הרנסנס של וספסיאנו

בסרט התיעודי "חידת שושני" מסופר על אדם מסתורי שפעל בצרפת, בישראל ובדרום אמריקה במהלך המאה ה־20 ונודע בכינוי "מר שושני". אותו שושני היה טיפוס מוזר: נווד, תימהוני, ספק גאון וספק מטורף. מעולם לא למד באופן מסודר. מעולם לא רכש תואר אקדמי. מעולם לא פרסם שום ספר. ואף על פי כן הוא השפיע עמוקות על שורה של פילוסופים, סופרים ואינטלקטואלים. עד כדי כך, שיש המייחסים לו חלק בפריחה התרבותית של יהדות צרפת בדור שלאחר השואה.

יש משהו שובה לב ברעיון הזה, על אדם לא מוכר, חמקמק ונחבא אל הכלים, שאחראי כמעט לבדו למהפכה רוחנית. מעין פורסט גאמפ אינטלקטואלי: מישהו שנמצא במקום הנכון ובזמן הנכון, ומשפיע על האנשים הנכונים, וכך בסופו של דבר משנה את העולם.

וספסיאנו דה ביסטיצ'י, מי שעומד במרכזו של ספר העיון הפופולרי "מוכר הספרים מפירנצה", היה כנראה מישהו כזה. הוא אמנם לא היה נווד ובהחלט לא נחבא אל הכלים; הוא היה איש עסקים ממולח ומקושר היטב, שהכיר את כל האנשים הנכונים באיטליה של המאה ה־15. אולם הוא גם היה רחוק מלהיות אחד מגיבורי התקופה, ושמו כמעט נשכח. אף על פי כן, כפי שעולה מהספר, ההשפעה שלו על שורת המהפכות התרבותיות, האמנותיות והפוליטיות שנודעו מאוחר יותר בשם "רנסנס" היתה מרחיקת לכת.

המונח רנסנס מוכר לכל מי שקרא משהו על היסטוריה, אמנות או על תולדות התרבות המערבית. הוא מציין את תחייתה של התרבות הקלאסית, את ההומניזם, את עלייתן של ערי המדינה האיטלקיות - שפירנצה היא אולי הבולטת שבהן - ואת סופם של ימי הביניים וראשית העת החדשה. אולם, כפי שמדגיש רוס קינג, מדובר במונח שנוצר בתקופה מאוחרת בהרבה.

בזמן אמת, בפירנצה של המאה ה־15 אף אחד לא ידע שהוא חי בתקופת הרנסנס. אף אחד גם לא ידע שימי הביניים באו אל קיצם, שהכנסייה ירדה מגדולתה ושזה עתה החל העידן המודרני. בזמן אמת אנשים לכל היותר ידעו שאופנה חדשה באה לעולם: שכולם פתאום מתעניינים בעולם העתיק, היווני־רומי, ומתאמצים להפגין בקיאות בכל מה שקשור בו.

הם ידעו שכל מי שרוצה להיות משהו באיטליה של המאה ה־15 - לא משנה אם מדובר במלומדים, באנשי כנסייה בכירים, בבנקאים עשירים דוגמת בני משפחת מדיצ'י, או בשכירי חרב שעלו לגדולה - חייב לבנות לעצמו ספרייה מכובדת ולמלא אותה בשלל כתבי יד מאוירים ביוונית ובלטינית (אם הוא רוצה באמת להיות משהו, לא יזיק אם גם יקרא בהם). והמקום המושלם להשיג את כל כתבי היד הללו היה בחנות של וספסיאנו, ברחוב מוכרי הספרים בפירנצה.

הספר מלווה את מסלול חייו הארוכים של וספסיאנו, מתחילת עבודתו כנער שוליה בחנות הספרים, דרך הפיכתו לסוחר ספרים עצמאי ומבוסס, שנודע ביכולתו לספק לכל שועי איטליה את כתבי היד הנדירים ביותר, ועד לפרישתו בגיל מאוחר אל אחוזתו בטוסקנה. קינג, היסטוריון של האמנות שמאחוריו שורה של רבי־מכר עיוניים העוסקים בלאונרדו דה וינצ'י, במיכלאנג'לו ובציירים האימפרסיוניסטים, העדיף הפעם לזנוח את עולם האמנות לטובת עולם הספרים. הוא גם העדיף לזנוח את השמות המפורסמים לטובת התמקדות בדמות שוליים; אדם שלא היה גאון פורץ דרך, ולא זכה לתהילת עולם, אבל ניצב בכל הצמתים החשובים של תקופתו והשאיר אחריו מספיק כתבים ועדויות כדי להקנות לסיפור שלו בשר.

למעשה, למרות העובדה שווספסיאנו ועסקי הספרים שלו הם הציר שסביבו סובב הספר, הסיפור האמיתי הוא על איטליה, וספציפית פירנצה. על עולם של תככים, מאבקי כוח, של פוליטיקה חסרת מעצורים - אבל גם של פריחה תרבותית, של רעיונות חדשים ושל פילוסופיה עמוקה. האנשים שבשירותם עבד וספסיאנו, ושלהם סיפק את כתבי היד יקרי הערך של אפלטון ושל קיקרו, היו עשויים לרקום מזימות ולשלוח מתנקשים בבוקר, להתווכח על רעיון המידה הטובה אצל מרקוס אורליוס בצהריים וללכת להתוודות בכנסייה בערב - ולעשות את כל הדברים הללו באמונה שלמה, מבלי להרגיש שום סתירה. או כפי שכותב קינג על אחד השליטים המקומיים בחצי האי האיטלקי: "אותו דוכס היה אולי ההתגלמות הקיצונית ביותר של הטיפוס המייחד את הרנסנס: מיזוג של ליטוש תרבותי ואדיקות דתית עם ראוותנות נלוזה ופראות רצחנית".

אולם, לא פחות משזהו ספר על הרנסנס, או על איטליה, זהו ספר על ספרים. וספסיאנו חי במרכזן של שתי מהפכות, ושתיהן היו קשורות לספרים: האחת, שבה תמך בכל ליבו, היתה זו של תחיית התרבות הקלאסית והלימודים ההומניסטיים; האחרת, שאותה הוא תיעב, היתה מהפכת הדפוס. זניחתם של כתבי היד היקרים שהועתקו בקפדנות על ידי סופרים מומחים, לטובת הייצור ההמוני של מכבש הדפוס.

משום כך עמודים רבים מוקדשים לתיאור התהליך הארוך של הפקת כתבי היד של וספסיאנו, על צדדיה האמנותיים אך גם הלוגיסטיים והכלכליים, וכן לתהליך התפתחותה והפצתה של ההמצאה החדשה, שעתידה לשנות את העולם.

אבל "מוכר הספרים מפירנצה" עוסק בספרים לא רק כמוצר צריכה, או כתעשייה בתהליך של שינוי מואץ; הוא עוסק גם בספרים כיצירת אמנות, בתשוקה לספרים וביופי שניתן למצוא בהם. במובן זה הוא מזכיר לנו שספרים עתיקים יכולים להיות לא רק מקום קסום שאליו ניתן לברוח מתלאות החיים, אלא גם מקום מלא חיים, מקום שממנו אפשר לדלות חוכמה ולשאוב השראה. קצת כמו איטליה של הרנסנס.