אי אפשר להניח את הרומן הזה מהיד

בספר ביכוריה, מיכל דינור וצלר, מפגינה יכולות מרהיבות בצלילה אל נפשה של שלומית, שחוזרת לארץ אחרי עשורים בניכר

קנאה אובססיבית, סודות ושאלה אחת על גורל. אילוסטרציה . צילום: GettyImages

את רומן הביכורים של מיכל דינור וצלר "על כמה בתים" אי אפשר להניח מהיד. יותר מזה, גם כשחולף זמן מאז הקריאה בו, הדמויות לא רק שאינן דוהות אלא נשארות חדות וברורות כאילו היו בני אדם בשר ודם שאכן פגשנו בחיינו שלנו. בעיקר מי שלא דוהה היא דמותה של שלומית, גיבורת הרומן עזת המבט, שעוצמת רגשותיה ותשוקותיה, כמו גם זעמה וקנאתה, מצליחים לפעמים להפחיד אותה, אבל ממגנטים אותנו, הקוראים. רוב הזמן שלומית נמצאת בחזית הרומן, תוך שהיא פורשת את מחשבותיה ורגשותיה. עם זאת, היא גם יודעת להשעות את עצמה ולהתבונן.

הרומן נפתח בפרידה של שלומית מבן זוגה, רוב, שאיתו היא מנהלת את חייה באמריקה, לטובת נסיעה לישראל עקב מותו של אביה. שלומית, שלא ביקרה בישראל ב־20 השנים האחרונות מאז עזבה את הארץ לאחר מות אמה, מפתחת ניכור הולך וגובר למולדתה ולזהותה. מותו של אביה, שעימו היתה בקשר רופף, והשהות האינטנסיבית עם משפחתה במהלך השבעה, ובעיקר עם אחותה הגדולה אתי - מציפים מחדש את זיכרונות העבר ופותחים פצעים ישנים שמעולם לא הגלידו. הפצעים הללו, כך מתברר, היו פתוחים כל העת תוך שהם זוכים להתעלמות מצידה של שלומית, שאף מגדילה לעשות בכך שהיא בונה לעצמה זהות אלטרנטיבית שאותה היא מציגה בהתמדה בפני רוב.

אבל דינור וצלר, שכתבה באופן מיומן וקרוב את דמותה של שלומית, יודעת היטב שמה שאינו מטופל ומוכחש יפרוץ ביתר שאת כשאירוע דרמטי יתרחש, וכשהדבר אכן קורה עם מות האב היא אינה מניחה לגיבורה שלה לרחף מעל פני הדברים, לגעת בהם ברפרוף ולחמוק. להפך, היא מציבה אותה מעל התהום ומכריחה אותה להיישיר מבט אל המקומות האפלים ביותר בעברה. שלומית מתמודדת בפעם הראשונה בחייה הבוגרים עם כאב שלא רק שלא פסק במהלך השנים, אלא אף הפך לכאב סטטי שיש לקבל את קיומו, וזאת בשל התאבדות אמה כשהיתה בת 12 בלבד, על סיפו של גיל הנעורים - התאבדות שגררה אחריה, כצפוי, רגשות אשם כבדים ופוררה את המשפחה הגרעינית.

עטיפת הספר, צילום: ללא

לאחר מות האב שלומית נאלצת לעמוד מול אזורים נוספים בנפשה, מכוערים יש לומר. כזו, למשל, היא הקנאה האובססיבית שפיתחה כלפי אהובה נעים, כשהיתה אישה צעירה שרק עברה לגור באמריקה. הקשר ביניהם, שהלך והתהדק, הציף אצלה ככל הנראה את החשש מנטישה נוספת שתשחזר את נטישת האם, והיאחזותה החזקה מדי בו אילצה אותו לשחרר עצמו ממנה, בכוח; אותה אובססיה, אגב, מאפיינת לעיתים גם את וצלר עצמה כשהיא מנסחת שוב ושוב אותן מחשבות של שלומית ופורשת אותן על פני עמודים מיותרים, שיד טובה של עורכת היתה מסירה אותם. ובכל זאת, וצלר יודעת לספר סיפור, וזה אינו דבר של מה בכך.

הסיפור מקבל שכבה נוספת של משמעות סביב השאלה: האם נתונה לנו זכות הבחירה, או שהגורל כופה עצמו עלינו. שאלה זו, שהתנסחה באופן השלם והמלא ביותר במחזה "אדיפוס המלך" (סופוקלס), מקבלת ממד מעניין בספר הזה. שלומית מבינה שיש דברים שאין לנו שליטה עליהם, ובעיקר כשהם קשורים בזולת, ברצונותיו ובהכרעותיו. עם זאת, אחת התובנות המרכזיות של התהליך הנפשי שלה היא שמה שכן בשליטתנו - צריך שתהיה לו מידה. כך, את התשוקה העצומה שלה לנעים, שאגב מתממשת שוב לזמן קצר גם בשלב המאוחר של חייה, היא מרסנת.

אי אפשר לומר שההכרה הזאת אינה הכרה עצובה; הנה שיחת הטלפון שמנהלת שלומית לקראת סוף הרומן עם בן זוגה רוב, שהנסיבות גרמו לה להסתיר ממנו את פניה האמיתיות: "'אני חושבת עלינו כאן הרבה', שיקרתי, 'מרגישה שעוברים עלי כל מיני דברים, לא מצליחה להבין את הכל, אולי באמת התרחקנו, בעיקר בגלל הסודות שלי, אבל לא רק'".

וצלר יודעת לספר סיפור, וזה אינו דבר של מה בכך. דמויותיה מלוות את הקורא גם בחלוף הזמן

ובכל זאת, אף שהיא משקרת שחשבה עליו, היא ממשיכה ואומרת: "'זה לא מאוחר בשבילנו. יש לנו סיכוי. אני אחזור ונראה מה עושים, בבקשה אל תסגור את הדלת הזאת'". האם זו אכן הבחירה הנכונה? לנוכח העובדה ששלומית חוותה אהבה גדולה עם נעים, מי שהיא אמרה עליו שהוא "מזין לי את הנפש ואת הגוף", נדמה שגם התשוקה העצומה היא בחירה לא פחות נכונה מבחינתה של דינור וצלר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר