זלי גורביץ' מסמן את המרווח שבין המציאות לתודעה

זלי גורביץ' הוציא שני ספרי שירה שבהם הוא מנסה לאתגר את התפיסה האנושית. הראשון שואל שאלות, והשני בסימני קריאה

המרווח שבין המציאות לתודעה. צילום: .

כשחושבים על דורות של משוררים, עולים בדרך כלל שלושה-ארבעה שמות שכמו הולחמו לתקופתם ובתודעה המשותפת מגלמים את דמות דורם; שמזוהים ובולטים כל כך ביחס לבני תקופתם, עד ששמם הופך לבלתי ניתן להפרדה מהסגנון, התקופה ושרשרת הדורות. בבחינת התופעה הזאת, ההיגיון מפנה להסתברויות סטטיסטיות, צירוף של נסיבות: כישרון פלוס תנאים סביבתיים שווה מקום כזה או אחר בהיררכיה המדומיינת.

קשה לצפות את הדברים האלה מראש, אבל בדיעבד אפשר בהחלט לסמן את המאפיינים שהפכו ברבות השנים את שירתם למשמעותית וחשובה. זלי גורביץ', ששני ספרים שלו, "בית בית" ו"פזור", ראו אור יחד, בשתי הוצאות שונות, הוא משורר כזה בדיוק (גילוי נאות: בזירה השירית הזעירה של ישראל קשה להימלט מהיכרויות אישיות. ביני ובין גורביץ' ישנה ידידות שמבוססת על הערכה אמנותית ורק אז על זו האישיותית).

שירתו של גורביץ' מהלכת על הגבול הדק בין אקזיסטנציאליזם לשירת שפה במין ניסוי־על שבמסגרתו נבחנת האפשרות להתקרב לאיזושהי אמת אקזיסטנציאלית, לשונית וחווייתית, בדרך הנגיעה בחוויה באמצעות השפה בתצורתה הפואטית, כמו שכבר אפשר לראות יפה בספר ביכוריו "קטעים מחלום פתוח", מ־1980: "הָאִישׁ הַנּוֹגֵעַ בַּדָּבָר /וְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת בָּאֶצְבַּע הַנּוֹגַעַת /מוֹצִיא לָשׁוֹן מִתּוֹךְ /לָשׁוֹן יוֹצֵא /לָשׁוֹן אַחֵר /וְלֹא נָגוּעַ גַּם /לְאַחַר הַנִּפְלָאוֹת / כִּי /בְּנַפְשׁוֹ הַדָּבָר הַיּוֹצֵא", או "בִּקְצֵה לְשׁוֹנִי אֵזוֹר כְּאֵב נוֹגֵעַ /נְגִיעָה רְהוּטָה".

זהו תיאור של מהלך נגיעה שנע בין המישור הפיזי ללוגי והלשוני, כאילו כדי לפענח את המוזרות של החוויה האנושית שמורכבת בעל־כורחה מהפיזיות, התיווך התודעתי והאינטרוספקציה. הפענוח המדומה הוא מעין דברור של שלושת חלקי המשוואה, שבסופו של דבר רק מתאר את הדברים כפי שהם, על מוזרותם הבלתי נמנעת. זאת הנגיעה שהשפה הפואטית, ורק היא, מאפשרת. הפענוח והבירור הם תחבולה פואטית – התנועה האנרגטית של השיר, כשאין באמת כוונה או יומרה לקבוע אמיתות.

בספריו החדשים גורביץ' מדגיש את אפשרויות המשחק הפואטי. התודעה שלנו מתווכת עבורנו את המציאות כפי שאנחנו מבינים אותה, ואילו המציאות כוללת בתוכה את התודעות כולן. בשיריו גורביץ' מבקש להידחף במרווח שבין המציאות לתודעה, להתבונן על התודעה מבחוץ, ולהתבונן במציאות ללא תיווך התודעה. כך בשיר ב"בית בית": לֹא גּוּף רִאשׁוֹן /לֹא שׁנִי אוֹ שׁלִישׁי /בַּיִת הוּא /הַגּוּף הָרְבִיעִי".

השירים בספר "פזור" פזורים בצורתם, כמו בשיר "צל של מה" (בלי סימני פיסוק, וודאי שללא סימן שאלה): "נָפַל עַל הַשֻּׁלְחָן צֵל /וְלֹא הִסְפַּקְתִּי /לִרְאוֹת שֶׁל מָה /רַק הַצֵּל זָז /כְּאִלּוּ מֵעַצְמוֹ /כְּמוֹ חַיָּה /שָׁלַחְתִּי כַּף /בַּחֲצִי רְתִיעָה /לִבְדֹּק אִם זֶה חַי /אוֹ מַטְעֶה". יש כאן סוג של השלמה עם חוסר האפשרות לדעת, הכרה במוגבלות וחגיגתה המלנכולית.

פזור, זלי גורביץ', צילום: מקום לשירה

שיר מספר 14 ב"בית בית" כבר מסמן את האפשרות העיקשת יותר, שמציבה בסוף המשפט סימני קריאה. "קֻבִּיָה שֶׁנִּזְרְקָה /וְנִקְלְעָה / וְנִבְנְתָה /וְנֶחְתְּמָה: בַּיִת." זהו ניסיון לגעת בדברים שלא נמצאים שם, לכנות בשם את מה שאין לו שם או גוף. ניסיון לנסח בפשטות את מורכבות הקיום ואת מורכבות השירה עצמה. יושב לו משורר ומתבונן בהשתקפותו ובהשתקפותה של סביבתו במים ומבקש לגעת, לצמצם את הפער בינו לבין עצמו ובין מציאותו.

ב"פזור" זוהי קפיצת "כדור תותח" שירית לתוך מפח הנפש הקיומי המענג והמשוחרר. ב"בית בית" זו כבר סדרה של נגיעות קצובות, שיטתיות, שמפזרות אדוות על פני המים אך לא עוצרות את האיש ממעשיו, אלא מדרבנות אותו לשוב ולנסות, להיאבק, לנסות לארגן ולסדר; ואולי הסדר והארגון הלוגי, הצורני, התחבירי, ישפכו קצת אור, יאפשרו לגלות משהו, עד לחזרה למקום שממנו הכל התחיל ושממנו הכל נובע.

בית בית, זלי גורביץ', צילום: הוצאת ברחש

אלה הן שתי דרכים שיריות לחגוג את האנושיות על שיאיה (השפה, התודעה העצמית) ומגבלותיה־מפלותיה (השפה, התודעה העצמית) - שניים שהם אחד. המשורר המתבונן והמברר הזה לובש דמות של ילד שדוקר במקל פגר של יונה כאילו כדי לגלות את סוד החיים והמוות, אבל בעצם, סתם לשם שעשוע; שעשוע גבולי, מעורר פלצות ומענג כל כך: "כָּל מִסְגֶּרֶת /בַּסּוֹף נִשְׁבֶּרֶת /זֹו הַצּוּרָה /מִסְגֶּרֶת שְׁבוּרָה" ("בית בית", 2024).

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר