קהילת הפנטזיה הישראלית במרדף אחר הארי פוטר הבא

כילד וכנער גדלתי על ספרי פנטזיה. מ"נרניה" של לואיס ו"ההוביט" של טולקין (שאמא עוד הקריאה לי), "רשומות רומח הדרקון" ו"שיר של אש ושל קרח" (שקראתי בגיל הרבה יותר מוקדם מהרצוי), ובעצם, כל מה שיכולתי להניח עליו את ידי בספרייה הציבורית.

רבים מהספרים הללו היו תרגומים שיצאו בהוצאת "מיצוב" ז"ל וב"אופוס" של שנות ה־80 וה־90, והתאפיינו באיכות הפקה נמוכה מאוד עם טעויות הקלדה מרובות, מעברי שורה אקראיים ושפה שניתן לכנות "תרגומית". כילד, זה ממש לא הפריע לי. הייתי בולע את הספרים האלה בקצב של שניים-שלושה בשבוע, ונישא איתם לעולמות חדשים ולהרפתקאות מסעירות.

שנת מפנה

לאורך אותן שנים נתקלתי רק בספר פנטזיה אחד שנכתב במקור בעברית, זה היה "כתר הדרקון" של אורי אורלב, שיצא בשנת 1989, מחלוצי הז'אנר בארץ. חוץ ממנו, לא ידעתי בכלל שקיימת פנטזיה ישראלית. ואכן, באותן שנים היה מדובר בתופעה זניחה למדי, והספרים המעטים שהתפרסמו היו כמעט כולם בהוצאה עצמית.

אפשר לספור את הספרים הללו על יד אחת. כך, למשל, ב־2003 יצא "חרב אלף הראמות" מאת חנן קוגל, סיפור פנטזיה קלאסי שמתרחש בעולם מומצא, אבל הספר זכה לביקורות קטלניות דווקא מתוך קהילת חובבי הפנטזיה. אני, בכל אופן (אז תלמיד תיכון ולהוט לספרים נוספים בז'אנר), שמעתי עליו רק שנים רבות מאוחר יותר.

אבל שלוש שנים אחרי כן משהו השתנה. למעשה, 2006 היתה מעין נקודת מפנה בז'אנר, עם היציאה של "הלווייתן מבבל" של הגר ינאי ו"הלב הקבור" של שמעון אדף. שניהם ספרי נוער אמנם, אבל פנטזיה כהלכתה, שנכתבה מתוך דיאלוג עם ספרות הז'אנר בחו"ל. השנים הבאות הולידו עוד כמה ספרים שיצאו בהוצאות הממוסדות וזכו לתשומת לב בעולם הספרות ומחוצה לו, ובהם "יצר לב האדמה" המוערך של שהרה בלאו ו"מצרפי המקרים" של יואב בלום, מספרי הפנטזיה הישראליים הנמכרים ביותר, שתורגם לכעשר שפות ושהזכויות שלו נרכשו על ידי אולפן הוליוודי.

לא הייתי מודע בזמן אמת לפריצה הזאת של פנטזיה ישראלית. כמי שראה בעצמו סופר בהתהוות, השתדלתי באותן שנים לקרוא ספרות "רצינית" וריאליסטית. כשחשבתי על ספרות עברית, חשבתי עמוס עוז, לא טולקין. כשחזרתי לקרוא פנטזיה וגם לכתוב אותה, אי־אז סביב 2017, גיליתי לפתע עולם די רחב של יצירות מקור, כולל כמה סופרים (כמו אדף, בלום וינאי) שפיתחו קריירה ספרותית של ממש בז'אנר, דבר שלא היה אפשר להעלות על הדעת בשנות ה־90 או אפילו בתחילת שנות האלפיים.

אבל כל זה, כך נראה, היה רק הקדמה להתפוצצות של ז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני בשנים האחרונות. בעוד ב־2019 יצאו בישראל בסך הכל 11 ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, ב־2022 המספר כבר התקרב ל־20, ואילו ב־2023 יצאו בישראל לא פחות מ־60 ספרי פנטזיה־מד"ב חדשים. על פי נתוני הספרייה הלאומית, מדובר בכמעט חמישה אחוזים מכלל ספרי הפרוזה שיצאו באותה שנה. במונחי השוק המקומי זה לא פחות מצונאמי, ועם איך ש־2024 נראתה (גילוי נאות, ספר הביכורים שלי, "מסכת תהום", יצא בשנה זו ולחלוטין נכנס תחת הז'אנר) - כבר ברור שלא מדובר באנומליה, אלא שספרי הפנטזיה־מד"ב לא הולכים לשום מקום.

חלל ריק

יכול להיות שההסבר לגידול האדיר הזה קשור בדור החדש של הסופרים שגדל על הפנטזיה המתורגמת של שנות ה־90, והיא חלק מתפריט הקריאה שלהם. עוד כשנתיים נחגוג 30 שנה ליציאת ספרי "הארי פוטר", שעיצבו את הרגלי הקריאה ואת החלומות של דור שלם שעכשיו אוחז בעט בעצמו. לא פלא שאותם כותבים מנסים ליצור ספרות דומה לזו שהם גדלו עליה.

לכך צריך להוסיף את העובדה שהתרבות הפופולרית של העשורים האחרונים נעשתה הרבה יותר פנטסטית ומד"בית. מהעיבודים ל"שר הטבעות", דרך סדרות טלוויזיה כמו "משחקי הכס" ועד סרטי מארוול הסופר־פופולריים של העשור הקודם, עלילות פנטסטיות הפכו לחלק ממאגר הרפרנסים התרבותיים של כולנו, כותבים וקוראים כאחד.

בנוסף, נוצרה פה קהילה. מכנסים שנתיים כמו "אייקון" ו"עולמות", דרך הרשתות החברתיות ועד מפגשים שוטפים, הקהל הלך והתרחב והביא אליו עוד ועוד חברים שלוקחים חלק בדיונים ערים ועמוקים על הספרים הללו, וגם כותבים בעצמם בז'אנר. וגם, אם לפני 20 שנה הסופרים כתבו בחלל ריק, כיום הם יודעים שיהיו קוראים לטקסטים שכתבו.

אחרי מגפת הקורונה, אפוקליפסות וספרי מגפות כבר לא נשמעים כמו מדע בדיוני, ובעידן הבינה המלאכותית אנחנו לא רחוקים מהיום שבו קארל צ'אפק ואייזק אסימוב יעברו ממדפי המד"ב וההיסטוריה החלופית למדפי ההיסטוריה של המדע

ובתוך כל זה, המציאות עצמה הולכת ומתערערת. אחרי מגפת הקורונה, אפוקליפסות וספרי מגפות כבר לא נשמעים כמו מדע בדיוני, ובעידן הבינה המלאכותית אנחנו לא מאוד רחוקים מהיום שבו קארל צ'אפק ואייזק אסימוב יעברו ממדפי המדע הבדיוני וההיסטוריה החלופית למדפי ההיסטוריה של המדע.

הספרות, שמנסה תמיד להגיב לעולם האמיתי, נאלצת להתייחס לשינויים האלה. בבריטניה סופרי מיינסטרים כמו קאזואו אישיגורו ואיאן מקיואן כתבו בשנים האחרונות ספרי מד"ב. גם כאן בישראל אפשר לזהות מגמה דומה, לדוגמה בפרויקט הספרותי "פוסטקפ", שבו שמעון אדף, אסף גברון, תהילה חכימי ומיכל ספיר ניסו לדמיין ישראל פוסט־קפיטליסטית בשנת 2066.

כל הגורמים האלה יחד פירושם שגם ההוצאות הגדולות נעשו יותר טולרנטיות, ואפילו אוהדות, כלפי ספרי הז'אנר. כמובן, מי שיצליח לאתר את ההארי פוטר הבא ירוויח בענק; אבל בשוק הספרים הלא פשוט בישראל, גם הידיעה שיש כמה אלפי קוראים שפתוחים לספרי פנטזיה ומדע בדיוני ומחפשים אותם באופן אקטיבי היא לא מעט בכלל.
אבל אין ספק שברמה המיידית הגורם החשוב ביותר בעלייה של ספרות הז'אנר בשנים האחרונות הוא הספרות בהוצאה עצמית, ומתוך 60 ספרי הפנטזיה והמד"ב שפורסמו בשנת 2023 - 34 התפרסמו כך.

פלטפורמות של מימון המונים, יחד עם העלייה בשימוש בספרים דיגיטליים, אפשרו את היציאה של לא מעט ספרים שפשוט לא היו מתפרסמים בעבר. "מלאכיות־עליון: שער הצללים" של נעמה בר שירה, למשל, זכה השנה בפרס גפן של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה, שמוענק על פי הצבעת קהל, וזו הזכייה השנייה של ספר עצמאי בפרס.

עם העלייה בפלטפורמות בינה מלאכותית, והשימוש בהן כדי לעצב כריכות או לבצע עריכה לשונית ואפילו ספרותית, העלויות של הפקת ספר צפויות רק לרדת ולחזק את המגמה של פרסום עצמאי. כמובן, לא כל הספרים האלה טובים, אבל לצד כותרים חובבניים בסטנדרט הפקה נמוך, יש גם ספרי פנטזיה של סופרים מנוסים וכאלה שפשוט כתובים נהדר.

מכאן למיינסטרים

עוד מוקדם לומר לאן פניו של הז'אנר בארץ כרגע. המיינסטרים הספרותי עדיין מתייחס לספרות פנטזיה כאל תופעת שוליים, וריבוי הספרים בהוצאה עצמית מקל עליו לעשות זאת.

אבל ייתכן בהחלט שיהיה כאן תהליך שמזין את עצמו: ככל שיותר קוראים ייחשפו לספרים איכותיים ויגלו שקיימת פנטזיה מקומית, כך העניין בספרות הזאת יגבר, מה שיגדיל את התמריץ של הוצאות לאור ושל יוצרים עצמאיים, וחוזר חלילה. לכל הפחות, אין סיבה עקרונית שהפנטזיה לא תתפוס את מקומה לצד ספרות המתח והרומנטיקה, ז'אנרים שיש להם קהל קוראים מחויב שתמיד צמא לעוד.

אבל ברמה הספרותית, מה שאפשר לקוות לו הוא השפעה והעשרה הדדית נרחבת יותר בין הפנטזיה והמד"ב לבין ספרות המיינסטרים - תופעה שאת ניצניה אפשר אולי לראות בספרי ביכורים כמו "משאבי אנוש" של שחר קמיניץ, שבו חברת סטארט־אפ משתמשת בקלאסיקות ספרותיות כדי למפות את הנפש האנושית, או "תוגת צעצועיך הקדושים" של אלעד נבו, שנע בין חקירות על מהות הכתיבה ותכליתה לבין קרבות מכשפים בין מקובלים. יש כאן תופעה שעשויה להפיח רוח חדשה בפרוזה העברית, ולהוציא את הפנטזיה והמדע הבדיוני מתוך גטו החובבים המושבעים אל העולם הרחב.