"נהיה נורא להיות יהודייה ליברלית באמריקה"

"ככל שהיה פחות מאבּי, כך זה מצא יותר חן בעיני איילין (אמה של אבי; ק"מ). וככל שאבּי התבגרה, ככל שהיא קראה יותר ולמדה יותר והבינה את העולם, כך הרגישה מאוכזבת יותר. במקום להילחם על שינוי השיטות והמוסדות שרצו שנשים תמיד יהיו קטנות, איילין רצתה שבתה תתכווץ ותתאים למרחב המצומצם שהחברה מקצה לה." (מתוך "כיוון אחר", ג'ניפר ויינר, הוצאת מודן)

אבי שטרן, הגיבורה במידת פלאס סייז של ספרה החדש של ג'ניפר ויינר, "כיוון אחר", כבר לא בת 16, אבל בהחלט יודעת משהו על העולם הזה. ״לפני הרבה שנים קראתי ציטוט של נעמי וולף, והיא דיברה על דיאטה ככלי משטור, שלא קשור למראה של נשים, אלא שנועד לשמור אותן רעבות, וכך גם צייתניות", אומרת ויינר (54) בראיון זום שנערך מביתה שבפילדלפיה.

"כשנשים בדיאטה, כשהן סופרות קלוריות וצעדים ודואגות לגבי מה הן אוכלות ומה הן יאכלו, אם הן התעמלו מספיק, אם הן נכנסות למידה הנכונה, ואם הן נראות כמו שצריך - ככל שאת יכולה להעסיק נשים בדברים האלו, כך יש לך יותר שליטה עליהן. זו דרך לגרום לנו לבזבז את הזמן שלנו, את הכסף שלנו, את האנרגיה שלנו. אני לא רוצה להיות מוסחת. יש לי בנות, ואני חושבת כל הזמן מה אני מראה להן דרך החיים שלי. אני מקווה שהן רואות מישהי שמתייחסת לגוף שלה באהבה ובכבוד, אבל מבינה שיש עולם גדול מאוד מחוץ לגוף שלה, ויש הרבה דברים יותר חשובים מהמראה שלי ומהמידה שאני לובשת".

בין אופניים לפמיניזם

ספרה הראשון של ויינר, "טוב במיטה", יצא לאור ב־2001, ומאז היא כתבה יותר מ־20 ספרים רבי־מכר, רבים מהם תורגמו לעברית. ספרה השני, "בנעליה", עובד לסרט קולנוע מצליח בכיכובן של קמרון דיאז וטוני קולט. גם ספרה החדש, "בכיוון אחר", עוסק בכל הנושאים שוויינר אוהבת לעסוק בהם.

לאבי, הגיבורה, יחסים סבירים עם משקל גופה אבל בעייתיים יותר עם אמה. את החבר שלה, מארק, היא פגשה בצעירותה במחנה קיץ לנערים ולנערות בעלי משקל עודף, ובבגרותם דרכיהם הצטלבו שוב, כמו ברומן רומנטי. אבי אינה בטוחה - לא לגביו ולא לגבי העבודה שלה בפנסיון לכלבים, ומנצלת הזדמנות להדריך טיול אופניים של שבועיים כדי לחזור לתחביב ישן ואהוב, וגם כדי להתנתק מחייה ולחשוב עליהם מחדש. אמה מחליטה במפתיע להצטרף לטיול, ובמקביל מתברר שאחד המשתתפים בו הוא סטוץ לוהט מן העבר.

"מאז ומתמיד אהבתי לרכוב על אופניים, והייתי רוכבת נלהבת לפני שנולדו לי ילדים", היא אומרת. "אחר כך כבר היה קשה יותר לעזוב את הבית לשעתיים-שלוש ברצף. אז הגיעה הקורונה, ואמא שלי נפטרה. זה היה שילוב של אבל ורצון להתעמל, להיות באוויר הפתוח ולבלות עם אנשים. חזרתי לרכוב עם מועדון הרכיבה שלי, עשיתי טיולים ארוכים, והתחלתי לחשוב על כל הדברים שהרכיבה על אופניים נתנה לי: ביטחון, עצמאות, והתחושה שאני יכולה להגיע למקומות בכוחות עצמי.

"בהמשך, כשעשיתי קצת מחקר, הבנתי את הקשר העמוק בין אופניים לפמיניזם ולתנועת הסופרג'יסטיות. זה חוזר לרעיון של נשים שמגיעות למקומות בכוחות עצמן, שלא צריכות לחכות לגבר, לעגלה או למישהו שייקח אותך לאן שרצית להגיע. האופניים היו חלק עמוק מהמסר ומהתנועה".

ומהמקום הזה הגיע הרעיון לספר?

"כן. התחלתי לחשוב על סיפור של אישה צעירה שנמצאת במקום בחיים שבו היא קצת תקועה, ושלחתי אותה למסע רכיבה על אופניים, שבמהלכו היא מתבוננת בעצמה, באמא שלה, בגוף שלה. כל הדברים שתמיד עניינו אותי ככותבת".

"הייתי בהפגנות של black lives matter, של הקהילה הגאה, צעדתי לצד אנשים שלא רוצים עוד לצעוד לצד יהודים שמאמינים כי לישראל יש זכות קיום. זה קשה. כשהקונפליקט יסתיים, נצטרך לרפא הרבה פצעים. הרבה יהודים מרגישים שאין להם מקום פוליטי"

ובזמן שדימוי הגוף הוא נושא שוויינר חוזרת אליו שוב ושוב, ב"כיוון טוב" היא נוגעת בנושא נוסף, חדש בספריה ואקטואלי מתמיד – נושא ההפלות, וספציפית: הפלות אצל בנות נוער.

"פסיקת רו נגד ווייד (פסיקת ביהמ"ש העליון בארה"ב מ־1973 שאפשרה הפלות בכל המדינה; ק"מ) התהפכה בזמן שכתבתי את הספר. כולנו ידענו שזה מגיע, אבל כשזה קרה כל כך הרבה נשים הרגישו את זה בצורה כה עמוקה, את הרעיון שהזכות שהאימהות שלנו נלחמו עליה ושאנחנו גדלנו איתה - לא תהיה מובטחת לבנות שלנו.

"רציתי לספר סיפור על מה שזה יעשה לנשים צעירות. רציתי לדבר על מה שקורה עכשיו כשהזכות הזו כבר לא קיימת. איך זה נראה, ומה ההשלכות של זה - כי אנחנו כבר רואים כאן, בארה"ב, נשים שמתו, נשים שממשיכות למות ונשים שימשיכו למות. יש לי בת מתבגרת ובת נוספת בת 21, ואני חושבת כל הזמן על איך ייראו החיים שלהן, ואיך נראו החיים שלי בגילן, ואיך אנחנו עדיין צריכות לעשות כל כך הרבה עבודה כדי לשנות את המצב".

הדמות היא נערה מתבגרת שעושה הכל מאחורי גבה של אמה, כשנשים אחרות יודעות את זה ובכל זאת עוזרות לה. האם לא חששת מתגובת הנגד לסיפור כזה, בטח באקלים הנפיץ מאוד שבו הספר נכתב?

"חשבתי על זה, והחלטתי שאם אני אאבד כמה קוראות אני חושבת שזה יהיה שווה את זה. אני לא רוצה להסתכל אחורה על הקריירה שלי ולהרגיש שעשיתי בחירות בטוחות מתוך נוחות אישית. אני מקווה שעל כל קוראת שאולי תכעס בגלל קו העלילה הזה, או תכעס מהרעיון שאני יוצאת כתומכת בזכות הבחירה, תהיה קוראת אחרת שתפקח את עיניה ותחשוב: 'אוקיי, אני מתנגדת להפלות כי אני חושבת שזה מציל תינוק, אבל יש כאן גם נערה צעירה, ויש לה חיים, והחיים שלה חשובים'".

נשים גדולות

ויינר היא סופרת עם אג'נדה - לא כזאת שהיא שומרת לראיונות בלבד, אלא כזו שהיא משחילה בספריה, באופן ברור ובולט. רוב הגיבורות שלה הן בעלות מידות גדולות, פמיניסטיות, חזקות, שעוברות תהליך מול עצמן ומול החברה שבה הן חיות. וכמו שהגיבורות שלה לא מתנצלות - גם ויינר ממש לא מתנצלת. להפך.

"ה'ניו יורק טיימס' סיקר מדע בדיוני, מתח ואימה, אבל התעלם מרומנטיקה. הם לא נגעו בז'אנר, חוץ מזה שבכל ולנטיינ'ס דיי הם היו מוצאים איזה פרופסור אנגלי זקן ומעניקים לו אלף מילים כדי לטעון כמה הספרים האלה גרועים"

"טוני מוריסון אמרה פעם שאם יש ספר שאת זקוקה לו והוא לא נמצא על המדף, זו האחריות שלך לכתוב אותו", היא אומרת. "כשהייתי צעירה - ותמיד הייתי אישה גדולה יותר - לא היו ספרים על גיבורות נשים שנראות כמוני ושגם מקבלות סוף טוב. הן יכלו להיות החברה המצחיקה, או הסבתא החכמה שמחלקת עוגיות, או שהן יכלו לרדת 45 ק"ג ואז לקבל סוף טוב, אבל אף פעם לא קרה שהאישה הזאת פשוט חיה בגופה ומקבלת אותו כמו שהוא. זה ספר שהייתי זקוקה לו כשהייתי בת 14, 16, 18 ו־22. הוא לא היה שם, אז כתבתי אותו, ואני חושבת שעדיין יש צורך שנשים יראו את עצמן על גבי דפים, ובתקווה - גם על המסכים".

כשאת מתחילה לכתוב סיפור חדש, את יוצאת מתוך מסר חברתי שבוער לך להעביר?

"זה לא בדיוק ככה. אני לא מתחילה את הספרים שלי במחשבה כמו 'מה המסר שלי?'. אני לא כותבת נאומים פוליטיים או מניפסטים, אני מספרת סיפור. אני תמיד חושבת: מי הדמות שלי, מי הגיבורה שלי? מה המסע שאני רוצה לשלוח אותה אליו? וכשאני מתחילה לחשוב על תשובות לשאלות האלו, המסר פשוט מופיע. זה מרגיש כמו חלק טבעי ממסע הגיבורה שלי. ואני חושבת שהאישי תמיד פוליטי. בכל פעם שאת מספרת סיפור על אישה שמצאה את הקול שלה, חיה בגופה, מוצאת את האושר שלה - זו הצהרה פוליטית".

ואכן, ויינר מעולם לא חששה להיות פוליטית, בפרט בכל הנוגע למקומן של נשים בספֶרה הספרותית. זה יותר מ־15 שנים שהיא אחת הדוברות הבולטות ומעוררות המחלוקת נגד עיוותים מגדריים, בראייתה, בסיקור התקשורתי שנשים זוכות לו לעומת זה של גברים. ב־2011 פתחה בקמפיין נגד הסיקור התקשורתי ה"נרחב מדי" שזכה לו ספרו של יקיר התקשורת האמריקנית ג'ונתן פראנזן "חירות".

"חירות" הביא את פראנזן לשער המגזין "טיימס", שגם זיכה אותו בתואר "סופר אמריקני גדול". ויינר טענה שאותם "יקירי תקשורת" הם תמיד גברים לבנים, ושיש המוני ספרים ראויים של נשים שלא זוכים לסיקור מתאים כתוצאה מסקסיזם. הדבר הוביל לדיון ציבורי נוקב שאליו הצטרפו עוד סופרות רבות. פראנזן עצמו הסכים עם חלק גדול מהדברים בראיונות שנתן.

"כשהספר הראשון שלי יצא ב־2001, קראו לספרים של נשים צעירות 'ספרי צ'יק ליט', וזה הרגיש כמו דרך מאוד מזלזלת לדבר עליהם. זה נכון שחלק מהספרים שנקראו 'צ'יק ליט' היו מאוד שטחיים וכיפיים, קומדיות רומנטיות ובריחה מהמציאות, אבל חלקם האחר היה עמוק יותר, והיה להם מה לומר על העולם ועל מצב הנשים בו - רק שכולם נכנסו תחת כותרת אחת. שמתי לב שספרים של נשים נארזו בצורה מסוימת. כולנו קיבלנו על העטיפות כיסויים ורודים עם כוסות מרטיני ונעלי עקב. ספרים של גברים צעירים שחקרו נושאים דומים ונכתבו בשפה דומה קיבלו פשוט את התווית 'רומנים', ולפעמים גם זכו בפרסים, וזה היה מאוד לא הוגן, ודיברתי על זה".

תמיד היית כל כך גלויה וישירה לגבי הדעות שלך?

"אני הבכורה מבין ארבעה ילדים, ובבית שלי היית צריכה להגיע לשולחן האוכל עם משהו לומר. היית צריכה לדעת איך להציג טיעון, להציג מקרה, ולהיות מצחיקה, כי אף אחד לא היה מקשיב אם היית משעממת. אמא שלי היתה פמיניסטית, וגם אישה גדולה יותר שחיה בנוח בגופה והיתה פעילה, שחתה, שיחקה טניס. היא היתה המודל לחיקוי שלי. כן, תמיד הרגשתי שנוח לי לדבר".

בשבחי הביקורת

לאורך השנים דיברת גם על נושא הביקורות - על מספר הנשים שזוכות לסקירות של ספריהן.

"דיברתי על איך שהפרסומים היו סוקרים ספרים של נשים, או במקרים רבים לא סוקרים ספרים של נשים, ובסופו של דבר התגלה שבאמת יש פער גדול. היה ארגון שהתחיל לספור מי סוקר את הספרים באילו פרסומים, והתברר שהרבה גברים זוכים לכך שהספרים שלהם ייסקרו ביחס לנשים. אני וסופרות אחרות היינו מאוד קולניות בנושא ודברים השתפרו. נשים הגיעו לעמדות כוח בפרסומים, וגם היה קצת שיימינג ציבורי. היום כמעט לא משתמשים במונח 'צ'יק ליט', למשל. גם הרעיון של מי נחשב 'ספרותי', מי נחשב ל'סופר אמריקני גדול', מי זוכה בפרסים, מי מדובר עליו כחשוב ומי לא - השתנה מאוד".

מה מצב הסקירות של הז'אנר הרומנטי? בישראל הוא לרוב לא מקבל סיקור הולם.

"במשך זמן רב ה'ניו יורק טיימס' סיקר ספרי מדע בדיוני, מתח ואימה, סיקרו כל ספר שסטיבן קינג כתב, אבל פשוט התעלמו מרומנטיקה. הם לא נגעו בז'אנר, חוץ מזה שבכל ולנטיינ'ס דיי הם היו מוצאים איזה פרופסור אנגלי זקן ומעניקים לו אלף מילים כדי לטעון כמה הספרים האלה גרועים, כמה הם כתובים רע וכמה הם רעים לנשים. כיום הם כבר סוקרים רומנטיקה, יש כתבת רומנטיקה שמדברת על הספרים באופן רציני ומודע. אבל יש עוד עבודה לעשות בנושא. רומנטיקה היא הז'אנר הכי נמכר פה בארה"ב. מכירות רומנטיקה הן אלו שעושות הרבה מהספרים ה'חשובים' אפשריים, כי חברות צריכות להרוויח כסף איפשהו, ועדיין, כשאנחנו רוצים להעליב משהו אנחנו אומרים 'אה, זה כמו אופרת סבון' או 'אה, זה כמו הארלקווין', שזה המותג הגדול של רומנטיקה כאן. למה זה מה שאנחנו בוחרים כשאנחנו רוצים לומר שמשהו לא רציני או לא חשוב? למה זה מגדרי?"

"כשהייתי צעירה לא היו ספרים על גיבורות נשים שנראות כמוני ושגם מקבלות סוף טוב. הן יכלו להיות החברה המצחיקה, או הסבתא החכמה שמחלקת עוגיות, או שהן יכלו לרדת 45 ק"ג ואז לקבל סוף טוב, אבל אף פעם לא קרה שהאישה הזאת פשוט חיה בגופה"

אז מה צריכה לעשות סופרת מתחילה כדי להצליח בארה"ב בימים אלו?

"ככל שהדברים גרועים יותר ברמה הפוליטית, כך אני חושבת שזה זמן טוב להיות סופרת, כי יש כל כך הרבה מה לומר. יש כל כך הרבה שהשתבש וחזר אחורה. את מכירה את הטרנד של 'נשים מסורתיות' (תנועת נשים צעירות המטיפה לחזרה לתפקידים מגדריים ולשיטות תחזוקת בית מסורתיות; ק"מ)? מה זה? מישהי צריכה לכתוב את הרומן האמריקני הגדול על 'נשים מסורתיות' ולמה אנחנו עושים רומנטיזציה לנשים שחיות כמו הסבתות שלנו, שדווקא היו שמחות כשהן קיבלו מיקרוגלים ומכונות כביסה! יש הרבה מה לומר. ואני חושבת שהטריק הוא פשוט לומר את זה בדרך שרק את יכולה לומר את זה, למצוא את הקול שלך ואת נקודת המבט שלך".

מבוא ליהדות

סיפור חייה הפרטי של ויינר יכול היה בקלות למלא כמה וכמה רומנים רבי־מכר. אביה עזב את המשפחה כשהיתה בת 16 ונפטר ב־2008 ממנת יתר של קראק. לאחר גירושיהם, אמה יצאה מהארון כלסבית. ויינר, שלאחר שנים של התמודדות עם המשקל בחרה לעבור ניתוח לקיצור קיבה - קיבלה את הסוף הטוב שלה כשנישאה בשנית לגבר שלו היתה מאורסת בשנות ה־20 שלה. וסיפור החיים הזה הפך את האאוטסיידריות לחלק בלתי נפרד מחייה. כשאני שואלת אם היא לא מפחדת שהדעות והאג'נדה שלה יפריעו לחלק מהקוראים, היא מדברת על כך שהיא ממילא מרגישה אאוטסיידרית, ולכן לא מרתיע אותה במיוחד להיות זו שעומדת מחוץ לקבוצה.

"כולם רוצים להשתייך, להיות חלק מהקבוצה הגדולה, אבל אני חושבת שסופרים הם תמיד קצת אאוטסיידרים, כי את חיה את חייך אבל גם מתבוננת. את עוצרת, מסתכלת על אנשים, שואלת שאלות על איך הם מתקשרים, איך הם מדברים, מה הם עושים ולמה, אז אני חושבת שלהיות סופרת זה באופן טבעי להיות קצת מבחוץ. חוץ מזה, גדלתי בקהילה מאוד־מאוד נוצרית. בכיתה שלי בתיכון היו 400 תלמידים, ומתוכם היינו תשעה יהודים. זה היה עוד משהו שהפך אותי לקצת אאוטסיידרית".

עד כמה היהדות משמעותית בחייך?

"הרעיון של תיקון עולם תמיד היה חשוב לי - הרעיון שזה התפקיד שלנו כיהודים לתקן את מה ששבור ככל יכולתנו, ושיש לכולנו תפקיד לשחק בזה. לספר את הסיפורים שאני מספרת זה הניסיון שלי לתקן את מה ששבור. אני חושבת שאם אני מספרת סיפור שמבדר מישהו בטיסה - זה דבר טוב, ואני מרגישה טוב עם זה. אבל אם אני יכולה לספר סיפור שיגרום למישהו לראות את העולם קצת אחרת, או לראות נשים במידות גדולות קצת אחרת - זה חשוב".

רוב הגיבורות שלך הן יהודיות.

"כן. אחד העקרונות כשכותבים הוא לכתוב על מה שאת מכירה, ואני כמובן מכירה את החיים כאישה יהודייה. אבל גם רציתי לספר סיפורים יהודיים שבהם הדמויות מזוהות בצורה ברורה כיהודיות, ולא שזה רק יהיה מרומז. כשאת רואה את 'סיינפלד', זה מרגיש מאוד יהודי - מה שהם אוכלים, האופן שבו הם מדברים. אבל אף פעם לא היה שם משהו מפורש. לא ראית את ג'רי מדליק חנוכייה, ותמיד תהיתי על זה - למה שלא יעשה את זה? אז רציתי שהדמויות שלי ידליקו חנוכיות".

איך את מרגישה כיום כיהודייה בארה"ב?

"זה קשה. היינו רגילים לאנטישמיות מצד הימין, היינו רגילים לכך שאנשים בצד הזה של המפה הפוליטית היו מאמינים בסטריאוטיפים על יהודים, כמו שליטה בתקשורת, בהוליווד, בבנקים. אבל מאז 7 באוקטובר יש הרבה אנטישמיות גם מצד שמאל, מהדמוקרטים. ליהודים ליברלים שמאמינים כי לישראל יש זכות קיום היה קשה מאוד עם זה. זה גורם לך להיות סוג של 'זר' גם בחוגים פרוגרסיביים מאוד".

את מרגישה שהחוגים האלה כבר לא שלך?

"כן. הייתי בהפגנות של black lives matter, הייתי בהפגנות של הקהילה הגאה, צעדתי לצד אנשים שלא רוצים עוד לצעוד לצד יהודים אשר מאמינים כי לישראל יש זכות קיום. זה קשה. כשהקונפליקט יסתיים, אנחנו בארה"ב נצטרך לרפא הרבה פצעים. הרבה יהודים מרגישים שאין להם מקום פוליטי, שאין להם מקום באף אחד מהצדדים. אז כן, נהיה נורא להיות יהודייה ליברלית באמריקה".