כבר בהתבוננות בכריכת "פלאפל עם חריף", הרומן הגרפי־אוטוביוגרפי החדש של מישל קישקה, ניכר ההבדל בין יצירתו החדשה לספרו הגרפי הקודם, "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא" (מודן/חרגול, 2013). אם צבעי שחור־לבן עיטרו את כריכת רומן השואה הקודם, שעסק בחייו של קישקה כבן לניצול שואה, ודמותו ניצבת לבדה על הכריכה כשברקע מחנה ההשמדה אושוויץ - ב"פלאפל עם חריף" שולטת הצבעוניות.
את השמיים האפורים מחליף רקיע בהיר ובליל רב של המון ישראלי מצטופף בכריכה בין שלטי "שלום עכשיו" ל"שאבעס". ה"אני" הוחלף ב"אנחנו". ומה יותר הסיפור של ה"אנחנו" משם הספר, שמתנוסס על הכריכה?
אצל קישקה, מאייר, אמן קומיקס וקריקטורה, "הכללי", במקרה זה סיפור היעשותו ישראלי ותיעוד החוויה הישראלית, הוא תמיד פוליטי, ומשמש מראה לתיעוד תמונה חברתית גדולה הטבולה בהומור חם.
מה שציין בפסקה חפוזה ב"הדור השני", מרחיב קישקה לרומן שלם: "החלטתי לעזוב הכל, עליתי ארצה, התקבלתי לבצלאל, סיימתי תואר בעיצוב גרפי, במהלך הלימודים הכרתי את אוליביה, התחתנו ועשינו את דוד".
כריכת הספר
הספר נפתח בקיץ 1969, בביקורו הראשון של דמותו של קישקה אצל דודתו פולה, שזורע את זרעי ההתאהבות שלו בתל אביב: "שלושים וחמש מעלות בצל, החולצה נדבקת לי לגוף, אני מרגיש נפלא". בתמימותו האירופית, כילד זר בחנות ממתקים, כדורי הפלאפל נדמים לו ככדורי בשר, שלהם מוסיפים באי הדוכן כפות נדיבות של נוזל חריף, שאותו חושב קישקה בטעות לרוטב עגבניות.
אותה טעות בוסרית, שמאוירת בחן גמלוני, תסמל את דרכו התחילה־מגששת־ואחר־כך־בוטחת של קישקה בשבילי הישראליות. הוא מתעקש לגלות אותם חרף קשיי המנטליות, השפה והתרבות. פריים אחר פריים, ריבוע אחר ריבוע, הוא מאייר את הסמלים הישראליים: הבחירה שלא להצטרף לתנועת הצופים הנוצרים כמו רוב חבריו בליאז' אלא ללכת לתנועת השומר הצעיר; ההתנדבות בקיבוץ; חגיגת בר המצווה חודש לאחר שיכרון הניצחון של מלחמת ששת הימים; תחושת החלוציות והשליחות במסעות לאורכה ולרוחבה של הארץ; הזריחה מעל הר נבו; הנשיקה הראשונה במשק.
את ההיקסמות מישראל והרצון הדקדקני לתעד את חוויותיו מגדיר המספר כהתאהבות בלתי רציונלית, פלאית אך לא דתית. "קדושה הוא מושג זר לי לחלוטין. נמשכתי אל ישראל הגשמית, לא השמימית", הוא מעיד. את אותה פלאיות, את היותו "טיפוס היברידי, תערובת של שתי תרבויות", א־נורמליות שמרכיבה את ישראל, "שנמצאת במצב של מלחמה מתמדת אך שואפת לשלום עם שכניה", הוא מבטא דרך מחוות ליצירות סוריאליסטיות דוגמת "בגידת הדימויים" ו"בנו של האדם" של בן ארצו, מגריט הבלגי, וכך מציל את אותה פטריוטיות מבנליות.
זניחת ערכי הסוציאליזם, המטפחים יצרנות ואינם משתלבים עם תשוקתו של קישקה לחיי רוח ויצירת קומיקס ("ריאקציונרי ובורגני", כך מכנים את המדיום אנשי התנועה במשפט החברים שהם עורכים לאמן הצעיר, שבאחד הפריימים המשעשעים הוא שב לחדרו כדי לחפש את משמעות המילה במילון) ועזיבת קיבוץ רבדים, מחדדים את אחד הצירים המרכזיים שסביבם סובב הרומן: פרגמטיות ופרודוקטיביות.
אלה מתבטאים בלחימה, בעבודת כפיים או בבחירה הזמנית של קישקה במקצוע יצרני ובעל "משמעות", דוגמת אדריכלות. אם תרצו, החיים מול האמנות.
באין יכולת פיזית ללחום, בוחר קישקה לתעל את זעמו בקירות האצטדיון של קבוצת סטנדרד ליאז', שעליהם הוא כותב "ישראל תנצח". כך, ב־74', כשהוא בן 19, הוא עולה רשמית לארץ ישראל ומגויס לשירות חובה מקוצר, ומשכנע את מפקדו שיועיל לו יותר "עם מכחול ביד מאשר עם אם־16". כשאשתו אוליביה יוצאת להפגנות של "שלום עכשיו", הוא מציין: "אוליביה הפגינה למען השלום ואני ציירתי למען השלום".
האם הקריקטורה היא שחקן מרכזי בתרבות ובתחזוקה? קישקה עם הקריקטוריסט פלאנטו בביקורו בישראל. צילום: קוקו
השאלה האם בכוח הקריקטורה הפוליטית ליצור ולהכתיב סדר יום, והאם היא שחקן מרכזי בתחזוק התרבות ובהתפתחותה, נשזרת כחוט השני ברומן. אם תשאלו את קישקה, חבר ב"קריקטוריסטים למען שלום", שייסד חברו הקריקטוריסט הצרפתי פלאנטו, ושבו הם נאבקים למען חופש ביטוי יצירתי, התשובה היא כן מהדהד.
את החלק האחרון, והמוצלח ביותר לטעמי בספר, קישקה מקדיש באריכות יחסית לפעילותו כקריקטוריסט פוליטי ולתהליך היצירה. הוא פוגש קריקטוריסטים מרחבי העולם, הנרדפים בשל עיסוקם והביקורת שמתחו על השלטון בארצם. הוא מאייר את עמיתיו ומציין את הסיבה לנרדפותם. דרך סיפוריהם דווקא מובלטת תרבות הקריקטורה הישראלית הדלה, בייחוד כשקישקה מציין את עמיתיו שנרצחו בפיגוע במשרדי מערכת העיתון הסאטירי "שארלי הבדו". לא בכדי מסתיים הספר בנקודה הזאת, כרוצה להדגיש את עוצמת הזעזוע, את קו פרשת המים, שחרף הטרגיות הטמונה בו, לא מרפה את ידיו של קישקה.
בדומה ל"הדור השני", גם בספר זה בא לידי ביטוי כישרונו של קישקה בבניית סיפור רב־שכבתי ממקומות ופריטי מציאות; הקורא נע איתו בין מלחמה אחת לאחרת, בין רצח אמיל גרינצווייג לרצח רבין, אינתיפאדה רודפת אינתיפיאדה, כשהקו העגול והחם, נטול קונטור שחור כמעט לחלוטין, מעניק לחוויות הקריאה איכויות קולנועיות. מבחינה אסתטית, ניכרת המסורת האירופית שממנה ינק המאייר, בהקפדה על מלאות ריאליסטית - החל מאיור שערי העיתונים של אותה התקופה, הלבוש, מסגרת החלון האדום של "בצלאל".
דומה שהגיבור בספר זה מודע למעמדו הפריבילגי ואינו מתאמץ להסתירו, אולי אף גאה בו. המרצה הוותיק, שגידל דורות של מאיירים, מבכה על כך שהפך למאובן ארכיאולוגי, יהודי חילוני ושמאלני, "זן נכחד" בניסוחו. הוא מאייר את עצמו נדחס בפורמלין כחיית מעבדה. דומה שלעיתים איכות האיורים גוברת על חוזקן של המילים, והן מצטיירות כקישוט לוויזואליה או חוטאות בקלישאה. זה ניכר, למשל, כשאוליביה נפצעת בהפגנה שבה נרצח גרינצווייג, ו"הצלקת (שלה) התאחתה עם הזמן אבל הקרע בחברה הישראלית נותר פעור", או כשהגיבור מצהיר: "אלוהים הוא די ג'יי שרוצה את כולם ברחבת הריקוד".
הבחירה ליצור ממואר גרפי שמתיימר לכסות יותר מ־30 שנה, ולא להתמקד באירוע או בזיכרון ממוקד, היא לעיתים בעוכריו של הספר. קישקה סיפר בראיון שכיוון במודע גם לקוראים מעבר לים, וזה ניכר. זאת, כיוון שהגיבור של קישקה נדמה לא אחת לבורגני שבע שמתגעגע לתקופה שלא תחזור יותר. גם הבחירה שלא להפריד את הספר לשערים (בשונה מ"הדור השני") יוצרת תחושה של עודפות ומעבר מהיר בין אירועים.
ובכל זאת, מדובר ביצירה מקורית, חשובה ותקדימית. ראוי לתהות מדוע נעדרים ממדף הספרים הישראלי רומנים גרפיים־היסטוריים, ולמה יש נטייה כמעט מיידית ליוצרי קומיקס ישראלים לעסוק רק ב"כאן ובעכשיו". נוסף על התעוזה של קישקה, הספר מספק מראה אוהבת, חומלת, מצחיקה ומייאשת של הישראלים.
פלאפל עם חריף / מישל קישקה; מודן, 96 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו