטיה תמימה למראה, שמקבלת לפתע טוויסט אכזרי ומבהיל.
המתח הכמעט בלתי נסבל, שנבנה בסבלנות לאורכו של הסרט, מתנקז באופן וירטואוזי לסצנת הסיום הבלתי נשכחת שלו. בסצנה זו קורמן ובן שלוש כאילו פותחים שסתום שהיה סגור לאורך כל הסרט, ומניחים לאמוציות הפקוקות להשפריץ החוצה בעוצמה אדירה. מובן שלא אחשוף את סופו של הסיפור, אך כן אספר שבסיומה של ההקרנה שבה נכחתי, הקהל נותר ישוב במקומו עוד דקות ארוכות, המום. דבר כזה לא רואים בכל יום.
ציון: 10
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
