"לאהבה ולפחד יש מכנה משותף – שניהם מצבים שבהם אנו מסכימים שישלו ויובילו אותנו", קובע אנדרס בארבה, שבכל ספריו מנסה לפענח את היחסים בין בני משפחה ולהגדיר מחדש את מושג הילדות. בארבה, יליד מדריד 1975, תוהה מהי הוויית הילדות, מהו היגיון הבוגר, ומה טיבו של הממשק בין הדורות. לעניות דעתי הוא מצליח במשימתו, אך עדיין רב הנסתר על הנגלה.
עלילת "מאיפה צצו הילדים" מתחילה בטון מינורי ואפרורי. המספר, "משפטן כחוש", מגיע לעיירה החמה והלחה סן כריסטובל, בצפון מזרח ארגנטינה, ומקבל משרה בעירייה. הוא מתכונן להגיע לאזור עני אך מגלה כי "העוני במציאות דומה אך מעט לעוני שבדמיון", וכי ה"עליבות נמצאת תמיד במרחק צעד אחד מהציוריות". הגיבור מתאהב ונושא לאישה מורה לכינור, לה ילדה בת תשע מנשואים קודמים.
הרמז הראשון שאנו עומדים להתרחק מהריאליה מצוי בתיאור צבעי המקום, המזכיר ציור פוביסטי יותר מאשר תיאור מדויק של המציאות. "הירוק העז של הג'ונגל, והאודם של האדמה. אדום כמו לבה מבריקה מאוד של הר געש". השלווה המנומנמת מתנפצת כאשר 32 ילדים חסרי בית נצפים ברחובות העיר, מקבצים נדבות. שערם פרוע, הם מטונפים, דוברים שפה לא מובנת. איש לא יודע ולא יכול לשער מהיכן הגיעו. הם לא פונים לעוברים ושבים בקול בוכים, אלא מפגינים זקיפות קומה וכעין יהירות.
בנקודה זו העלילה מזנקת קדימה בקצב הולך וגובר, תופחת בקרשנדו, מתנתקת מהמציאות לטובת היפר-ריאליזם בוהק. התיאור הרגוע של היחסים במשפחת המספר מתחלף בסצנות מוזרות של ילדים רעבים התוקעים סכינים בבטנם של לקוחות מרכול. מושג התמימות הילדותית מאותגר; אהבה, שנאה ופחד משלבים ידים ומתמזגים זה בזה.
כריכת הספר
מי הם הילדים? אם נחטא בפשטנות נסכים כי ילדים רואים את עצמם יורשים טבעיים של כל מה שמקיף אתם ועמו גדלו. מכאן כי 32 הילדים חסרי הבית, שנראו לראשונה נשענים על רמזורים או ישנים ברחוב, היו מודעים שבניגוד לילדים נורמלים אינם יורשים טבעיים, ומטבע הדברים נאלצים לגנוב כדי להתקיים.
ילדי הג'ונגל מעוררים אהבה, אך במקביל יש בהם אלמנט שטני - שלווים וצוחקים במבט ראשון ולפתע תוקפים בברוטליות. האלמנט השטני אינו סותר את האמפתיה שתושבי העיר חשים כלפיהם, שהרי השטן הינו חביב ומנומס. מפיסטו מתגלה לראשונה לבוש בגדי חכם ופונה לפאוסט: "השלום לאדוני המלומד. מה חפץ אדוני?" (תרגום: זאב ז'בוטינסקי)
בארבה מחביא את הילדים בתעלות ביוב, ואי אפשר שלא להיזכר ב"דבר" של אלבר קאמי - מה שהתחיל במספר חולדות מתות הנצפות באקראי מגיע לשיא בקריסת עיר שלמה. סן כריסטובל של רומן הזה אף קורצת למסע ב"לב האפלה" של קונרד - הילדים בורחים אל "תוככי ליבו" האפל של הג'ונגל. חרדת אזרחי העיר הולכת וגוברת. "שם למטה התוהו ובוהו", כותב בארבה, חודר עמנו לתוך מעמקי הנפש השבטית הקדומה ומפרק לגורמים את מה שנראה לנו מובן מאליו, כקירבה רגשית בין הורים וילדיהם.
זהו רומן שמטלטל את קוראו בין שני עולמות— בין מציאות ובין חלום בלהות. גם המציאות, כפי שאנו קולטים ומפענחים אותה, וגם זיכרונותינו האישיים ביותר מוטלים בספק, מאחר שהם תלויים "בחותם שמטביע הזמן בתחושותינו". ילדי הג'ונגל "משונים, כמו צלילים בחלומות". כאשר המספר רואה את אחד מהם בין השיחים "כאילו צבע אותו הטבע בשלושה צבעים: הלובן המבהיק של השיניים, החום הערמוני והחום הבהיר של העור והשפתיים".
מידע בנאלי, כשמות פקידי עירייה, מוצג ליד "מצב הגובל בחלום". וכאשר מנסה הקורא להיצמד למציאות מערער בארבה את ביטחונו ושואל: "האם אנו יכולים להיות בטוחים במה שאנו רואים?"; הוא גורר את קוראיו למחוזות הקסם והביעות, ומכריח אותם לבחון מקרוב את הארכיטיפים של התת מודע הקולקטיבי הקדום, המשותף לאנושות כולה. "הג'ונגל חודר לעיר שוב ושוב בזרם גדול של חלומות ומחשבות, להשיב לעצמו את הטריטוריה שלו".
כאשר נראה כי הרומן גולש יתר על המידה לעולם הפנטזיה, בארבה מחזירו אל המציאות. תושבי העיר מאמינים שילדי הג'ונגל יוצרים קשר טלפתי עם ילדיהם, ומאיצים בהם לעזוב את משפחותיהם ולהצטרף אליהם. אחת האמהות עומדת על שרפרף קטן, כדי שלא תירמס על ידי הקהל, ומכריזה שאין בנמצא שידור טלפתי, וכי הכל זה "קטע של ילדים".
בארבה שוחט פרות קדושות, ומבקש לערער מושגים אקסיומטים שעליהם גדלנו, כאהבה או שנאה. "את אהבתם של ילדים אנו מכירים, אבל איננו יכולים להבין על נכונה כיצד הם שונאים, ואולי השנאה, בצורתה הקמאית, מעורבת בפחד ולכן גם בהיקסמות", הבירור חיוני מכיוון שהוא נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו - אבל אינו קל.
בספר אחר של כותב צעיר ומסקרן זה ("ידיים קטנות"), מספר בארבה על ילדה בת 7 שהוריה נהרגו בתאונה והיא "מאופסנת" בבית יתומים, אוחזת בידה בובה שממנה אינה נפרדת. הילדות האחרות מתייחסות אליה בשילוב מוזר של הערצה וחרדה.
דומה כי הקיטוב הזה עומד גם בשורשו של הרומן הקצר הזה, שתורגם במיומנות על ידי ליה נירגד. מככב בו רגע של חמימות ואור רב-צבעים, המשתלב בתיאור חלל תת-קרקעי שאותו איתרו הילדים. הם קישטו את קירותיו במאות שברי זכוכית, ומכאן כנראה גם שם הספר בספרדית - "הרפובליקה המוארת", Republica Luminosa.
אולם הרגע האופטימי חולף במהירות, האור כבה עם תיאור מכמיר לב של פרידה לצמיתות, ובאוזנינו מהדהדות מילותיו היפות של בארבה: "ייתכן שהמתים בוגדים בנו כשהם נוטשים אותנו, אבל גם אנחנו נוטשים אותם כדי לחיות".
מאיפה צצו הילדים / אנדרס בארבה
מספרדית : ליה נירגד; כתר, 189 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
