דווקא כשהתותחים רועמים: שירת המלחמה החדשה

בשנת 1949 כתב הפילוסוף תאודור אדורנו ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות". אדורנו אמנם הסתייג מהקביעה הזו בהמשך, אבל היא מבטאת זעקה אמיתית - איך אפשר ליצור אמנות מסוגננת, מעוצבת ומדויקת אחרי שבר כל כך עמוק?

ויותר מזה, האם אפשר לכתוב שירה על השואה עצמה ולנסות לייצג במילים את האסון והזוועה מבלי לעוות זאת ולכתוב שירה "ברברית"? נדמה שאפשר להעלות תהייה דומה, גם אם אחרת בתכלית, על 7 באוקטובר - האם שירה שנכתבת אחרי שבר תהומי כזה, ובפרט שירה שנכתבת על השבר עצמו, אינה פרויקט אבוד מראש?

התנהגות הפוכה

מאז 7 באוקטובר ראו אור עשרות ספרי שירה, כתבי עת ואוספים מיוחדים שעוסקים בשבת השחורה, במלחמה ובכל הקשור בהן. רבים מן השירים הכלולים בהם נוטים להעניק משמעות לאומית או דתית לשבר הנורא, לחלץ ממנו מסר פשטני, לתמצת את כולו לכדי שיר קצר ויפה ולעוד כהנה וכהנה תופעות ששבות וחוזרות על עצמן. אין מה להאשים את המשוררים שמנסים למצוא מילים ומשמעות, אולי כדי להחזיר את השליטה בעקבות האסון. ובכל זאת, נתח נכבד מהשירה שנכתבה מאז נוטה לפשטנות, לפוליטיזציה ולתאולוגיזציה של המציאות. במילים אחרות, למה שנראה כמו "תגובה מיידית מהבטן" שקשה לדלות מתוכה שירה טובה.

בתוך כל השירה הזו אסור להחמיץ את ספר השירים "היינו משונים: שירים משנת מלחמה", שמתנהג הפוך לחלוטין. כבר בכותרת הספר טמון כל כך הרבה - ההד האירוני של "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" המקראי, ודו־המשמעות של הביטוי "היינו משונים" - היינו מוזרים וגם השתנינו.

זהו אוסף שירים של שלושה משוררים מעולים ומנוסים - עמוס נוי, רוני אלדד ואריאל זינדר - שחברו יחד לספר שירה שהוא מעין טְרִיפְּטִיכוֹן שירי: יצירה בעלת שלושה חלקים נפרדים, שמספרת סיפור שלם (הפעם הקודמת שבה התפרסם ספר שירה אחד של שלושה משוררים היתה ב־1953 עם הספר "בשלושה", ובו שירים של שלישייה צעירה ומהפכנית אחרת: נתן זך, משה דור ואריה סיון).

"היינו משונים" הוא ספר בוגר ועדין כל כך, שמצליח לעמוד במשימה הבלתי אפשרית של "לכתוב שירה על 7 באוקטובר" בלי טיפת ברבריות. ואולי ההצלחה טמונה בכך שכמעט אין בו מילים שמדברות בישירות ובפירוש על אירועי המלחמה. במקום זאת, השירים מצליחים לתאר את חוויית העורף הישראלי, הרחק מן החזית, בחודשים הראשונים שאחרי אוקטובר, כשעליהם מרחף הצל השחור והמאיים של מה שאירע. הצל מצליח להיות סמיך ונוכח כל כך, גם בלי לתאר את מקורו.

סיפור ילדים

חטיבת השירים הראשונה בספר, שכתב עמוס נוי, נקראת "מה אלה הדברים האלה", והיא נפתחת בדיוק בשאלה הזו: "מָה אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁבָּאִים / בְּלֵילוֹת שֶׁאֵינָם לֵילוֹת [...] אוֹ שֶׁזֶּה הֶטֵּל כְּמוֹ רוּחוֹת רְפָאִים / אוֹ צְלָלִים שֶׁמִּתְחַבְּאִים בְּתוֹךְ צְלָלִים / מָה אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁבָּאִים".

השירים של עמוס נוי מעבירים את תחושת התימהון לנוכח התופעות החדשות והמאיימות שסובבות אותנו כמו צללים ואין להן שמות, ובתוכן האדם מתהלך כמעט כמו זומבי. כך, למשל, בשורות החוזרות כמו מנטרה: "אָנוּ הוֹלְכִים כְּמוֹ מֵתִים / אָנוּ אוֹכְלִים זִבְחֵי מֵתִים".

הבלבול לנוכח האסון מרוכז בשיאו בשיר קצר המפרק את הפסוק הנודע מספר איוב: "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא", ולמעשה יוצר מעין לולאה מבולבלת ומלאת קולות חסרי פשר: "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה / מְדַבֵּר וְזֶה מְדַבֵּר / וְזֶה מְדַבֵּר וְזֶה מְדַבֵּר וְזֶה לֹא / מְדַבֵּר וְזֶה לֹא בָּא".

ההצלחה טמונה בכך שכמעט אין בו מילים שמדברות בישירות ובפירוש על אירועי המלחמה. במקום זאת, השירים מצליחים לתאר את חוויית העורף הישראלי, הרחק מן החזית, בחודשים הראשונים שאחרי אוקטובר, כשעליהם מרחף הצל השחור והמאיים של מה שאירע

חטיבת השירים השנייה, ובעיניי החזקה משלושתן, נכתבה על ידי המשוררת רוני אלדד ונקראת "אף שעינינו פקוחות". גם השירים של אלדד משקפים את הערבוב שבין ערות וחלום (מסויט), מתוך בלבול קיומי שבין אמת ובדיון. שיריה מתארים בדרכים שונות את חוויית הניתוק שהמלחמה יצרה מהשגרה ומהמציאות: "אֲנַחְנוּ לֹא שׁוֹאֲלִים מָתַי זֶה קָרָה שֶׁנָּפַלְנוּ מִחוּץ לִשְׁבִיל הֶחָלָב", או בשיר אחר: "אָסוֹן יָלַד אוֹתָנוּ אֶל הָאִי הַזֶּה / כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִזְכֹּר אֵיךְ הֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְעָדָיו".

אלדד מתמקדת בחוויית האימהות בימי המלחמה. כך, בשיר המפתח של החטיבה היא מציגה שיר שמתחפש לסיפור ילדים: "הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר, הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר יָפָה, / מְצוּיָה כְּמוֹ דְּרוֹר אוֹ כְּמוֹ צוֹצֶלֶת, קוֹלָהּ / כְּמוֹ לְחִישַׁת הָרוּחַ בַּעֲצֵי הַצַּפְצָפָה. / הָיָה לָהּ קֵן עָשׂוּי מִכָּל הָרַךְ, / וְהָיוּ לָהּ גּוֹזָלִים רַכִּים כָּל כָּךְ". השיר ממשיך ומתאר את יחסי הציפור וגוזליה, אך הוא משתנה לגמרי, כמו המציאות, כאשר מגיע הצל: "הָיֹה הָיָה צֵל שֶׁלֹּא הֻטַּל מְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, / צֵל שֶׁהֻטַּל מֵאוֹר שְׂרֵפָה, / צֵל כְּמוֹ כַּף יָד, סָמִיךְ, כֵּהֶה, נוֹטֵף, / צֵל חֹשֶׁךְ מְשַׁחֵר רוֹבֵץ טוֹרֵף", וכשהצל משתלט האם המספרת מסכמת: "וְעַתָּה, / לֹא קֵן רַךְ וְלֹא מָקוֹר / לֹא רָעָב לֹא אַהֲבָה / לֹא שֶׁמֶשׁ, לֹא צִפּוֹר טוֹבָה, יָפָה / כָּל הָאָרֶץ צֵל רוֹחֵף נוֹטֵף מִן הַשְּׂרֵפָה".

הדימוי של הצל השחור שנוצר מהשריפה ומשתלט וטורף גם את סיפור הילדים המתוק על הציפור וגוזליה, הוא דימוי מצמרר, ועשוי היה להיות אוניברסלי לחלוטין, אך הצבתו בהקשר של 7 באוקטובר הופכת אותו לקונקרטי לגמרי. גם כשאלדד קוראת לשיריה "נובמבר", "דצמבר" או "6:29", ברור לקוראים שאלה לא תאריכים ושעות מנותקים מהקשר, ובכל זאת אין צורך לנקוב בהם במפורש.

מרים את המבט

החטיבה האחרונה, של אריאל זינדר, היא למעשה מחזור שירים המתאר בגוף ראשון ביקור מתמשך בבית החולים הדסה עין כרם. גם זינדר מתאר את חוויית התעלומה והניתוק מהמציאות: "פִּתְרוֹנִים בְּכָל מָקוֹם / וְרַק הַחִידָה אֵינָהּ בְּרוּרָה". חוויית המלחמה מתעצמת בין כותלי בית החולים - היכל הזרות, הכאב והניתוק מהמציאות; או בלשונו: "בֵּית רֵאשִׁית וְאַחֲרִית / בֵּית מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם וְנִצּוֹל וְנוֹלַד / בֵּית חַמְצָן וְאָבְדָנוֹ / בֵּית מוֹחֵץ וְרוֹפֵא".

השירים שנכתבו לאורך המלחמה נוטים להעניק משמעות לאומית או דתית לשבר, לחלץ ממנו מסר פשטני, לתמצת אותו לשיר קטן ויפה. אין מה להאשים את המשוררים שמנסים למצוא מילים ומשמעות, אולי כדי להחזיר את השליטה בעקבות האסון

וכך, בין אנשים זרים, בין פצועי מלחמה וחולים שגרתיים, זינדר סולל את דרכו אל השיר החותם את הספר, שנפתח בתמונה המצמררת הבאה: "סַל־קַל מֻנָּח פִּתְאוֹם בְּמֶרְכַּז הַלּוֹבִּי. אֵין קֶרֶן אוֹר אוֹ זַרְקוֹר שֶׁמְּסַמֵּן אוֹתוֹ, אֵין בָּזֶה צֹרֶךְ. בַּסַּל־קַל מֻנַּחַת תִּינֹקֶת וְהִיא עֵרָה".

התינוקת שבלב בית החולים מעוררת רצף מהפנט של מחשבות: "אוּלַי נוֹלְדָה מִמְּחַבֶּלֶת. אוּלַי קְשׁוּרָה אֵלֶיהָ פְּצָצָה. אוּלַי הִיא הַמָּשִׁיחַ. אוּלַי נִצּוֹלָה מִבְּאֵרִי. אוּלַי כֻּלָּם שַׁקְרָנִים. אוּלַי הִיא, בִּשְׁבִילָהּ, שָׁוֶה לָנֶצַח, בְּכָל מְחִיר, אוּלַי לְהָרִים יָדַיִם, לְהִתְבַּיֵּשׁ, לִמְצֹא כּוֹחוֹת, לְהִשָּׁבֵר כְּדֵי לָשׁוּב וּלְהִבָּנוֹת, לְהִשָּׁבַע שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִשָּׁבֵר". כך נמשך רצף המחשבות עד לסוף השיר, שלראשונה בספר מרים את המבט מן האפלה והחשיכה, מהצללים העוטפים מכל עבר ומהסיוט המתמשך שנקרא חיים בזמן מלחמה; כך, בסוף השיר, עולה מול התינוקת השאלה הקיומית והלאומית: "מָה נַעֲשֶׂה, מָה נַעֲשֶׂה, כְּדֵי שֶׁהִיא תִּשָּׁאֵר פֹּה".

שלושה משוררים, שלוש זוויות ייחודיות, יפות וכואבות כל כך, שאף אחת מהן אינה נחתמת בנקודה בסוף השיר. שלושתן מציגות רק קרע, חלק אחד מתוך מציאות שלמה שעדיין נכתבת. ובכל זאת, על אף הקושי האדיר של כתיבת שירה על המלחמה שאינה שירה "ברברית", הספר עומד במשימה ומציג שירים מהפנטים, עטופי צללים וחושך, שראויים לייצג היטב, גם בעוד שנים רבות, את משמעות הקיום בישראל בשנת תשפ"ד - שנת המלחמה, שנה שבה בהחלט "היינו משונים".