"חשבתי שזה חלום שלא באמת יהיה אפשר להגשים, ושזה יהיה כישלון"

לקהל הרחב ובחוגי הקולנוע בארץ רוני בהט - זוכת פרס הקולנוע של משרד התרבות ליוצרת בראשית דרכה לשנת 2024 - מוכרת כיוצרת סרטים קצרים כמו "האלטעזאכן", "בגין ו"גבול", יצירות שזכו להערכה והוקרנו בפסטיבלים ובתחנות שידור ברחבי העולם. נוסף על כך, בהט בת ה־35 הוציאה השנה ספר שירה ראשון ויפה בשם "אמ אנד אמ" - אוסף טקסטים אישיים וישירים.

ההבדל בין שני המדיומים שעליהם היא חולשת מעלה את השאלה כיצד התרגלה למעבר מיצירה קולנועית לכתיבה למרחקים קצרים. אך מתברר שמבחינתה, הרבה לפני שהגדירה את עצמה כקולנוענית, היא הזדהתה ככותבת שירים. "תמיד הערצתי את עולם השירה וגם למדתי כתיבה, כי זה באמת מה שעשיתי כל החיים", היא מספרת. "אבל הייתי קצת לייט־בלומרית במובן הזה, כי חשבתי שזה חלום שלא באמת יהיה אפשר להגשים, ושזה יהיה כישלון, אז התחלתי לעשות סרטים באופן עצמאי.

"במידה מסוימת, עם הקולנוע היה לי יותר קל להתפתח, לעומת משהו שהולך איתך כל החיים ואתה מתקשה להפוך אותו לדבר מקצועי. אז לקח קצת זמן, ואני מאוד שמחה שהצלחתי לעשות את זה, כי היום יש ספר. אני גם שמחה שהוא לא התפרסם כשהשירים בו היו צעירים יותר. אני חושבת שממש הבשלתי לספר הראשון הזה".

"אמ אנד אמ" (כשם אחד השירים בו), שראה אור בהוצאת "פרדס", נע בין תיאורים של תשוקה, זוגיות וגם לא מעט בדידות אורבנית. למעשה, תל אביב שבה גדלה בהט משמשת תפאורה, אולי אפילו דמות ראשית, ביצירתה. "אני במקור משכונת רמת אביב. תל־אביבים יגידו שזה לא באמת תל אביב", היא מתבדחת, "אבל זו כן העיר שלי, זה מה שאני מכירה. בשירים גם יש לי התייחסות במידה מסוימת למעבר מבית הוריי לבית הבוגר העצמאי שלי, שגרתי בו עשור עם שותפה שהיתה חברה טובה, ובהמשך גרתי שם לבד ואז עם בן זוג. כך שזה באמת מרחב מאוד נוכח בכתיבה שלי. גם בקולנוע שלי הוא נוכח, אגב. מבחינתי הוא חלק מהסטורי־טלינג, אפשר לספר סיפור דרכו והוא גם אומר משהו על המצב הנפשי של הגיבור. בגלל זה בתים מאוד נוכחים בשירה שלי, בית מקבל הרבה מקום. מצד שני, יש מחזורי שירה על דברים שמתרחשים במרוקו, אז זה לא איזה ניסיון לכתוב שיר הלל לתל אביב".

יש מי שיגידו שקיים דיסוננס בין האינפלציה בשירה לבין כמות קהל חובבי הז'אנר בארץ. מבחינה זו קשה שלא לחשוב שאולי מדובר במשק אוטרקי שמזין את עצמו: משוררים כותבים שירה, שאותה קוראים משוררים אחרים.

"אני לא כל כך מעורבבת בעולם השירה יותר מדי", היא מודה. "אני די מנותקת, כי באמת ההתעסקות שלי ביומיום היא בעולם הקולנוע. אין לי איזו חבורה שאני משתייכת אליה. דווקא רוב התקשורת שהיתה לי עד עכשיו בנוגע לספר היתה עם אנשים מחוץ לעולמות האלה, ומי שיצא לי לדבר איתו אמר שהוא נורא נהנה ממנו.

"קיוויתי מאוד שהספר יגיע לקהל שנמצא מחוץ לעולמות השירה, ומבחינתי הלוואי שהוא ימשיך ויגיע ליותר אנשים. אני חושבת שזה הכוח האמיתי של שירה".

כמו יוצרים רבים, גם רוני לא יכולה להתעלם מההקשר שבו נוצרו שירי ספרה הבא, שאותם כבר החלה לכתוב. גם המשורר האסקפיסטי ביותר לא יכול היה לברוח בשנה ושלושת החודשים האחרונים מהמלחמה המתחוללת בארץ, שדיממה לכל היבט בחיי הישראלי הממוצע.

"אשתף במשהו אישי: ממש ב־7 באוקטובר חטפתי אלרגיה מאוד חריפה. בן הזוג שלי ואני הלכנו לאיכילוב וזה היה עניין פסיכוסומטי. בתוך תהליך ההחלמה נהייתה לי הקבלה בין מה שקורה בגוף שלי לבין מה שקורה בארץ, כך שההתבוננות הפנימית והחיצונית עוד פעם נפגשות. אז 7 באוקטובר נוכח מאוד בשירים החדשים, אבל זו לא שירה פוליטית".