מוכרחים להיות שמח

היין מופיע כ־140 פעמים במקרא, וכבר שם נקשרות אליו תכונות סותרות. הוא מסמל עושר ומופיע בסעודות מלכים, אך גם מוגש לצד לחם פשוט; הוא מייצג את השמחה: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים ק"ד), ובאחת מנבואות הזעם של ירמיהו הוא מאיים שהשמחה תיעלם ואיתה גם היין: "וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי" (ירמיהו מ"ח). מן הצד האחר, הוא גם מקושר לחטא ולהוללות, והשיכורים נחשבים לבטלנים ולבזויים.

גם מגילת אסתר מלאה במשתים וביין, ובסופה, כשהיהודים ניצלו וההילולה היתה גדולה, המגילה מספרת שהמשתה הפך לחלק ממנהגי היום, לצד משלוחי מנות ומתנות לאביונים: "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים". ואכן, חז"ל עיצבו את מצוות חג הפורים לאור הפסוקים הללו, וכך המשתה הפך למצווה שיש לקיים.

ליל שיכורים

המנהג הזה, ובו בפורים שותים עד דלא ידע, מעניין במיוחד לנוכח העובדה שחז"ל התבטאו לא פעם נגד שיכרון והוללות, כשהביטוי האולי־ציורי מכולם מופיע במדרש תנחומא: "קודם שישתה אדם מן היין - הרי הוא תם ככבש, זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, שתה כהוגן - הרי הוא גיבור כארי ואומר אין כמותו בעולם, כיוון ששתה יותר מדאי - נעשה כחזיר מתלכלך במי רגליים ובדבר אחר, נשתכר - נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה".

בשירי החג שנכתבו במאה ה־20 כמעט שלא נמצא ליין זכר, אולי מפני שקהל היעד המרכזי של השירים הוא ילדים. הם מתעלמים מהיין ומזכירים במקומו רעשנים, אוזני המן ותחפושות (מנהג שהצטרף לפורים רק בימי הביניים המאוחרים)

ואכן, לאחר הציווי הידוע במסכת מגילה "מיחייב איניש לבסומי בפוריא [חייב אדם להתבסם בפורים] עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף ז), מופיע סיפור על שני חכמים שהשתכרו בסעודת פורים, ומתוך השכרות האחד הרג את האחר. סוף טוב הכל טוב, המת קם לתחייה באופן ניסי, ובכל זאת, כאשר הוזמן שנית לסעודת פורים בשנה שלאחר מכן - סירב בנימוס ואמר שלא בכל שעה ושעה מתרחש נס, או במילים אחרות - לא כל יום פורים.

ועדיין, אף ששתיית יין היא חלק מהלכות החג, כשצוללים אל שירי החג שנכתבו במאה ה־20 - כמעט שלא נמצא לה זכר, אולי מפני שקהל היעד המרכזי של השירים הוא ילדים. כך, כמעט כל שירי החג המודרניים מתעלמים מהיין ומזכירים במקומו את השמחה, הרעשנים, אוזני המן, או את המסכות והתחפושות (מנהג שבכלל הצטרף לפורים רק בימי הביניים המאוחרים).

העדות היחידה כמעט ליין בשירי החג הישראליים נמצאת בגרסה עממית לשיר "תן כתף" שפורסם בשנת 1932. אביגדור המאירי כתב במקור: "תֵּן כָּתֵף, עֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם, פּוּרִים לָנוּ נִשְׁכַּח אֶת הַכֹּל", אך בגרסאות אחדות השיר הושר: "תֵּן כָּתֵף, עֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם, יַיִן לָנוּ נִשְׁכַּח אֶת הַכֹּל". פורים מתפקד כיין - משמח ומשכיח את הצרות.
גם אם נפליג אחורה בזמן אל הפיוטים המסורתיים שנכתבו לכבוד פורים, נגלה שמרביתם מתמקדים בנס ההצלה המתואר במקרא ומעטים חוגגים את היין והמשתה.

ובכל זאת, ניתן למצוא כמה פיוטים מסורתיים שמתמקדים ביין, כמו "ליל שיכורים" שנמצא במחזור ויטרי מן המאה ה־12: "פּוּרִים בְּיַיִן פּוֹתְחִים בְּבָרוּךְ עַל שֻׁלְחָן אֲשֶׁר עָרוּךְ בְּלֵיל חַג פּוּרִים / פּוּרִים יְשׁוֹרֵר שִׁיר נוֹעַם עַלֵי יַיִן בִּקְהַל עָם בְּלֵיל חַג פּוּרִים / פּוּרִים יְמַלֵא כּוֹסוֹת כְּדָת מַה לַעֲשׂוֹת בְּלֵיל חַג פּוּרִים / פּוּרִים יִשְׁתּוּ יַיִן כָּל רוֹאֵהוּ עַד לֹא יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּלֵיל חַג פּוּרִים".

בדומה לכך, הטקסט הפרודי "הגדת השיכורים" מהמאה ה־16 מבוסס על ההגדה של פסח, וגם הוא מהלל את היין הנשתה בחג: "מה נשתנה היום הזה מכל הימים? שבכל הימים פעם אנו עוסקין במלאכה ופעם אנו אוכלין, היום הזה כולו אכילה ושתייה. שבכל הימים אנו שותים מים או שיכר בלי יין, היום הזה כולו יין".

"קומה, שתה בכוס"

שאר מרחבי השירה העברית, שאינם קשורים בפורים, מלאים בשירי יין. ולא רק השירה העברית, שירים על יין נכתבו כבר במסופוטמיה הקדומה, ומאוחר יותר ביוון העתיקה וברומא. עם זאת, אל העברית שירי היין הגיעו בעיקר מהשירה הערבית בימי הביניים. תרבות המשתה הערבית (מג'ליס), שהיתה נהוגה באנדלוסיה תחת השלטון המוסלמי, הובילה גם את המשוררים היהודים הגדולים של תור הזהב - שמואל הנגיד, אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, אבן עזרא ואחרים - לכתוב שירי משתאות ויין.

למעשה, שירים מוכרים רבים של משוררי ימי הביניים מתגלים רק בסוף השיר כשירי יין, המזמינים את השומעים להשתתף במשתה. כך למשל, השיר של שמואל הנגיד הנפתח במילים: "מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם", כמו "מתחפש" להיות שיר עצוב על סוף הקיץ ובוא החורף, אך בסופו, מתוך תיאורי הקור המתקרב, המשורר קורא: "קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!".

בעוד שמואל הנגיד מעודד שתיית יין בגלל החורף המתקרב, משה אבן עזרא עושה אותו הדבר דווקא באביב. בשירו האביבי הנפתח במילים: "כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן וּכְסוּת רִקְמָה מִדֵּי דִשְׁאוֹ / וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל עֵץ וּלְכָל עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ", מסתיים כך: "מִי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׂא חֶטְאוֹ".

השיר הנפלא והמשעשע ביותר על יין מימי הביניים מיוחס לאבן גבירול, אך לא יודעים מי באמת עומד מאחוריו. בשיר, המכונה "שיר המים", מתלונן הדובר על מארח קמצן שהגיש לו בסעודה יין מהול במים, או אפילו מים ממש, במקום יין ראוי: "כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרַד עֵינִי / פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם". בשיר, שמאות שנים אחרי זכה ללחן ולמאות ביצועים (כולל ביצוע נהדר של ברי סחרוף), הדובר מלהטט בתנ"ך ובמדרשים כדי להתלונן על מר גורלו. כך, למשל, הוא משווה את עצמו לצפרדע אומלל ששותה מים במקום יין: "הִנְנִי רֵע לִצְפַרְדֵּעַ / עִמּוֹ אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ / כִּי כָמוֹהוּ פִּי יוֹדֵעַ / שִׁיר הַמַּיִם שִׁיר הַמָּיִם".

ללגום או לֹא?

גם החלוצים העבריים שרו בשנות ה־30 וה־40 על היין: "מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר וִיקָבֵינוּ יַיִן", או "הָבוּ לָנוּ יַיִן, יַיִן, / לֹא שָׁתִינוּ עוֹד עֲדַיִן / הָבוּ לָנוּ יַיִן וְתִירוֹשׁ!", וגם "כְּשֶׁנָּמוּת יִקְבְּרוּ אוֹתָנוּ בְּיִקְבֵי רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן" בלחן של שיר שתייה צרפתי.

היין נמצא גם אצל אלכסנדר פן, שכתב בפזמון בשם "שיר השיכור": "רֹאשִׁי בַּשָּׁמַיִם עֲטוּר כּוֹכָבִים, / עָנָן יְכַסֵּנִי כַּיַּיִן. / אֲנִי מִתְנוֹעֵעַ, אַךְ בֵּין הֶעָבִים / אוֹתָךְ לֹא מָצָאתִי עֲדַיִן"; אצל נעמי שמר שכתבה: "על כן שתֹה ואכֹל ושמח ביין / היום צעיר אתה, מחר תזקין"; ואצל ג'ו עמר, שכתב ושר על היין גם כסם שכחה לאומללים: "רק כוסית אחת שתיתי / ועוד כוסית קטנה טעמתי / ועוד כוסית קטנה לגמתי / עד כי דאגותי שכחתי".

על התכונות האפלות והמפוקפקות יותר של היין כתבו פחות בזמר ובפזמון, אך הן בהחלט נמצאות בשירה העברית החדשה. נתן אלתרמן, שידע לשתות היטב בשעתו, הקדיש תשומת לב רבה ליין. ביצירה "שיר עשרה אחים" מופיע שיר ובו מתוארת השפעתו ההרסנית של המשקה: "הוֹרָתוֹ עֲנֵפָה וּבְרִיתוֹ חֲנֵפָה / וְנִשְׁבַּע לִרְבָבָה וּבָגַד" - כלומר, הברית בין השותה ליין היא ברית שקרית של חנופה, שבסופה היין יבגוד: "מַגָּעוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא מַגַּע הַחֵרוּת, / אֲשֶׁר לֹא רְאִינוּהָ חַיִּים. / מַגָּעוֹ הַשֵּׁנִי הוּא מַגַּע הַלָּבִיא, / הַמְּפַלְּחֵנוּ מוֹלֵךְ וּמְתֻלְתָּל, / מַגָּעוֹ הַשְּׁלִישִׁי אֶת הַחֹשֶׁךְ יָבִיא".

בספר השירים האחרון של אלתרמן, "חגיגת קיץ", נמצא השיר "דבר המחבר אל כוסו" ובו הדובר מנהל דיאלוג גלוי עם כוס היין שבידו. תחילה הוא פונה אליה ושואל: "לִלְגֹּם אוֹ לֹא", כמעט על משקל "להיות או לא להיות" השייקספירי. בהמשך הוא אומר ליין כי בעבר אהב אותו: "אֵי פַּעַם, יַיִן, שַׂשְׂתִּי לְמַרְאֶךָ / שֶׁכֵּן לֵבָב שִׂמַּחְתָּ וּקְרָבַיִם", אך כיום, הוא מספר לו, היין הפך עבורו לאויב מסוכן: אַךְ הַיָּמִים חָלְפוּ. הָיֹה הָיָה. / מָה הֲנָאָה לִי יֵשׁ כַּיּוֹם מִמֶּךָּ / עִם כּוֹס רִאשׁוֹן, מִיָּד, לְלֹא שְׁהִיָּה, / אַתָּה הוֹמֵם - שֶׁרַעַם יְהֻמֶּךָּ! - / אֶת אוֹהַבְךָ מִקֶּדֶם. כֵּן, רִשְׁעָה / מָלֵאתָ וְזָדוֹן, וּבְעוֹד רֹאשְׁךָ / מַקְפִּיץ מֵעַל מֹחִי אֶת הַתִּקְרָה, / רַגְלֶיךָ עִם קְרָבַי עוֹרְכוֹת תִּגְרָה. / אֵינִי תּוֹפֵס אֵיךְ מַחֲזִיקִים מִין הֶרֶס / כָּזֶה בִּכְלֵי זְכוּכִית וָחֶרֶס".

וזו כנראה האמביוולנטיות הזו כלפי היין, שהפכה אותו למקור השראה לאינספור שירים. ואולי זה רק הגיוני שבחג פורים, שכל־כולו בסימן "נהפוך הוא", ושבו אי־הסדר גובר על הסדר, הוא הפך לסמל מרכזי.