פותחים תיק: בבית מקסים, הנחבא בתוך סימטה נסתרת מהעין בפריז, כל כך מקסים שאתה כמעט רוצה לפתוח את רשימות Airbnb בעיר, ולהזמין אותו עבורך לשבוע בחופשה הקרובה, נפגשים שניים: מחזאי רב מוניטין ומיזנטרופ בשם גספר קוטנס וחוקרת משטרה בשם מדלן גרין (למיטבי לכת: גיבורת "קולו של המלאך", מאת אותו מחבר, שיצא לאור ב־2013). הם הגיעו לשם יחד כתוצאה מטעות בהזמנות. אף אחד מהם לא רוצה לחלוק את הבית עם השני, אבל עד מהרה מתברר, שהבית הזה, ביתו לשעבר של אמן מודרני גאוני בשם שון לורנץ, שמת לפני שנה, צופן סוד גדול: אגדה אורבנית מספרת, שטרם מותו צייר עוד שלושה ציורים, ששווים מי ישורנו, אלא שאיש לא ראה אותם. ציוריו של לורנץ, אלה הגלויים ואלה הנעלמים, לוכדים את דמיונם של הזוג הלא־סביר שמתגורר זמנית בביתו, והם יוצאים למסע רב תהפוכות בשבילי חייו, שמתבררים כטרגיים ומסתוריים אפילו יותר ממיקומם של ציוריו הנעלמים.
גבולות הז'אנר: זהו ספר בעל ניחוח אירופי מובהק, למרות שחלק גדול ממנו מתרחש בניו יורק, עיר שגיום הצרפתי מוקסם ממנה בעליל. זהו ספר שנטוע עמוק בתוך התרבות האירופית: ציור, מוסיקה וספרות הם חלק משמעותי בעלילה, לא כתפאורה - אלא כחלק אינטגרלי ממנה. אמירות של שופנהאואר, פאבלו פיקאסו, פרויד וסימון דה בובואר משובצים בטקסט כיהלומים בכתר. אמרתו של גודאר, "האמנות, כמו שריפה, נבראת מתוך מה שהיא שורפת", משמעותית להבנת הלך רוחו של הצייר הגאון לורנץ, ושירו של גיתה, "שר היער", הוא מפתח מרכזי בפיצוח העלילה (אל דאגה, זה לא ספוילר גם למי שיכול לדקלם בעל פה את הפואמה).
כריכת הספר (כנרת זמורה ביתן)
מדד המתח: כמות התפניות בספר הזה מספיקה לכמה וכמה מותחנים משובחים. גיום מוסו מצליח להפתיע גם קוראים מנוסים מכיוונים לא צפויים. הספר מסתיים בשורה (שוב, לא ספוילר) "כדי להימלט מאכזריות של תקופה שנשלטת על ידי טכנולוגיה, טיפשות והגיון כלכלי, מה נותר לנו מלבד האמנות, היופי והאהבה?" מאפיינת את הגישה של מוסו, שאינו נמנע מלערב מתח עם רגשות, כששני הרכיבים משלימים ומעצימים זה את זה.
השורה התחתונה: מותחן מהנה מאין כמוהו, שייקח את הקורא למסע תרבותי מענג ברחובות פריז, ולמסע מותח ברחובות ניו יורק. קחו מפה, יהיה כיף.
דירה בפריז / גיום מוסו, מצרפתית: אביגיל בורשטיין; כנרת זמורה ביתן, 304 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
