לא רבים התייחסו לנאום של ג'ויס קרול אוטס בתחילת השבוע, בעת שקיבלה את פרס ירושלים. ואין זה מפתיע. בשיח התקשורתי והציבורי הנוכחי אין מקום להפניית קשב מדודה. מה שאינו עומד בדרישות הסף של הלהג - אינו מתקיים. ובדיוק בזאת עסקה אוטס, אחת הסופרות המעוטרות והחשובות באמריקה, בנאומה על גבי הדוכן בימק"א.
אוטס סיפרה כיצד קיבלה את האי־מייל על זכייתה בפרס בעת שסיירה בתערוכה במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. התערוכה הציגה אמנות סינית, של יוצרים היסטוריים מן העבר הרחוק ושל אמנים עכשוויים. היא חיברה את העתיק והחדש במובן מאליו שאפשרי באמנות ולא בהכרח בתחומים אחרים. כי הדיבור על "לחיות את ההיסטוריה" הוא לעיתים קרובות חלול. הוא סיסמה פוליטית. אבל האמנות לא חיה את ההיסטוריה אלא מחיה אותה, ומשקפת אותה באופן הנאמן והנצחי ביותר.
אוטס סיפרה כי הבשורה על קבלת הפרס, המוענק על מפעל חיים ולא על יצירה בודדת, היתה סמלית עבורה דווקא בתערוכה ש"חוגגת את רציפות האמנות ואת האוטונומיה שלה לעומת הקיקיוניות של הפוליטיקה והשינוי התרבותי". התערוכה ההיא, לדבריה, הדגישה עבורה את "הטבע המנציח של האמנות, אשר בלי קשר לנושא הקונקרטי שבו היא עוסקת אינה יכולה שלא להזכיר, במילותיו של ייטס, את 'שחלף, או שחולף, או שיבוא'".
היו עוד מסרים רבים בנאומה היפה, הצנוע והחף ממוסרניות של אוטס בטקס, אולם דומה כי דווקא ברגע שבו האמנות אינה גורם שמובא בחשבון כקריטי למציאות היומיומית, עלינו להבין כי היא הכלי החשוב ביותר ליכולת שלנו להבין את אותה מציאות. לא במובן של צינור, או משקפת הצופה למרחוק, או כלי קיבול, אלא במובן הפרשני המרתק והמתוחכם מכולם.
פול ואלרי, שבמשך 50 שנה, כתב את הרהורי ליבו, מדי בוקר, ביומנו - לא כמטרה אלא כאפשרות של חיים - אמר: "מן הראוי שיצירה אמנותית תלמד אותנו שאת הדברים שאנו רואים - עוד לא ראינו עד כה כהווייתם". כמו ואלרי, גם אוטס כותבת מדי בוקר, במשך עשרות שנים, ופרסמה מספר עצום של ספרים.
האם השפע האמנותי מעיד בהכרח על טיב היצירה? ודאי שלא. ובכל זאת הוא מפזר ציוני דרך, מציב מראות ותמרורים לאורך הזמן. אין דרך טובה יותר לבחון החלטות, הלכי רוח ומאוויים חברתיים מאשר היצירות המלוות את התקופה. ולמגינת הלב לא ניתן להבין זאת בדיעבד. לכן האמנות היא הכרחית גם כשהיא אינה רצויה.
אצל אוטס, כמו אצל ואלרי, וכמו אצל רבים אחרים - הספרות היא כאלבום שמשתמר דרך פלא מבלי להתיישן. אתה מעלעל בו לאחר שנים, מבחין בתצלום מן העבר, ולפתע נדמה לך שצילמת אותו לפני רגע או שניים.