"משחקי חובה", הוא סרט שיגרום לכם ללכת הביתה ולכבות את המכשירים החכמים שיש לכם בבית. לפחות כך הרגשתי כשהוא הסתיים.
בעולם של פוקימון גו וסרטים כמו משחקי רעב, אני לא חושבת שאנו יותר מידי רחוקים מהעולם המצטייר בסרט. אך, נתחיל מההתחלה. קודם כל, קהל הצופים המתאים ל"משחקי חובה" הוא בני נוער - אחרת, יש סיכוי שהסרט יראה לכם רדוד, אך הוא רק נראה כך.
עלילת הסרט סובבת סביב תלמידת תיכון בשם וינוס או בקיצור וי, אותה מגלמת אמה רוברטס, החיה עם אמה. החיים של וי יחסית משעממים, בעוד היא מפנטזת על חיי אקשן בעיר הגדולה, ניו יורק ועל החתיך של בית הספר.
יום אחד, היא מחליטה להשתתף במשחק רשת דרך הנייד שלה, שעל פניו נראה אינו מזיק. מאוד מהר היא מוצאת את עצמה מסתבכת עם דייב פרנקו, המגלם את איאן, הילד הרע עם האופנוע והחיוך המקסים.
דייב פרנקו ב"משחקי חובה", בלתי אפשרי לסרב לחיוך כזה // צילום: באדיבות פורום פילם
השניים חוברים לשחק יחד במשחקי חובה, בו הם מחוּברים דרך הנייד באופן קבוע לצופים הנרשמים למשחק. מי שלא בוחר לשחק, הופך להיות באופן אוטומטי צופה ומחליט על משימות החובה. המטרה, להשלים את החובה ולקבל תמורתה כסף, המועבר ישירות לחשבון הבנק שלהם. נשמע נהדר האמת, חשבתי לעצמי, איפה נרשמים?
באיזשהו שלב, הם אף הופכים להיות סוג של אושיות ברשת והצופים מהצד לא מפסיקים לתעד כל צעד שלהם.
להפוך לאושיית רשת: חלומו של כל בני הנוער // צילום: באדיבות פורום פילם
הבעיה מתחילה, כאשר כל חובה מעלה את רף הסיכון מקודמתה. באופן לא רדוד, הסרט בוחן, עד כמה רחוק יסכימו השניים ללכת. כמו בכל רשת חברתית, האנשים שאנחנו מתקשרים איתם, אינם באמת חברים שלנו. לפעמים איננו יודעים מי באמת עומד מאחורי המקלדת וכפתור הלייק. בסופו של דבר, חשובים לנו רק המספרים. אנו רוצים שיעקבו אחרינו הרבה אנשים, שיעשו לנו המון לייקים וישתפו כל פוסט שלנו. הגענו למצב, שכך אנו מודדים את עצמנו.
למרות הסיכון, ממשיכים לתעד // צילום: באדיבות פורום פילם
"משחקי חובה" אינו סרט עמוקיתר על המידה מבחינת העלילה. יש לו קצב טוב ותמצאו שם את החנון המאוהב, את החברה המופרעת והאם המודאגת. אך יש רובד סמוי לסרט, לפחות כזה, שאני זיהיתי.
אנשים עם בעיות קשב וריכוז, פועלים טוב בעולם שלנו. יש להם יכולת לעבור מאוד מהר בין חלון וואטצאפ, לשיחת סקייפ, במקביל לאשר חברוּת בפייסבוק ולעקוב אחר פרופיל אינסטגרם של בחיר ליבם.
לכל דור יש את משחקי החובה שלו, שעם השנים מקבלים שדרוג כזה או אחר. אבל כולם תמיד מרגישים את הפרפרים בבטן, לפני שהם מקבלים את המשימה. רוב ההחלטות של בני הנוער מתחילות ב: "יאללה נלך על זה, מה כבר יכול לקרות?". כולנו מפתחים את מחלת "הפחד מההחמצה". אותו פחד שמעיר את הקול בראש שלנו ואומר: "חיים רק פעם אחת". וי ודייב יוצאים ליום מטורף, עמוס בדברים שכל ילדת תיכון הייתה רוצה לעבור עם החתיך שהוא הילד הרע.
אך איפה המוסר שלנו? עד כמה אנו אחראים למה שקורה אם אנחנו רק מצלמים וצופים מהצד? יש דבר כזה בכלל, להיות רק צופה מהצד? או שמא כולנו שותפים לכל פשע המתרחש לידנו ואנו רק עסוקים בלתעד אותו. לעולם לא נהיה חופשיים באמת, עוקבים אחרינו כל הזמן. כמו שאנחנו, עוקבים אחרי אחרים.
בימוי: הנרי ג'וסט, אריאל שולמן
שחקנים: דייב פרנקו, אמה רוברטס, ג'ולייט לואיס, מיילס הייזר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
