הכוכבים הסתדרו לסופר עידו גפן. לאחרונה פורסם כי סיפור קצר מתוך ספרו "חוף הים של ירושלים", שיצא לאור ב־2017 ושתורגם לשפות רבות, יקבל חיים חדשים בהוליווד כסרט בעיבודו של התסריטאי והבמאי האמריקני צ'רלי קאופמן ("שמש נצחית בראש צלול"), ובהפקתו של השחקן ראיין גוסלינג.
"בערך שנתיים אחרי שהספר יצא לאור", אומר גפן בשיחה מביתו שבניו יורק, "הסוכנת שלי, דבורה האריס, שמאוד האמינה בו, החליטה לנסוע להוליווד ולמצוא אנשים שיתעניינו בהפקה שלו. זה התחיל לעבור שם בין סוכנים ומפיקים שהתלהבו, והגיע בסוף לגוסלינג. חברת ההפקה שלו רכשה את האופציה לעיבוד, ומשם זה התגלגל לקאופמן. זה הפתיע אותי, כי זה קרה כמה שנים טובות אחרי שהספר יצא בעברית. אני מקווה שכל הסיפור ייתן דחיפה מחודשת לספר".
מירית טובי: "תופעת העיבודים בעיקר מעידה על היחלשות היכולת לספר סיפור. יש ביקוש גדול לתוכן, אבל גם יש תחושה שהסיפורים לא מקוריים מספיק. ההסתמכות על יצירות קיימות, שברור מי היוצרים המקוריים שלהן, מייצרת תחושה של שליטה"
ההיסטוריה מראה שדחיפה כזאת, ככל הנראה, תקרה. ככה זה, ספר שזוכה לעיבוד קולנועי או טלוויזיוני הוא זרז להוצאת מהדורה נוספת, בדרך כלל כזו שכוללת עטיפה ועליה פניהם של הכוכבים הנוצצים - ומשם הדרך לגידול במכירות סלולה.
אחרי הכל, עד היום היו לא מעט כאלה: "אם יש גן עדן" של הסופר והתסריטאי רון לשם, שעובד בהמשך לסרט "בופור"; "שטוקהולם" של נעה ידלין, שעובד לסדרה בכאן 11 (וקיבל גרסאות גרמנית ושבדית); "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד, שעובד לסדרה בקשת 12 (ולפני כשנתיים זכה לרימייק בינלאומי באפל), ועוד ועוד.
הגביע הקדוש
כל העיבודים האלה לא קורים סתם. על פי אתר WordsRated, סרטים המבוססים על ספרים מביאים לרווחים שגבוהים בכ־53% מאלו המבוססים על תסריטים מקוריים. יתרה מכך, כ־60% מ־20 הסרטים המכניסים ביותר אי־פעם הם כאלה המבוססים על ספרים, ובהם סדרות הסרטים והספרים "הארי פוטר" ו"פארק היורה". דוח שפרסם ארגון ההוצאות לאור הבריטי מצא שהעיבודים עובדים לא רק בקופות אלא גם בביקורות, שם סרטים המבוססים על ספרים זוכים לדירוגים גבוהים יותר במובהק.
"משנה לשנה התגברה עוד יותר האקסיומה של הוליווד שאומרת כי עיבוד של ספרים למסך הוא אחד המדדים היעילים ביותר לניבוי הצלחה", אומר הסופר והתסריטאי רון לשם, החי ופועל כיום בלוס אנג'לס, ושבין היתר עומד מאחורי ההצלחות של סדרות כמו "אופוריה", "ילד רע" (שנמכרה לנטפליקס), "שטח הפקר" (הולו, ארטה) ו"שמים אדומים", ששודרה ברשת 13.
למה בעצם זה כל כך פופולרי?
"הוליווד כל הזמן מחפשת איך לצמצם את הכישלונות. עולות שם כ־650 סדרות בשנה, על רובן איש לא יישמע, וסדרות אחרות שהתחילו מעולה קורסות לתוך עצמן אחרי כמה פרקים ומאבדות אוויר עם עלילה לא פתורה. העובדה שסופר ועורך בילו שנים בבניית הסיפור נראית למנהלים כמו הבטחה בריאה וטובה יותר מפרזנטציה של רעיון לסיפור חדש שעבדו עליו חודשיים נטו, ושאולי, על הנייר, נשמע משכנע אבל אין למנהל דרך אמיתית להיות בטוח שכל הקצוות בו פתורים למסע ארוך. לכן, כשיוצר מגיע עם סיפור שכבר הצליח, או לכל הפחות עם סיפור תפור היטב - זה מביא אותו לראש התור".
יובל הורוביץ, מנהל הפיתוח של סדרות הדרמה בקשת, מסכים עם לשם: "יש לזה סיבות יצירתיות וגם עסקיות. להבדיל מסדרה רגילה, שמתחילה ברעיון ומשם אתה צריך לפתח את דמות הגיבור, בספר טוב יש לך גיבור מוכן, כך שנקודת הפתיחה שלך בשלה הרבה יותר. אחרת, הפיתוח לבדו יכול להימשך כמה שנים טובות. בצד העסקי, ספר שהיה רב־מכר, אם בארץ ואם בעולם, מביא איתו קהל למסך, כך שהעזרה היא הדדית - הספר עוזר לסדרה, והסדרה מביאה ליציאת מהדורות חדשות ועוזרת למכירות הספר".
מול אלה, מירית טובי, מנהלת הדרמה ב־HOT, רואה גם את הצד הנוצץ פחות. "מצד אחד, בעולם תוכן רווי, שבו קשה לקדם תוכן - ברגע שיש לך מותג מוכר שהוכיח את עצמו הסיכוי להצלחה גדול יותר והסיכון קטן יותר. אתה קונה את הזכויות ויודע מה אתה מקבל, איזה סיפור יש לך. ומצד שני, ואני רואה את זה בתהליכי העבודה עם יוצרים בארץ וגם בשיחות עם מפיקים בחו"ל - זה בעיקר מעיד בעיניי על החולשה שיש ביכולת לספר סיפור טוב".
מה הכוונה?
"יש ביקוש גדול מאוד לתוכן, אבל גם יש תחושה שהסיפורים, העלילות, לא מקוריים מספיק. לדעתי גם האופציה לשימוש בטכנולוגיית ה־AI מייצרת חששות ואי־ודאות לגבי המקוריות של היצירות. ההסתמכות על יצירות קיימות, שברור מי היוצרים המקוריים שלהן, מייצרת תחושה של שליטה אצל מנהלי התוכן בגופים המשדרים".
מעודד מכירות?
העיבוד של הספר למסך, אם הגדול ואם הקטן, הפך לגביע הנוצץ של תעשיית הספרות העולמית. אחרי הכל, איזה סופר לא היה רוצה לראות את האולפנים, הבמאים והכוכבים הגדולים מקימים לחיים את הדמויות שהוא חי איתן שנים בראש. והאמת היא שגם יש לכך פוטנציאל כלכלי, שטומן בחובו מנועי רווח לא צפויים. כך, למשל, העיבוד ל"מלכת היופי של ירושלים" הפך, נוסף על סדרה ב־yes שנמכרה לנטפליקס, גם למחזה בבית ליסין והצמיח תעשייה של סיורים בשכונת נחלאות בירושלים, בעקבות גיבורי הספר.
אסתי נמדר־תמם: "הסדרה 'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו' הופקה בזמן שיניב (איצקוביץ') היה במילואים, ובמלחמה הוצאנו אותה לשוק הבינלאומי. היא נמכרה, אבל בזמן אחר יכול להיות שההצלחה שלה היתה גדולה יותר והיא היתה נקנית על ידי מיטב גופי השידור"
"אין שמץ של ספק שכשספר מעובד לסדרת טלוויזיה החשיפה שלו גדולה הרבה יותר", אומרת נעה ידלין, שספרה "שטוקהולם" הפך כאמור לסדרה מצליחה בכאן 11, ושספרה "אנשים כמונו" יעובד אף הוא לסדרה שצילומיה יחלו בקרוב. "היקף האנשים שצופים בטלוויזיה גדול לבלי הכר בהשוואה לאלו שקוראים ספרים: כשמשודר פרק בטלוויזיה, צופים בו מאות אלפי אנשים בה בעת. כמו כן, צריך לזכור שבדרך כלל הסדרה על פי הספר תצא שנים אחרי הספר, כלומר לא כשהוא חם בחנויות, מה שייצור עוד גל של מהדורות, וכל אלה יוצרים אפקט מצטבר. זה הופך את היצירה למוכרת יותר, וגם את השם שלך כסופר, ומקל את המכירה של הספר לחו"ל".
גם הסופר דניאל שנער, שספרו "שמים אדומים" עובד לסדרה ששודרה ברשת 13 לפני כשנתיים, אומר שבתקופת שידור הסדרה יצאה מהדורה מיוחדת עם עטיפה ועליה תמונת הסדרה, התקיימו אירועים משותפים עם שחקני הסדרה, והספר, כתוצאה של אלו, חזר לרשימת רבי־המכר.
אולי העדות החזקה ביותר להשפעת המסך על קניות הספרים היא זו של סדרת הטלוויזיה "כראמל", שמבוססת על ספריה של מאירה ברנע־גולדברג. הספר הראשון בסדרה יצא לאור בשנת 2014. שמונה שנים אחר כך עלתה הסדרה בטלוויזיה החינוכית והפכה את ברנע־גולדברג לשם מוכר בכל בית.
"כש'כראמל' יצא כסדרת טלוויזיה כבר הייתי סופרת ילדים מצליחה, אבל לא ידעתי מה עוד אפשר לעשות כדי להגיע לשלב הבא שלי", היא אומרת. "קיבלתי לא מעט הצעות מחברות הפקה, ובסוף בחרתי ביוצרים רועי שגב ושירילי דשא, כי הרגשתי שהם הכי מבינים את הדמויות שלי ואותי".
היוצרים, שכבר הרגישו כי יש להם להיט פוטנציאלי ביד, לא הבינו את ממדי ההערצה שהסדרה תזכה לה. כך, למשל, על פי ברנע־גולדברג, "עשו הקרנת בכורה לסדרה בסינמטק, לפני העונה הראשונה, ותוך שלוש דקות מהרגע שפרסמתי בפייסבוק כל האולם התמלא".
מאז הופקו כבר ארבע עונות של הסדרה, והמסקנה שלה מכל זה, כסופרת, היא שגם את זה צריך לדעת לעשות. "כשחתמתי על העיבוד הבנתי שהדבר המרכזי שאני צריכה לעשות זה לשחרר. יש מי שיודע מה לעשות ואיך לעשות, והחלטתי שלמען ההצלחה של כולנו עדיף לתת למי שמיומן בכתיבה לסדרות לכתוב את הסדרה. אני חושבת שהקשר הטוב ביני לבין היוצרים הוא המפתח להצלחה. שמעתי על סופרים שהלכו מכות עם התסריטאים ושהיה תסכול רב במהלך העבודה, וגם אצלי, אם אלה היו יוצרים אחרים, יכול להיות שזה לא היה מסתדר כל כך טוב".
וראית שינוי במכירות הספרים בעקבות יציאת הסדרה?
"עם כמה שהספרים היו פופולריים לפני כן - הסדרה פתחה את הדלת לילדים שלא אוהבים לקרוא או לא ניסו לקרוא את 'כראמל', ובעקבות הסדרה היתה ממש התנפלות על הספרים. זה היה אפקט ישיר של סדרת הטלוויזיה, ולא הייתי מגיעה לזה בלעדיה. זו היתה מקפצה מטורפת. אם עד יציאת סדרת הטלוויזיה הייתי סופרת מצליחה - הסדרה הפכה אותי לסופרת מצליחה מאוד. עד היום נמכרו בערך חצי מיליון עותקים מסדרת 'כראמל'".
גם לשם, שספרו "אם יש גן עדן" עבר את 100 אלף העותקים עוד לפני שעובד לסרט, אומר שהסרט היה גיים צ'יינג'ר. "בעקבות הסרט, שהיה מועמד לאוסקר, הספר תורגם ל־22 שפות, וזה דבר שברור לי שלא היה קורה אלמלא הסרט וההד שהוא קיבל", הוא אומר, ומוסיף, בדומה לברנע־גולדברג, כי יש משמעות אדירה לבחירה באדם שיעבד את הספר למסך. "הקסם וסוד ההצלחה במסע עיבוד הם לבחור יוצר־מעבד שאתה מעריך ומסוקרן ממנו, ואז לתת לו חופש להביא פרשנות אחרת וחזון חדש ואחר, ולא לייצר ניסיון לגרסת חיקוי מוגבלת של הספר. כשיוסף סידר הביא ל'בופור' שפה ופרשנות אחרות משלי הייתי מאושר, כי הוא נתן לספר למעשה חיים חדשים עם ערך חדש, מה שהביא את הקהל".
ומן הצד השני, לא כל הנוצץ זהב ולא כל עיבוד מביא לזינוקים במצעדי רבי־המכר. הסופר, בדרך כלל, לא ירוויח סכומים גדולים על העיבוד עצמו ועל מכירת הזכויות לאולפן. לכן רוב הכסף אמור להגיע מהמכירה המחודשת של הספרים. רק שההיסטוריה מראה שלא מעט עיבודים למסכים, אם בארץ ואם בעולם, לא באמת הזיזו את המחט בכל הנוגע למכירות הספרים, גם אם יצאה מהדורה מיוחדת ועליה פניהם של הכוכבים המוכרים.
"בעוד בעבר היתה קורלציה ברורה בין ספר שיוצא כסרט לבין ההצלחה - כיום זה פחת באופן משמעותי", אומרת נועה אילסר, ראש מדור ספרות מתורגמת בידיעות ספרים. "יש מקרים שבהם זה עובד, ויש מקרים שבהם זה כמעט לא משפיע. אם ניקח, למשל, את הספר 'לקרוא את לוליטה בטהרן', שיצא ב־2007, לא רואים שהסרט, שיצא בשנה שעברה, גרם לספר לחזור לרשימת רבי־המכר. כך גם הסדרה 'דיסקליימר' (שעלתה לאחרונה לשידור באפל TV ומבוססת על רומן מ־2015 של רנה נייט; ה"מ), סדרה מעולה שקיבלה ביקורת מעולות, אך למרות זאת הספר כמעט שלא זכה לתהודה".
ערן ריקליס: "בספר 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש' יש מאפייה שמנוהלת על ידי גבר ירושלמי קלאסי, כמו מישהו ממשפחת אנג'ל. הרגשתי שצריך שם דמות אֵם, ושיניתי את זה לבעלת מאפייה, ואז גם ליהקתי לתפקיד את גילה אלמגור"
"זה לא תמיד עובד", מסכים גורם נוסף בענף. "זה משיק מאוד, עוזר לשני הצדדים, הרבה פעמים העובדה שסרט מבוסס על ספר מספקת איזושהי תמיכה, אבל זה ממש לא תמיד המצב. לדוגמה, משודרת עכשיו בנטפליקס הסדרה 'מאה שנים של בדידות' (על פי ספרו הקלאסי של גבריאל גארסיה מרקס משנות ה־60; ה"מ), ואני לא רואה את הספר מפציע ברשימות רבי־המכר. השאלה אם זה ייתן דחיפה לספר או לא תלויה פעמים רבות בהוצאת הספרים, אם הוציאו את הספר בהוצאה מחודשת או לא, בהתקבלות הסדרה אצל הקהל, בכמה באזז הסדרה יצרה, ובעוד הרבה משתנים אחרים".
גם נועה מנהיים, ראשת מחלקת ספרות מקור בהוצאת כנרת זמורה דביר, מסכימה עם האמירה הזאת: "אנחנו מאוד שמחים על כל הזדמנות של יצירה לעבור מדיום ולהגיע לקהלים גדולים יותר, אבל אני לא יכולה לומר שזה משנה את גורלו של הספר באופן דרמטי, כי לרוב אלה ספרים שכבר היה להם קהל והצליחו. אבל זה תמיד מעודד מכירות".
לשחרר שליטה
את הטיוטה הראשונה של מותחן הריגול "שמים אדומים" דניאל שנער כתב לפני כ־20 שנה, "כשנטפליקס עוד היתה שירות של שליחת סרטים בדואר". אז, הוא לא חשב על הפיכת הספר לסדרה. יחד עם זאת, הוא אומר, "תמיד אהבתי טלוויזיה, אז גם אם לא כיוונתי לזה באופן מודע, אני חושב שבתת־מודע הכתיבה שלי מושפעת מזה שצפיתי, ואני צופה עדיין, בהמון טלוויזיה. כך או כך, העיבוד לסדרה תמיד היה חלום, גם אם פחדתי לדבר עליו בקול רם. אני חושב שהחלום הזה חלחל גם לתוך הכתיבה, וככל שההוצאה של הספר התקרבה כך המחשבות האלה עברו מהתת־מודע אל קדמת הבמה, והעזתי להתחיל לדבר על זה בקול רם.
"'שמים אדומים' נתקע בצנזורה ובוועדת שרים מיוחדת במשך כמעט שנה, ובתהליך הזה עשרות אנשים מכל גופי הביטחון קראו את הספר כדי לאשר אותו. באחת מפגישות הסיכום אמרו לי: 'החדשות הטובות הן שהספר מעולה, החדשות הרעות הן שהוא לא הולך לצאת לאור'. בסופו של דבר, אחרי משא ומתן ושינויים, הוא יצא, אבל מה שקרה בדרך זה שאפילו האנשים הללו, מגופי הביטחון, ניגשו אלי במסדרון אחרי הפגישה ואמרו לי: 'שמע, אם בסוף הספר יוצא, תרשום מספר - זו בת דודה שלי והיא מפיקה ידועה, לדעתי היא תוכל לעשות מזה אחלה סדרה', והאמת היא שזה נתן לי ביטחון ללכת בכיוון".
אתה חושב שזה עניין של ז'אנר? "שמים אדומים", כמותחן ריגול, מתאים יותר לעיבוד מאשר ז'אנרים אחרים?
"לא בהכרח. ב'שמים אדומים' יש משהו שמתאים מאוד למדיום הטלוויזיוני, אבל זה לא דווקא הז'אנר אלא הטריק הסיפורי שבלב הספר - שני חברים הכי טובים שהופכים לאויבים שרודפים זה את זה עד מוות. הלב הסיפורי הזה מייצר כמעט מעצמו קליף־הנגרים מותחים ומשהו רגשי שתופס אותך, שמושך את הצופים להמשיך לקרוא מפרק לפרק, ובמקרה של סדרה - להמשיך לפרק הבא. אבל הרבה מהסדרות ומהסרטים הכי מצליחים בעולם הם עיבודים לספרים בז'אנרים אחרים, נניח 'החברה הגאונה שלי', 'הסנדק' ואפילו 'Crazy Rich Asians' ('אסייתים עשירים מטורפים', קומדיה רומנטית סאטירית מאת קווין קוואן שהפכה לסרט מצליח; ה"מ).
מההיכרות שלך, עד כמה התקווה לעיבוד קיימת בקהילה הספרותית?
"הסופרים שאני מכיר היו מאוד רוצים לראות עיבוד של הספרים שלהם למסך. בסוף אנחנו מספרי סיפורים, ומה שרובנו רוצים זה שכמה שיותר אנשים יקראו את הסיפור שלנו. הטלוויזיה היא מגפון שלוקח את הסיפור שלך, ובמקום שיגיע לאלפים - הוא יגיע למיליונים".
וגם כאן נכנסת סוגיית השליטה, מי באמת מספר את הסיפור. "אחד החששות העיקריים הוא שבדרך הסיפור משתנה, ולפעמים גם המסרים", אומר שנער. "אני חושב שהרבה סופרים חוששים מזה. ידעתי שאני מוותר על השליטה בסיפור ברגע שלא כתבתי את הסדרה לבד, אלא כחלק מצוות בהובלת רון לשם. אבל סמכתי על רון, שהערצתי עוד מאז 'אם יש גן עדן', שהוא ידאג שגם תצא סדרה מצוינת ושגם הלב של הסיפור יישמר".
יפתח רייכר־עתיר, שספרו "המורה לאנגלית" עובד לסרט, אומר כי במהלך הכתיבה הוא קיווה לכך שיעובד למסך, אבל הוא לא כתב אותו מתוך הכוונה הזו. עם זאת, הוא אומר, "אני מניח שכשמדובר על סופרים שהרבה מספריהם עובדו לסרטים, הם כבר מכוונים לכך בכתיבה".
נועה אילסר: "בעבר היתה קורלציה בין ספר שיוצא כסרט לבין ההצלחה, אבל כיום זה פחת באופן משמעותי. יש מקרים שבהם זה עובד, ויש מקרים שבהם זה כמעט לא משפיע. הסרט 'לקרוא את לוליטה בטהרן', שיצא בשנה שעברה, לא גרם לספר לחזור לרשימת רבי־המכר"
גם אצלו היה הבדל בין הגרסה הכתובה לזו המעובדת. "אתן דוגמה - אחת הסצנות הדרמטיות בספר מתרחשת במעבר גבול. לוחמת המוסד מסכימה במירכאות לקיים יחסי מין, כי אחרת המשימה לא תצלח. אלא מה? כשעשו את הסרט לא היה כסף לעשות מעבר גבול, זה היה יקר מדי. ויש לכך עוד דוגמאות. אז במקרה שלי הסרט לא הולך יד ביד עם הספר, ויש לזה גם יתרונות, כי נוצר משהו חדש. אני לא אלך רחוק ואומר שגם תרגום הופך ספר ליצירה חדשה, אבל קולנוע הוא מדיום אחר לגמרי. היתרון המדהים של סרט, שהוא מצליח להגיע למספרים פנומנליים".
הבמאי והתסריטאי ערן ריקליס יצר כבר לא מעט סרטים מבוססי ספרים: "ערבים רוקדים", המבוסס על ספריו של סייד קשוע; "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", על פי ספרו של א.ב. יהושע; והאחרון שבהם, "לקרוא את לוליטה בטהרן", על פי ספרה של הסופרת האיראנית־אמריקנית פרופ' אזאר נאפיסי. הוא אומר שאין לו העדפה מיוחדת לעיבודים של ספרים למסך, על פני תסריטים מקוריים, אך אם ייתקל בספר שמדברים עליו ושיוצר באזז - הוא ינסה להעביר אותו למסך הגדול.
"כשעושים סרט על בסיס ספר, יש מחויבות לסופר ולקורא", הוא אומר. "ועדיין, יש לך את החופש לבוא עם גישה אחרת. למשל, בספר 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש' יש מאפייה שמנוהלת על ידי גבר ירושלמי קלאסי, כמו מישהו ממשפחת אנג'ל (בעלי מאפיית אנג'ל הירושלמית; ה"מ). הרגשתי שצריך שם דמות אם, ושיניתי את זה לבעלת מאפייה, ואז גם ליהקתי לתפקיד את גילה אלמגור. באתי לבולי (א.ב. יהושע; ה"מ) בחיל ורעדה וסיפרתי לו על זה, ולשמחתי הוא אמר לי: 'זה רעיון גדול, איך לא חשבתי על זה בעצמי?'.
"כקולנוען, אתה מקווה שאתה מקבל את ההחלטה הנכונה לסיפור. הרי יש כל מיני גישות לאיך לעשות את זה. יש את הגישה של ספר ש'מבוסס על', ויש את הגישה שלוקחת השראה מהספר. כך או כך, אין ממש הבדל בין סרט שמבוסס על רעיון מקורי לבין כזה שמבוסס על יצירה ספרותית, כי אתה כותב תסריט וזה מייצר יצירה כתובה חדשה, ואז מתחיל התהליך של העשייה, שהוא כל כך מורכב. אתה מלהק מישהו והפנים שלו מספרים סיפור, שלא לדבר על מקום או על אווירה".
אחד הסיפורים המעניינים של ריקליס מתייחס לתהליך הפקת "לקרוא את לוליטה בטהרן". "התוודעתי לספר בסוף שנות האלפיים, אחרי שהוא יצא, ונורא אהבתי אותו", הוא מספר. "שמעתי שיש דיבור על לעשות ממנו סרט, אז עזבתי את זה. לפני כמה שנים ראיתי את הספר שוב ואמרתי לעצמי שאני צריך לבדוק מה קורה עם זה. איכשהו מצאתי את אזאר נאפיסי, הסופרת, בוושינגטון. אחרי שנפגשנו, היא הסכימה לתת לי לעבד אותו. היא סיפרה לי שאנשים אמרו לי שהיא השתגעה, לתת לבמאי ישראלי לעשות סרט על איראן, והיא אמרה ש'אם הוא יכול לספר סיפור של אישה פלשתינית (הכוונה לסרטו של ריקליס 'עץ לימון', העוסק בסכסוך הישראלי־פלשתיני; ה"מ), הוא יכול לספר גם סיפור של אישה איראנית".
על הדרך רתם ריקליס גם את המפיק משה אדרי. לסרט לוהקו רק נשים איראניות, ומלאכת איתורן ברחבי העולם היתה בגדר מבצע, כפי שהוא מספר. "באוקטובר האחרון נערכה הצגת הבכורה העולמית בפסטיבל רומא, ונאפיסי הגיעה לילה לפני ההקרנה כדי לצפות בסרט. ישבנו באולם קטן - היא, אני והסוכנת שלה. הייתי ממש מתוח מהאופן שבו היא תגיב. בסוף הסרט, כשהאורות נדלקו, היא קמה וחיבקה אותי.
"זה היה המסע הכי מורכב שהיה לי אי־פעם ביצירת סרט, כי אף שהוא מתייחס לאיראן ולתקופה מסוימת, אם מתעלמים מכך - זה סרט על תהליכים בחברה. הסופרת עצמה חזרה לאיראן דווקא אחרי שחומייני עלה לשלטון, וכששואלים אותה למה היא חזרה, היא אומרת: 'ראשית, זה הבית שלי. שנית, כאן המשפחה שלי. ושלישית - אמרנו לעצמנו שחומייני יעשה קצת בלגן וילך'. לקח לה 17 שנה לקבל החלטה לחזור לארה"ב".
עידן החרם
גורמים מובילים בתעשייה מדברים על כך שלדרמה הישראלית, וליצירה הישראלית בכלל, יש דימוי איכותי בקרב הקהל הבינלאומי. אלא שלמרות כל הטוב הזה הביקוש לתוכן הישראלי שינה פנים אחרי 7 באוקטובר, עד שכיום מכירת זכויות של יוצרים ישראלים לזירה העולמית הפכה למשימה קשה עד בלתי אפשרית.
רון לשם: "בהוליווד יש מנגנון של מניעת כאבי ראש. אם חושבים שפרויקט יביא חרם טיקטוק, הם יימנעו מללכת עליו מראש, כי זה מסבך אותם ומזיק להם. לא פעם הם נמנעים מלגעת בדברים שנויים במחלוקת. יש זהירות־יתר בנוגע לשיתוף פעולה עם גופים ישראליים"
בשוק מספרים על כמה סופרים שהיו כבר בשלבי חתימה למכירת הזכויות על ספריהם, אך אירועי 7 באוקטובר קטעו את המגעים. ברנע־גולדברג מספרת שהיו מגעים למכור את "כראמל" לחו"ל, אולם אלו נפסקו אחרי המלחמה. הסופר יניב איצקוביץ', שספרו "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" עובד לסדרה בכיכובה של מגי אזרזר, מספר שהסדרה אמנם נמכרה לאחרונה לכמה גופי שידור בחו"ל, אבל גם מודה ש"זה לא היה קל, וזה גם לא קרה בהיקף המכירות שרצינו. זה רחוק מתעודת זהב".
וזה משפיע גם על ההפקות בארץ, שממילא ובנפרד ספגו בשנים האחרונות מכות תקציביות. כך, HOT עצרו את הניסיון לעבד את ספרו של ישי שריד, "השלישי", לסדרה, כי לדברי טובי "הבנו שצריך בשביל זה הרבה כסף מחו"ל, ובמציאות שבה חלק מההפקות הן קופרודוקציות, ונסמכות על מימון חיצוני, התלות בשיתופי הפעולה עם גופים בחו"ל הוא קריטי. מאז 7 באוקטובר יש שינוי גדול ביכולת לגייס כספים עבור הפקות ישראליות". גם דגנית אטיאס־גיגי, מנהלת הדרמה ב־yes, אומרת כי קופרודוקציות נהיו מורכבות יותר, אף שהיא אופטימית, כי לדבריה "כל הזמן מחפשים דברים טובים. אנחנו לא מוותרים ומאמינים שמה שטוב, ינצח".
"יש הרבה יותר הססנות מצד גופים אמריקניים לקנות זכויות לתרגום של ספר ישראלי", מודה טליה האריס־רם, ראש מחלקת סרטים וטלוויזיה בסוכנות דבורה האריס, המייצגת את רוב הסופרים הישראלים במכירת זכויותיהם. "יצירה שהנושא שלה זה אתוס ישראלי לא תוכל להצליח, אלא אם כן יש בה נימה ביקורתית כלפי ישראל. ועדיין, מה שטוב יצליח. בשוק הישראלי יש יותר כישרון ממה שיש בערים שלמות בארה"ב, והרבה פעמים מחפשים תוכן מישראל. בעולם יודעים שיש פה יכולת לספר סיפור, רק שכיום, במצב הנוכחי, הם מפחדים מתגובת הקהל. הם חוששים שיהיה 'פוש־בק' ממוסדות אנטי־ישראליים שיעוררו היסטריה".
"השוק בחו"ל ליצירה ישראלית מאוד קשה עכשיו", אומרת אילסר מידיעות ספרים, "ומי שרוצה לעשות משהו בחו"ל צריך להביא כסף מהבית".
גם יובל הורוביץ - שבין השאר עומד מאחורי הסדרה "תיק נעדר" על פי ספריו של דרור משעני ו"בשבילה גיבורים עפים" - מודה שזה נהיה קשה יותר, אבל "לא אומרים לא. שוק הטלוויזיה היה בתקופה טובה, נמכרו בשנים האחרונות הרבה סדרות. הבעיה היא שנכנסנו לעידן של ריבוי פלטפורמות סטרימינג, כמו נטפליקס, ועכשיו זו בועה שהתפוצצה ויש פחות כסף ופחות הפקות.
"ובתוך זה, הקולגות שלנו בגופי שידור בעולם, אם זה בנטפליקס ואם זה ב־HBO או בפלטפורמות דומות - הם כולם בעדנו ברמה האישית, אבל ישראל נתפסת כמשהו שנוי במחלוקת. עם זאת, יש הרבה קופרודוקציות וצצות הזדמנויות. יש לנו עכשיו קופרודוקציה עם גוף שידור צרפתי, עיבוד לספר 'לילה ארוך בפריז' של דב אלפון, ששודרה בצרפת במהלך חרבות ברזל, ואנחנו בקופרודוקציה של הסדרה 'מי באש', על פי ספר הנושא אותו שם ומספר על ביקורו של לאונרד כהן בישראל במלחמת יום הכיפורים".
יפתח רייכר־עתיר: "אחת הסצנות בספר מתרחשת במעבר גבול. לוחמת המוסד מסכימה במירכאות לקיים יחסי מין, כי אחרת המשימה לא תצלח. אלא מה? כשעשו את הסרט לא היה כסף לעשות מעבר גבול, זה היה יקר מדי. הסרט לא הולך יד ביד עם הספר"
לשם אומר שהוא לא נתקל בדלתות סגורות בהוליווד על רקע היותו ישראלי, אבל מסכים שהמורכבות קיימת: "למנהלים בהוליווד יש מנגנון של מניעת כאבי ראש. אם הם חושבים שפרויקט מסוים יביא עליהם חרם טיקטוק, הם יימנעו מללכת עליו מראש, כי זה מסבך אותם ומזיק להם, אז לא פעם הם נמנעים מלגעת בדברים שנויים במחלוקת. גם באירופה מכרנו סדרות השנה ואף אחד לא סגר לנו שום דלת, אבל יש זהירות־יתר במה שנוגע לשיתוף פעולה עם גופים ישראליים".
"בהרבה מקרים יש אי־נעימות כי מבינים שיש תוכן טוב, אבל יש להם חשש שלא יצליחו למכור אותו כי זה ישראלי", אומרת התסריטאית אסתי נמדר־תמם, מנהלת הדרמה ב"ארצה הפקות" וראש התוכנית לתואר שני בכתיבה לטלוויזיה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שעמדה בין היתר מאחורי "מלכת היופי של ירושלים" המבוסס על ספרה של שרית ישי־לוי.
התוצאה, בכל מקרה, קשה: "אם עד לפני שנתיים-שלוש התוכן הישראלי היה מאוד נחשק בעולם, עכשיו עברנו לפוזיציה של מוקצים. יש היסוס מאוד גדול, ובחלק מהמקומות יש עצירה מוחלטת של גופי שידור בינלאומיים, שלא נכנסים לקופרודוקציה עם ישראל. אנשים שעבדנו איתם לא עונים למייל או לטלפונים".
תני דוגמה למשהו שנעצר.
"נטפליקס קנו לפני המלחמה את העונה השלישית של 'מלכת היופי של ירושלים'. היינו אמורים להתקדם לעוד עונה וזה נעצר, ונדרשה שנה לשכנע אותם ללכת על זה. כלכלית, היינו צריכים את נטפליקס, ולהם היה חשוב להגיד שהם ממשיכים להשקיע בתוכן ישראלי. יש לנו לא מעט פרויקטים בתהליכי גיוס של קופרודוקציה, ואנו נתקלים בקשיים בדרך".
יש כיום תוכן, או ז'אנר, שלא יעבור?
"בעבר היתה תפיסה שיש איזה פורטה ישראלי בז'אנר הסדרות הביטחוניות, אבל מאז המלחמה יש פה הבנה שלעולם יהיה קל יותר לבלוע דווקא סדרות מז'אנר אחר. הסדרה 'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו' הופקה בזמן שיניב (איצקוביץ') היה במילואים, ותוך כדי המלחמה הוצאנו אותה לשוק הבינלאומי. היא נמכרה, אבל בזמן אחר יכול להיות שההצלחה שלה היתה יותר גדולה והיא היתה נקנית על ידי מיטב גופי השידור. בזמן המלחמה גם שודרה הסדרה 'ילד רע', שנמכרה לנטפליקס. אז זה לא שאין בכלל היתכנות, אבל המכירה לשוק הבינלאומי הפכה מורכבת הרבה יותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו