"ילד אהוב", מפצירה האם בבנה בן ה־42, "אתה נראה איום ונורא, כמו קבצן ממש. אולי בכל זאת תישאר כאן בבית ותנוח מעט?".
לנגד עיניה המתחננות הוא יוצא אל הלילה. העגבת, בת לווייתו זה 20 שנה, משתוללת בגופו וברוחו כמו סופה טורפנית. למחרת הוא מנסה לשים קץ לייסוריו בסכין לפתיחת מכתבים. החתך נרפא, הנפש רצוצה ללא תקנה. במוסד המטפל במקרים דומים לשלו רואים בו חולה מורכב; הוא מיילל כחיה, מלקק את הקירות, נוטע שתילים באדמה ומבטיח: "אלה יצמיחו פרחים קטנים שייראו בדיוק כמוני". לעיתים הוא מבקש שילבישו אותו בכותונת כפייה, כדי לשכך את עוצמת ההתקפים. אחד מהם מסתיים בתרדמת שממנה לא יקיץ עוד. כעבור חודש נודם ליבו, שבועות אחדים לפני יום הולדתו.
סיפור זה לא מופיע בקובץ "מכתב של משוגע ועוד סיפורי משוגעים" של גי דה מופסאן, ולא פלא: מדובר בסיפורו של המחבר עצמו בסוף ימיו. שיגעון גדלות, פרנויה, סכיזופרניה - היו לו כל התסמינים, ולעיתים דימה לחשוב שהוא רואה את עצמו מחוץ לגופו (הסיפור "הוא?" מוקדש לתיאור מבהיל של התופעה). בדומה לפרחים ששתל בגינת המוסד שבו אושפז - "מופסאנים קטנים", כפי שכינה אותם - גם היצירות המכונסות בקובץ הן עדות לפקיעת קורי השפיות האחרונים, של הסופר ודמויותיו כאחד.
מי שנודע כאחד מגדולי אמני הסיפור הקצר בכל הזמנים, וכנסיך הריאליזם והנטורליזם בספרות המאה ה־19, מתגלה כאן כנסיך אופל. ובעצם, לא רק כאן; בקרב כ־300 סיפורים קצרים, שני מחזות ושישה רומנים שחיבר מופסאן בחייו הקצרים, תופסת חטיבת סיפורי השיגעון מקום נסתר ודחוק, אך כזה שקשה להפריז בחשיבותו.
סיפורי השיגעון של מופסאן הם מעין "תאומים רשעים" לסיפוריו הנודעים יותר. אם לרוב הוא שואף לחשוף ולבקר את הזיוף והצביעות המניעים את גלגלי המכונה החברתית, הרי ב"מכתב של משוגע" הוא לא מסתפק בכך, אלא מבקש לגרד את הציפוי מעל לתרמית שבבסיס ההכרה והמציאות עצמן. הראייה הנטורליסטית של מופסאן, כתב אהרן צייטלין בספר "המציאות האחרת", "נטפלה בכמה סיפורים לתופעות יוצאות דופן, חורגות ממצריו של הטבעי, פותחות פתח אל 'מאחורי הקלעים'. דווקא כנותה המוחלטת של ההסתכלות בריאלי, או במכונה ריאלי, היא שהביאה את מופסאן לידי הבחנה ביסודות שמעל לריאלי ומעבר לו [...] ימים רבים היה מופסאן תוהה על מהותן של תופעות פאראנורמליות. תופעות אלו, שהוא מטפל בהן בכמה מסיפוריו מתוך הבחנה של נוגע בדבר, נתפסות לו תחילה כאשליות פרי דמיון נסער או מצפון דווה. לתפיסה זו סייעה, כנראה, גם השקפתו של מופסאן [...], אשר לפיה המציאות אינה אלא אשליה במהותה, ואשר על כן הריאליזם ראוי להיקרא בשם אילוסיוניזם".
הרצון לנפץ את האשליה מחולל את הדיון שמציע הספר בטבעו של הטירוף. רוב המשוגעים שמשרטט מופסאן בעטו האלגנטי ראויים, לכאורה, רק לחמלה או לצקצוק לשון חרד: ב"אני משוגע?" הוזה גבר קנאי שבת זוגו בוגדת בו עם סוסה האהוב, וההשלכות לא מרנינות; ב"הוא?" מודה המספר שכמו רבים וטובים, הוא מתחתן "כדי לא להישאר לבד", אך יש לסייג: הוא בעיקר מעדיף לא להישאר לבד עם זר שמנמנם בכורסתו, שאולי היה יציר דמיונו ואולי לא; ב"מדמואזל קוקוט" העגלון מגרש, לדרישת אדוניו, כלבה חולה שעימה התיידד, ומגלה את כוחה הנורא של אשמה קטנה; וב"מדאם ארמה" נמחצת שפיותה של אישה תחת מודל יופי אכזרי - היא צופה מרחוק בבנה גוסס מאבעבועות, ובלבד שלא תתקרב אליו ותידבק במחלה שתפגום בעורה המטופח.
מופסאן, שבסיפורים הקצרים אלה מבצר את מעמדו כטיטאן של הסוגה, כמו אומר לקוראיו: כדי להשתגע, לא צריך לחזות בזוועות מחרידות או לסבול מביו־כימיה משובשת; די לחיות בחברת בני אדם ולציית לתכתיביהם ולגחמותיהם, שלא לומר - לשיגעונותיהם.
אך לא פחות משהסופר מרחם על המשוגעים, נראה שהוא מקנא בהם. "המשוגעים מושכים את ליבי", הוא כותב ב"מדאם ארמה", "מבחינתם, הבלתי אפשרי אינו קיים עוד, הלא־סביר נעלם, הקסום נעשה ממשי והעל־טבעי קרוב ומוכר [...] רק הם יכולים להיות מאושרים בעולמנו זה, כי מבחינתם המציאות אינה קיימת עוד [...] אין טעם לתהות על רוחם של המשוגעים, כי מחשבותיהם המוזרות ביותר אינן, בסופו של דבר, אלא מחשבות שכבר נחשבו, והן מוזרות רק משום שהשכל אינו כובל אותן עוד". הקובץ מציג אפוא את השיגעון לא רק כתוצאת לחצי החברה על הנפש, אלא גם כנתיב בריחה מהם, כהזדמנות לשחרר את עיני הרוח ולקלוט רשמים החורגים מתפיסתו המוגבלת של אדם שפוי. או בפשטות: ההתעלות על הבלי היומיום מתחילה בפתח היציאה מן הדעת.
הכמיהה להציץ מעבר לשיממון העולם הבריא, הנגלה, בולטת בסיפור "השמכאן" (בצרפתית: Le Horla), שמגולל את מאבק המספר בישות בלתי נראית בשם זה, התופסת אחיזה בגופו ובנפשו. הסיפור מובא כאן בגרסתו הראשונה מ־1886; גרסה מעט חיוורת ביחס לזו הארוכה והמפורסמת יותר, שתורגמה לעברית כמה פעמים (אחת מהן בקובץ "השמכאן", שראה אור בהוצאת הספריה החדשה בתרגום אביבה ברק־הומי, שתרגמה גם את הספר שלפנינו). אבל אפשר ללמוד ממנה רבות, במיוחד כשמעמידים אותה, כפי שעשו כאן, מול הסיפור "מכתב של משוגע" (1885), שהעניק לקובץ את שמו. קורא חד עין יבחין בדמיון בין הסיפורים, החל בהתייחסותם לרפיון החושים האנושיים וכלה ב"שמכאן" עצמו, שהמפגש עימו מתואר בשניהם במילים כמעט זהות: "לא ראיתי את עצמי במראה! [...] גופו הבלתי נראה בלע את השתקפותי [...] ואז לפתע התחלתי לראות את עצמי בערפל במעמקי המראה, בערפל כמו מבעד ליריעת מים; ונדמה לי שמים אלו גולשים ימינה ושמאלה, לאיטם, מבהירים את בבואתי ועוד ועוד משנייה לשנייה. היה זה כמו סופו של ליקוי חמה".
המחבר מצביע על שיא השיגעון כרגע שבו אדם מביט במראה ואינו מזהה עוד את עצמו, רגע שבו נדמה כי שד או דיבוק תפסו את מקומו בעולם. בסיפורי השיגעון שלו, מופסאן אמנם מנסה לכלוא את הדיבוק בין המילים או לגרש אותו, להיאבק ב"שמכאן" הפרטי המענה אותו; אבל הדיבוק, כך גורסות מסורות מסוימות, מתרוצץ בעולמות אחרים, לומד סודות שאינם ידועים לבני תמותה וחולק אותם עם האדם שבו התגלגל. ועל תענוג שכזה - סופר כמופסאן לא מוותר.
מכתב של משוגע ועוד סיפורי משוגעים / גי דה מופסאן;
מצרפתית: אביבה ברק־הומי, הוצאת נהר, 110 עמ'
