"אני מנסה ללמוד מכל סיפור חיי איך למות טוב יותר"

היא קוראת לזה "הווירוס", ומתכוונת לאימה, לפחד הקיומי, לסיוטים, למה שגורם לה לחפש את צילם של הנאצים בפניהם של אנשים שחוצים את דרכה ברחובות ניו יורק וטוקיו.

היא לא הצליחה להתנער ממנו גם כשברחה לקצה האחר של העולם, ועל אף מאמצים שנמשכו כל חייה היא יודעת שהווירוס דבק גם בבנותיה "האקזוטיות, בעלות המראה האסיאתי", כדבריה, שכלל לא גדלו כיהודיות.

בספר הביכורים שלה, "שתינו", איזאק מנסה להבין את הדרכים הנסתרות שבהן הטראומה הגדולה עוברת מדור לדור. במקרה שלה, היא אומרת, מדובר בשואה, שעקבותיה ניכרים לא רק במצוקותיה של אמה המזדקנת, אלא גם ביחסי האהבה־שנאה הסבוכים בין האם לבתהּ. איזאק מתארת תחושות אשמה שלקחה על עצמה כבר בילדות, עוד לפני שהבינה מדוע אמא ואבא אומללים כל כך, ואחר כך חיים שלמים של ניסיונות נואשים, וכושלים כמובן, "להציל" אותם בדיעבד.

את הפרטים הקונקרטיים - החיים בגטו ההונגרי, מחנות הריכוז, הרעב, העינויים, עבודות הכפייה ורצח בני המשפחה האחרים - היא מביאה רק לקראת סופו של הספר. גם בחיים היא גילתה את הפרטים הללו רק בשלב מאוחר מאוד, אחרי מותה של אמה, אז העזה להיפגש עם חברותיה של האם, לשאול, לתחקר, להקליט את הסיפורים שסיפרו לה.

"אני מפירה טאבו שהתקיים במשך כל חיינו ומרגישה שזה כמעט מעשה מגונה…" היא כותבת, "את כבר אינך איתנו כדי לצנזר את התוכן". כוונתה היא לתיאורים כמו "מנגלה. בתנועה קלה של אצבעו הוא שלח את אמך, אחותך ארז'י ואחייך הצעירים שמאלה...", או "הסבתא שלעולם לא אזכה להכיר התמוטטה בעומדה בתור... חברותייך גררו את גופן השבור חזרה לצריף וסעדו אותך חזרה לחיים".

שקט רועש

איזאק, בת 64, חיה כיום בטוקיו. היא עורכת דין, שותפה במשרד עורכי דין יפני המתמחה בניהול השקעות. הדרך שהובילה אותה לשם היתה ארוכה ומפותלת, אבל שם, ביפן, היא מרגישה בבית, כך היא מבטיחה לי גם כשאני שואלת אותה שאלה בפעם החמישית.

היא נולדה בטרנסילבניה, עלתה עם משפחתה ארצה בגיל 4 וגדלה בבני ברק, במשפחה חילונית שהיתה מוקפת "ביותר ישיבות מבני אדם", כהגדרתה, בבית שהאם המצולקת הקפידה לקשט באינספור קישוטים מצועצעים וצבעוניים, שיעמדו כניגוד מוחלט למתרחש בנפשה. היא למדה בביה"ס "אליאנס" ברמת אביב ורצתה להיות סופרת, "אבל אמא שלי, שהיתה בטוחה שסופרים מתים מרעב, שלחה אותי ללמוד משפטים - גם כדי שיהיה לה הכבוד שבתה היא עורכת דין, וגם כדי שאוכל לעמוד על הרגליים שלי בעצמי, מה שדי הצליח".

"היה לי חשוב לומר את כל מה שאחרים מתביישים לומר - שלפעמים רציתי שאמא שלי תמות, שהיו פעמים שכמעט חנקתי אותה בכרית. אנשים אמרו לי שהם חשבו שהם היחידים עם מחשבות כאלה, והנה, פתאום הם מגלים שהם לא לבד"

חלום הטיול למזרח הרחוק הביא אותה בראשית שנות ה־20 שלה לטוקיו. היא התגוררה בבית הארחה שרוב דייריו היו זרים, לבנים כמותה, ועבדה במועדון קריוקי, עבודה שהיא מתארת כ"מזיגת וויסקי והדלקת סיגריות לאנשי עסקים בחליפות אפורות".

היא התחתנה עם גבר יפני במקדש שינטו, כשהיא לבושה באוּצ'יקקה, קימונו של כלות, בטקס מסורתי. בטוקיו נולדה בתה הבכורה, ובת נוספת נולדה לזוג לאחר שעברו להתגורר בניו יורק. הבנות שלה, היא אומרת, הן "אמריקניות לגמרי". בהמשך היא התגרשה מאביהן, נישאה מחדש לגבר צרפתי, בילתה 12 שנה בפריז, התגרשה שוב, ולבסוף חזרה לטוקיו. "כאן אני בבית", היא אומרת, "זה לגמרי כוכב אחר, אבל זה המקלט שלי. אני זרה, אבל גם מספיק יפנית".

חלב שחור

היא דוברת הונגרית, עברית, אנגלית, צרפתית ויפנית, אבל מקפידה לציין ש"לפעמים אני עושה שגיאות". הקוסמופוליטיות הזו, שבזכותה בנותיה נושאות ארבעה דרכונים שונים ודוברות גם הן מבחר שפות, היא חלק מן המאמץ להתגונן מראש מפני אסון אפשרי.

שואה שנייה? "אף פעם אי אפשר לדעת", היא אומרת, "בטוקיו אני מתחבאת בין זרים, ואין פה בכלל אנטישמיות, אבל יש פה רעידות אדמה, ואני גרה בקומה 16, אז מי יודע מה יכול לקרות".

היא מספרת שכמו אצל שורדי שואה רבים, בבית שבו היא גדלה לא דיברו, אבל היא הבינה. "את יושבת מתחת לשולחן כשהמבוגרים משחקים רֶמי ואת שומעת קטעי משפטים", היא אומרת, "את רואה את אבא שלך יושב מול הטלוויזיה בתחתונים ובגופייה, וכשאחרי 'פסוקו של יום' מנגנים את 'התקווה', הוא קם ועומד דום ובוכה. בגיל 7 את לא צריכה שיגידו לך, את מבינה לבד. גם כשגדלתי נותר הטאבו, לא אומרים את המילה 'מוות' ולא אומרים 'אלוהים'".

"הורי היו אתיאיסטים להכעיס, כאלה שאוכלים חזיר ביום כיפור. אני הולכת ביום כיפור לבית הכנסת כדי לכעוס על אלוהים שאני לגמרי לא מאמינה בו".

"שתינו" נקרא כאוטוביוגרפיה שמתחילה ערב מותה של האם, חוזרת אל מהלך החיים של הבת, המנסה כאמור להתנתק ללא הצלחה, וגם חוזרת לטפל באם הגוססת, וסופה לאחר מות האם, כשמתברר שגם הסתלקותה מן העולם לא משחררת את הבת מרגשות קשים. איזאק מציינת ש"רק 99.9 אחוזים" מהנאמר בספר לקוחים מסיפור חייה האמיתי, ושהיא הרשתה לעצמה חירות אמנותית בעיקר בכל הקשור לאנשים שעודם בחיים. "כתבתי על עצמי, אבל מתוך רצון לייצג חוויה אוניברסלית".

את משתפת בהרבה פרטים אינטימיים.

"בתקווה שלא יקראו את זה כחומר רכילותי. זה לא משנה עם מי שכבתי או למה התגרשתי. רציתי לתאר את הסימביוזה שנוצרת כשילדה קטנה לוקחת על עצמה את החובה להיות שמחה ולשמח את הוריה, בלי שהם בכלל מבקשים את זה".

האם בסיפור אומרת לבת להיות משוחררת ופתוחה מבחינה מינית.

"מהאם נגזלה האפשרות לאהוב וגם האפשרות ליהנות ממין, אבל היא מגלה נדיבות גדולה כלפי בתה, היא רוצה שהיא תיהנה, כמה שיותר".

הנדיבות הזו לימדה את איזאק שמותר לה, רצוי אפילו, שתביע את דעתה בחופשיות. היא אומרת שבכתיבת הספר היא חשה מחויבות לכך.

"היה לי חשוב לומר את כל מה שאחרים מתביישים לומר - שלפעמים רציתי שאמא שלי כבר תמות, שכשחזרתי ארצה לטפל בה היו פעמים שכמעט חנקתי אותה בכרית. כולנו עוברים את זה, אבל מי מודה בזה? אנשים אמרו לי שכל החיים הם חשבו שהם היחידים שיש להם מחשבות איומות כאלה - והנה, פתאום הם מגלים שהם לא לבד".

ה"וירוס" הוא לא רק "המצאה לירית", כלשונה, "נתקלתי במאמרים על אפיגנטיקה (שינויים בביטוי של גנים כתוצאה מאירועים בסביבה, ד"ל) והופתעתי לגלות שזה תהליך ביולוגי ושאפשר להוריש לדורות הבאים זיכרונות. שמעתי חוקרת ניו־יורקית שקוראת לזה 'חלב שחור' שהאם נותנת לילדיה, כלומר מורישה להם כאבים וסיוטים שהם בכלל לא חוו - וברור שזה מה שקרה במשפחה שלנו".

הספר הבא של איזאק כבר כתוב "ב־80 אחוזים". הוא עוסק בבחור ישראלי, רון, שמשפחתו ברחה לישראל מגרמניה, והוא ברח לשם בחזרה אחרי מלחמת לבנון השנייה. "אשתו הגרמנייה של הגיבור השתלטה לי על הראש", היא אומרת, "והסיפור נכתב כמעט מעצמו. זה רומן דמיוני לגמרי, אבל הוא חוזר לאותם פצעים ממש".

כלומר, אין דרך להירפא?

"יותר נכון, אין פתרון אחד ברור. אני מנסה ללמוד מכל סיפור חיי איך למות טוב יותר. מבחינתי זה אומר לחיות בעיניים פקוחות, לדעת שאוטוטו זה נגמר, שלא נשאר לי הרבה זמן ושברור שאני צריכה לנצל את הזמן בצורה הכי טובה. לא אכפת לי מה יחשבו עלי, אבל אני לא רוצה להתחרט או לפספס, למרות הווירוס".