שבוע הספר: המדריך למשוטט הצעיר

אביחי נזרי / חיות וחיות אחרות
הומור משוחרר הוא מצרך נדיר. אביחי נזרי, הזכור לטובה מספר השירים "הילדים של הצהריים" שיצר יחד עם המאיירת לירון כהן, חוזר עם ספר שירים מקסים וממזרי, "חיות וחיות אחרות" (הוצאת אגם): אסופה של שירים על חיות שונות שמואסות בתפקידן המסורתי והקדמוני, או אם תרצו - הספרותי: הכבשה גאולה שחושקת בשיער חלק, פינגווין שעובר לגור במדבר, היתוש רודריגז שמעדיף לנשק ולא לעקוץ, בטי היונה שבוחרת בחיי רווקות נטולי קן, תוכי שתקן ודג ברברן – כולם נטולי בושה בחריגותן וברצונן לפרוץ גבולות, במעין אהבת חיים, נדיבות וקלילות, שמצליחה להדביק את הקוראים הצעירים ואת הוריהם המקריאים.

מה שמוסיף לחריזה הלא מחייבת של נזרי הם איוריו של פטריק אנטצ'ק הצ'כי, שבאמצעות פלטה בסיסית של אדום-צהוב-כחול ובצורות אבסטרקטיות מעניקה למילים של נזרי קומה נוספת של רעננות. למשל, בשיר "נסי" שמרפרר לתעלומת המפלצת מלוך נס, קובל המחבר על אכזריותה של המפלצת הסקוטית, בעוד המאייר לוקח לעצמו את החירות לחתור תחת הטקסט ולספק סוף איורי שונה ומפתיע בעמוד העוקב. הספר מיועד לגילי 6-3 אך יתאים לדעתי לילדים בוגרים יותר.

חנה גולדברג / יונתן
כבר בשם הספר, "יונתן", מילה אחת בלי תואר, המלווה באיור נוסטלגי, מחוק פנים ובעל ראש גדול שתופס את כל הפוקוס, נוצרים סקרנות ועניין מיידים. חריגותה של העטיפה בנוף ספרי הילדים הין מעין רמז מטרים לחריגותו של "הילד המוזר", שמרפרר כמובן לשירה המצמית של יונה וולך. כולם אומרים "שיש לו עיניים משונות. שיש לו עיניים חדות ושבמקום לדבר הוא משמיע קולות". הילדים מעלילים עליו שלהטיל כישוף הוא יודע וביום-יום הוא יושב בצד, כשכולם משחקים ביחד.

המספר הוא מתן, ילד אחר הסובל גם הוא מהצקות והשפלות מצד חבורת הילדים, שמתאגרת אותו בעלבונות ללכת לביתו של יונתן הדחוי. כשהשניים נפגשים ומתיידדים, הם מייצרים מעין "ברית מדוכאים" ולמרות הפחד מפגיעה נוספת, הם צוברים כוח להתמודד עם הילדים הפוגעים.

למרות העובדה שהסדר חוזר על כנו מהר מדי ללא רפלקסיה מספקת או כניסה לפסיכולוגיה של הילדים ושל מעשיהם, מדובר בטקסט חשוב של חנה גולדברג (עם עובד), שעוסק בפחד מ"האחר", ממה וממי שאנחנו לא מכירים, ובחרמות ובריונות בקרב ילדים, המון בזכות האיורים המשובחים והאמיצים של נדב וייסמן, שזה ספרו הראשון. הבחירה בצבעי גואש יוצרת אפקט א-סימטרי, שמשתלב היטב בתחושת האימה הדקה שמשדרים האיורים.

קית' נגלי / אבא שלי היה פעם כזה מגניב
המחשבה שלהורים שלנו הייתה עצמיות מפותחת או חיים מלאים לפני שהגחנו לעולם היא תמיד מוזרה, בייחוד עבור ילדים. שלא לדבר על האופציה שהם היו צעירים ומגניבים. בנקודת הפתיחה המקורית הזאת עוסק "אבא שלי היה פעם כזה מגניב" של קית' נגלי (עם עובד, מאנגלית: יונתן יבין).

בכפולה הראשונה מציג לנו הילד את אביו בחדר, כשהוא כורע על ברכיו בסשן של קיפול בגדים. "זה אבא שלי. לי הוא נראה די רגיל". בכפולה העוקבת האב נשאר במצב של כריעה אך זאת כבר כריעה של ריקוד אקסטטי, בעברו כסולן בלהקת רוק. הנה הוא עולה במדרגות עם הכביסה, שום סימן למגניבות שתתרחש דף לאחר מכן, כשהוא עולה באותה תנוחה על מגבר באמצע הופעה, כרוצה לומר שהעבר נוכח עדיין בחייו כאבא, כפי שמעידה מערכת התופים שמאופסנת במחסן או הקעקועים הפזורים על זרועו, תזכורת נצחית.

הפיקצ'רבוק החכם הזה, העובר בין חייו של האב כפי שהילד מדמיין אותם - להווה, משלב בצורה מדויקת בין טקסט לאיור. למשל, בבחירה לא להראות את פני האב כדי ליצור תחושת אוניברסליות שבה כל ילד יכול לדמיין את אביו כפי שהיה פעם. כך גם ההתעכבות על המשחק של השניים בפארק עתיר עצים ללא טקסט - שניהם מנכיחים את העובדה שלמרות שהאב נאלץ לוותר על פיסה מהאינדיבידואליות שלו כשהפך לאבא, הוא הרוויח קשר עם ילדו. שם הוא יכול להשתולל, ליהנות משקיעות יפות ולהיות "עדיין טיפטיפונת מגניב".

דניס נולאן / נוצות של דינוזאורים
דינוזאורים, שליטים יחידים בעולם פרה-היסטורי, מסקרנים ילדים. העוצמה, המגוון – ילדים אוהבים לפחד מהיצורים שאי אפשר לראות בגן החיות. "נוצות של דינוזאורים" מאת דניס נולאן (הוצאת "הכורסא", מאנגלית: עטרה אופק) נותן מקום נרחב לאותו עושר ומקרב את הקוראים הקטנים ליצורים המרשימים. "הם הטילו ביצים / מתחת לעצים – ושם גם הלכו לישון... הם שוטטו במרחבים תחת שמי כוכבים, בלי מחשב, טלפונים או פקס". נולאן מונה באריכות את שמותיהם, הוא בטוח בכוחם המכשף לכן הוא אייר אותם על רקע לבן, בלי "רעש" ופוזות מאיימות. אדירי לסתות ושיניים, כיצד הם הוכחדו? בשלב זה מגלה נולאן שלא כולם הוכחדו ומחלקם התפתחו ציפורים שאנחנו מכירים כיום.

הספר, המיועד לקטנטנים שפוסעים לראשונה בעולם הדינוזאורים, כתוב בצורה פשוטה וקלילה, המדגישה את מחזוריות הטבע ואת תבונת החיות, לו מצורף גם מדריך שמי למתקשים בהגייה ועץ אבולוציה נהיר.

נתי בית / מהר מהר שלא נאחר
"מהר מהר שלא נאחר" (ספרית פועלים) של נתי בית מוכיח שבספרי ילדים לא תמיד ההגעה ליעד היא הדבר הכי מעניין, אלא הדרך. רוני והוריה מתכוננת לנסיעה מיוחדת. היעד: באר שבע. האמצעי: רכבת. אבא מארגן את העוגה, אימא ורוני את המתנה. אך עד היציאה מהבית יש עוד דברים לעשות: להיפרד מהבובות, להשקות את העציצים, להאכיל את החתולים, מתי כבר נגיע?

נתי בית ידוע בספריו הקצביים ובאהבתו למסעות ילדיים - מציאותיים ודמיוניים ("לאן כנרת ממהרת?" "מעשה בכיסא"). שני המאפיינים האלה יוצרים חגיגה של צבע בעיני המאייר עמית טריינין, שאיוריו הגדושים בפרטים מדמים תנועה ומיישרים קו עם גודש הפריטים המתוארים בטקסט: סדרת בובות, חתולים, כלי נגינה. התוצאה היא חגיגה אורבנית, מחורזת וקלילה, ולא משעממת לשנייה.

יניב שמעוני / אח מפח
השעה אחת בצהריים תמיד מטילה אימה על גידי. הוא חייב למהר כדי לא להיתקל בבריונים של בית הספר (שכוללים לשם שינוי גם ילדה עם חצאית טוטו מטרידה). המנטרות שהוא משנן לעצמו בעודו בורח לא עוזרות ברגע האמת, והוא נשלף מאימת הילדים על ידי אדלר הזקן, שמגייס אותו לעבודה על מה שתחילה נראה כמנוף מפורק והופך, בזכות העבודה המשותפת של השניים, לרובוט מפח עם לב ענק. דרך המעשה היצרני, שמורכב מניסוי וטעיה ומהכוונה של אדלר, צובר גידי בטחון עצמי, מתחזק ויכול לעמוד מול הילדה שהוא אוהב ולשמוח באחות הקטנה שנולדה לו.

אך "אח מפח" (כנרת זב"מ) הוא יותר מספר קומיקס פשטני: שמעוני (בעריכתה הבולטת לטובה של מיכל פז-קלפ) יוצר היפוך מעניין: גידי הוא זה שמחזק את הרובוט האימתני כביכול, שאמור לשמש לו "אח גדול ומפחיד", ונוטע בו ביטחון.

מלבד האקשן והקו האקספרסיבי והמהוקצע ששמעוני נוקט בו כיאה לקומיקס לילדים, עיצוב הדמויות משובח, הדמויות הנשיות – גם אם אחת מהן נחשבת "רעה" – אקטיביות, תהליך היווצרות הרובוט מתואר באריכות ויש בכך שיעור על ערכה של עבודה קשה. יש ב"אח מפח", שצפוי להפציע עם קומיקס המשך, את כל מה שצריך כדי להיהפך ללהיט.

איריס ארגמן / אמיליה והכובע
רחש מבחוץ גורם לאמיליה לצאת מביתה, שם היא מוצאת כובע אדום ליד השיח, דקה לפני שהיא סוגרת את הדלת. היא תולה מודעות על כובע שהלך לאיבוד וכשאין לו דורש, היא לוקחת אותו לעצמה.
תחילה היא לא יודעת מה לעשות איתו, הוא כה גדול ומרשים. לאחר שהוא משמש כקערה לפירות או כאחסון לגרביים, היא תולה אותו בסלון. ברגע פרוזאי של הארה אאוריקית נוחת הכובע על ראשה. היא מחליטה לצאת לטיול עם לולה כלבתה, והשתלשלות אירועים מובילה אותה להבין מה היא רוצה לעשות, ולהגשים חלום חדש.

את כתיבתה של איריס ארגמן עוטפת תמיד אהבת אדם. היא מיטיבה לתאר סביבה עירונית-קהילתית והאיורים הצבעוניים והחמים של אביאל בסיל, שיוצרים הבדל בין שגרת הרחוב לחיות של הכובעים, מעוררים חיוך בלתי רצוני לאורך כל משך הקריאה. הבחירה בכובע מבחינת ספרותית היא מצוינת בשל האיכויות האינדיבידואליות שלו: אמיליה פותחת חנות שמייצרת ומתאימה כובע לכל אחד, מגשימה לו חלום קטן ובלתי מחייב, וכך "מתחת לכובעים – אנשים עם הראש בעננים".

ג'ני מייליכוב / מכונת העננים של לונה
ספרה של ג'ני מייליכוב (ספרית פועלים) ראה אור בעיצומו של הקורונה וכך לא קיבל את המקום הראוי שמגיע לו. לונה גרה בבניין הכי גבוה בעיר, "בבוקר היא מסתכלת בחלון וסופרת עננים". לונה, דור שלישי לחובבות עננים, חולמת להכין מכונת עננים. כמיהתה לא נותרת בעולם החלום, אלא מדלגת בקלילות למעשה: היא משרטטת, מתכננת, גוזרת ויוצרת מכונה.
לונה לא תשאיר דברים ליד המקרה: היא מכינה שיעור לעננים הקטנטנים, משרטטת את ייעודם, מלמדת תרגילי תעופה.
שני עננים ממושמעים חוזרים אליה בתום המטלה שלהן, אך ענן אחד נעלם – היכן הוא? לונה יוצאת למסע כדי לגלות שאפשר לשחרר מעט את דף ההוראות.

מייליכוב יצרה ספר מושלם לפעוטות: איורים רכים ואווריריים כמו עננים, בניית עולם קסום עם דגש על נשות מעשה – סבתה של לונה היא חוקרת עננים ואמה ציירת - וטקסט מדוד שמעניק מקום נכבד לאיורים עם תחושה מתמדת של תנועתיות.