משעשע ומחריד בו זמנית: פלא שהסרט הזה הוא הכוכב הגדול של פסטיבל קאן?

אל תתנו לשמו להטעות אתכם. "משולש העצבות" הוא אחד הדברים הכי מצחיקים שתראו השנה בבית הקולנוע. זהו סרט פרוע, מבדר וחסר מעצורים שמשלב בין גבוה לנמוך, בין קולנוע אמנותי שזוכה בפרסים בפסטיבלים לבין קומדיית הפרשות גופניות בסגנון "משתגעים על מרי" – כל זאת בכדי לספק חוויה דוחה ובלתי נשכחת שכל קשר בינה לבין עדינות ותחכום הנו מקרי בהחלט.

כפי שהפליא להדגים בסרטיו הקודמים ("כוח עליון", "הריבוע"), התסריטאי-במאי השבדי רובן אוסטלונד אוהב להוציא את הדמויות שלו מאזור הנוחות שלהן - שמוגן בידי מוסכמות חברתיות ונורמות התנהגותיות - ולהתבונן בהן בזמן שהן מתפתלות בחוסר אונים.

בסרטו הקודם, "הריבוע" (שקטף את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן) המטרה הייתה עולם האמנות המעונב והפלצני. בסרטו החדש (שקטף גם הוא את פרס דקל הזהב) אוסטלונד מכוון את תותחיו אל עבר המאיון העליון, ובאופן ספציפי אל עבר חבורה זחוחה ומפונקת של מיליארדרים ששטה להנאתה על יאכטה מפוארת.

האירועים מובאים דרך עיניהם של שני דוגמני אינסטגרם פוטוגניים (האריס דיקינסון ושארלבי דין) שמוזמנים לקחת חלק בהפלגה בשל יופיים, ולא בזכות כישוריהם האינטלקטואליים או גודל חשבון הבנק שלהם (בחלקו הראשון של הסרט, השניים נצפים מתווכחים ביניהם מי ישלם את החשבון במסעדה).

יחד איתם נמצאים על היאכטה זוג סוחרי נשק, אוליגרך שעשה את הונו מדשן, איש הייטק מגה מצליח ועוד. את צוות הספינה מוביל רב חובל אלכוהוליסט, מרקסיסט ודווקאיסט (וודי הארלסון המצוין), שחושב שזה יהיה מצחיק להגיש את ארוחת הערב הגדולה והחגיגית של השיט בדיוק בשעה שסערה משתוללת בחוץ. הוא צודק, כמובן. זה באמת מצחיק.

כל הדמויות שאוסטולונד מניח על המסך מאופיינות היטב ומלוהקות באופן מושלם, אבל את ההצגה גונב זלטקו בוריץ', "מלך החרא" כהגדרתו, שנכנס לדיון סוער ומתודלק באלכוהול על מטריאליזם עם רב החובל הארלסון בשעה שהרוחות נושבות והספינה מיטלטלת לכל הכיוונים. גם שארלבי דין, שהלכה לעולמה באופן טרגי בחודש אוגוסט האחרון בגיל 32 בלבד, עושה עבודה נהדרת במה שהפכה להיות ההופעה הקולנועית האחרונה שלה.

כמובן שאוסטלונד גם שומר כמה הפתעות בשרוול. בפרק השלישי והאחרון של הסרט הוא יוצר סיטואציה חדשה וגרוטסקית שמערערת את יחסי הכוחות באופן מוחלט, והתוצאות משעשעות לא פחות משהן מחרידות.

"משולש העצבות" אולי לא מחדש הרבה. אבל הוא מדויק, מושחז ועשוי בכישרון רב, ואוסטלונד מנווט את היאכטה, את הדמויות שלו, וגם את הקהל, ביד אמן. הקיצוניות שלו לא תתאים לכולם, זה ברור. אבל אי אפשר לטעון שהוא לא הולך עד הסוף. ואי אפשר לומר שהוא לא מספק תמורה מלאה למחיר כרטיס. נהניתי מאוד.

"משולש העצבות", שבדיה 2022

ציון: 8