ספר השירה הרביעי של אלמוג בהר, "כדי שהמלח יתפזר על האהבה", הוא ספר גדול. בהר - משורר, סופר, מבקר וחוקר ספרות מוערך ועטור פרסים - ממשיך לעסוק בו, בצורה חכמה, מהפכת קרביים ואף מדמיעה, בסוגיות שהפכו מזוהות עם כתיבתו, כגון המשבר הזהותי של ישראלים יוצאי ארצות האסלאם, "ערבים־יהודים", כלשונו, והמתח התמידי והמבעבע, גם אצלו, כמי שנולד בארץ, בין העברית לערבית. זאת, לצד כתיבה המלהטטת בשלל מקורות, ועוסקת - לפעמים באותו שיר עצמו - באמונה, פואטיקה, פוליטיקה, ביוגרפיה, משפחה וארוטיקה.
בספר יש כמה מחזורי שירים ארוכים ומהורהרים בנוסח יהודה עמיחי, קטעי פרוזה לירית ושירים בודדים. לצידם, מופיע בספר טקסט יוצא דופן, שמכונה "פתיחה לראיון", שבו בהר מנסח ראיון פואטי מדומיין עם עצמו, שעשוי להיקרא כתשתית הספר, ואף כתשתית לכל שירתו: "המשוררים שונים משאר בני האדם? והנגרים? כלומר, האם למשוררים יש תפקיד מיוחד בחברה? ולנגרים? אתה כותב מתוך פצע? אני כותב כי הקריאה פצעה אותי. אתה יכול לתאר את הפצע? יש לילות שבהם אני לא רואה אף לא כוכב אחד. יש ימים שבהם אני לא רואה אדם אחד. יש תפילות שבהן אני לא חש בליבי תחינה אחת או הלל אחד. יש רגעים שבהם אני לא מצליח כלל לחוש את טעם המילים בפי, גם כשאני נוגס בהן ללא חמלה. ללא חמדה".
שירתו של בהר עוסקת באותו הפצע ממש, בפצע הקיומי של האמונה, בשבר של השפות העברית והערבית ובגלות הקיומית.
המתח בין העברית לערבית חורז את כל כתיבתו של בהר - מסיפורו הראשון "אנא מן אל יהוד", שזכה בתחרות הסיפור הקצר של הארץ בשנת 2005, ונפתח כך: "בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, המבטא הערבי". את הפצע הזהותי שלו כותב בהר בספר זה, בין היתר, במחזור השירים "התינוקות בשיירות הפליטים". המחזור עוסק בגלות שלו ושל אבותיו, ממדינה, מזהות ומשפה: "וְעַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְתַרְגֵּם עַצְמִי לַעֲרָבִית / בְּאֵין רוֹאִין / מִתְהַפֵּךְ חֲזָרָה בֵּין הַשָּׂפוֹת. / כְּבָר לֹא חֵרֵשׁ / מְעַט פָּחוֹת אִלֵּם / כְּבָר יוֹדֵעַ כִּי לֹא רַק בְּרֵאשִׁית בָּרָא / אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ / אֶלָּא גַּם כִּי אַוַּל מַא כַלַקַ / אַלְלָּהּ אֶלסַּמַאוַאת וַאלְאַרְצ'".
הגלות הקולקטיבית של הערבים והיהודים, והגלות הביוגרפית של אבותיו של בהר, יחד עם העלייה ושִברה, נפרסות: "הָעֲרָבִים נָדְדוּ מִמֶּכָּה לְדַמֶּשֶׂק, וּמִדַּמֶּשֶׂק לְקוֹרְדּוֹבָּה, / וּמִקּוֹרְדּוֹבָּה לְפֶס כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים. / וְהַיְּהוּדִים נָדְדוּ מִיְּרוּשָׁלַיִם לְבָּבֶל, וּמִבָּבֶל לְבֵּחַאר, / וּמִבֵּחַאר לָאִיסְטַמְבּוּל, / וּמֵאִיסְטַמְבּוּל לְבֶּרְלִין, / וּמִבֶּרְלִין לְקוֹפֶּנְהָגֶן וּלְבּוּכְנַולְד וּלְטֶרֶזְיֶנְשְׁטַט / וְשׁוּב לְקוֹפֶּנְהָגֶן, וּמִקּוֹפֶּנְהָגֶן לַמּוֹלֶדֶת, וּמִמּוֹלֶדֶת לְסַרַפֶנְד, / וּמִסַּרַפֶנְד לִנְתַנְיָה, וּמִנְּתַנְיָה לְרַעֲנָנָה, / וּמֵרַעֲנָנָה לִירוּשָׁלַיִם כְּדֵי לִכְתֹּב לְכֻלָּן / שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים".
בגלות הזו בהר שב ונודד, כמו בספריו הקודמים, בין עברית לערבית, בין חז"ל לפילוסופים המוסלמים הגדולים: "אֲנַחְנוּ גּוֹלִים וּבוֹכִים, בּוֹכִים / וְגוֹלִים, וּבְעִקְבוֹת מוֹאִיז בֶּן־הָרֹאשׁ, / אֲפִלּוּ מִגָּלוּתֵנוּ אָנוּ גּוֹלִים". בהר מקונן על הגלות מן השפה כך: "אֲבָל בַּמּוּזִיקָה לִבִּי חוֹזֵר לִהְיוֹת גַּלְבִּי, / לְפָחוֹת לְרֶגַע אֶחָד, אַחַר כָּךְ קַלְבִּי וְאַלְבִּי, / וְשׁוּב גַּלְבִּי. לִבִּי לִבִּי, לָמָּה עֲזַבְתַּנִי, קַלְבִּי קַלְבִּי, / לָמָּה נְטַשְׁתַּנִי, אַלְבִּי אַלְבִּי, לָמָּה הִסְתַּרְתַּנִי, / גַּלְבִּי גַּלְבִּי, לָמָּה שְׁבָקַתְנִי וְאֵיךְ זְכַרְתַּנִי".
בספר שיריו הראשון, "צמאון בארות", כתב: "הֶחְלַטְתִּי לְהַחֲרִיף אֶת גָּלוּתִי [...] מֵעַתָּה אֲנִי עוֹמֵד לִגְלוֹת / מִחוּץ לִשְׂפָתִי וּשְׂפַת אָבִי וְאִמִּי [...] אֶלְמַד אֶת שְׂפַת הַגּוֹלִים עַד שֶׁאוּכַל סוֹף־סוֹף לִכְתֹּב / אֶת כָּל שִׁירַי בִּשְׂפַת הַגּוֹלִים, הִיא שְׂפַת הַשְּׁתִיקָה". אותו המתח שמוצג אז נחשף גם בספר זה, שבו בהר מצהיר הצהרה חותכת יותר: "הֶחְלַטְתִּי לִכְתֹּב שִׁירַת הִתְנַגְּדוּת: לְעַצְמִי, לָעוֹלָם, / לַשִּׁירָה. מֵהַיּוֹם אֶכְתֹּב שִׁירֵי הִתְנַגְּדוּת לָעִבְרִית / בְּעִבְרִית, כִּי אֵין לִי שָׂפָה אַחֶרֶת לִכְתֹּב בָּהּ".
אלמוג בהר / כדי שהמלח יתפזר על האהבה,
הקיבוץ המאוחד (סדרת ריתמוס לשירה), 91 עמ'
