למה בעצם אנחנו אומרים להגיד "בעצם"? זה ההסבר

השפה נועדה לפני הכל לתקשורת בין אדם לאדם, לשיחה, להעברת מסרים. שיחה היא עניין תרבותי. בכל תרבות יש מנהגי שיחה שונים. הבריטים אוהבים את הדיבור המקטין, ה"אנדרסטייטמנט". האמריקנים חובבים גינונים. בתרבויות הים התיכון, מספרד ואיטליה עד יוון, השיחה ספונטנית יותר. הרוסים מדברים ללא מחיצות, ישר לעניין. הערבים אינם חסידי ה"דוגרי", אף שאת המילה הזו לקחנו מהם.

ישראלים חובבים ספונטניות, שונאים פורמליות וגינוני נימוס. בהכללה גסה, שיחה ישראלית היא שיחה של משפטים ישירים, חיבוקים וגידופים, "כפרה עליך" ו"מניאק" בנשימה אחת. כולנו בני משפחה: "אחי", "אבא'לה", שלא לדבר על "חיים שלי"

ואנחנו? איך מדברים ישראלים? החברה הישראלית היא כור היתוך. לא כמדיניות אלא בצמיחה טבעית של יוצאי עדות, גלויות וסביבות שונות, ומכל הסלט הזה מתגבשים לאורך השנים דפוסי שיח למיניהם. לכבוד שבוע העברית, הנה עשרה קווי אופי המאפשרים לשרטט את דיוקן השיחה הישראלית.

דוגרי

ישראלים חובבים ספונטניות, שונאים פורמליות וגינוני נימוס. בהכללה גסה, שיחה ישראלית היא שיחה של משפטים ישירים, חיבוקים וגידופים, "כפרה עליך" ו"מניאק" בנשימה אחת. כולנו בני משפחה: "אחי", "אבא'לה", שלא לדבר על "חיים שלי". האיפוק היקי, הגינונים הפולניים והעכבות התרבותיות של יוצאי ארצות ערב נשכחו בדרך לארץ הקודש. אחד הביטויים לכך הוא הצהלית, שפת הצבא, שבה ה"דיסטנס", המרחק ההיררכי הצבאי, מתהפך מהר מאוד ל"שבירת דיסטנס", כולל קריאה למפקד בשמו הפרטי.

מדברים אוטוסטרדה

תופעה דורית. ככל שאנחנו מתקדמים בסולם הדורות, קצב הדיבור עולה - תופעה המוכרת גם בין דוברי שפות אחרות. זכורים הגנרלים שדיברו בקצב איטי ומדוד כמו בר־לב ורבין, וממשיכם גלנט. המילניאלים הגבירו את הקצב. הסברים? ייתכן שיש כאן השפעה של הטכנולוגיה המהירה, שיצרה שיח תזזיתי ברשתות החברתיות ומושלכת על הדיבור, וכן השפעה של תרבות הראפ, שהגיעה אלינו מהניכר. התופעה מוכרת בין בוגרי ישיבות, שהדיבור המהיר בהן הוא דרך לימוד ושיח מקובלת, ונציגה בבמה הציבורית - בצלאל סמוטריץ'.

קיצורים והבלעות

מילים ומשפטים מתקצרים עד גבול ההבנה, בהנחה שבכל מקרה נבין אלה את אלה. "מָאוּאַמַר" ("מה הוא אמר?"), "מָתָרְצֶה" ("מה אתה רוצה?"), "מַיֶשְךּ?" ("מה יש לך?"), "אין לי שמץ (מושג)". חלק מן ההבלעות יוצרות הלחמים המקבלים מעמד קבוע בלשון הדיבור. "זוֹתִי" ("זאת היא"), "בית ספר" נשמע "בֶּצֶפֶר", "תשׂומת לב" התקצרה ל"צוּמי", "מה נשמע" התקצר ל"מה ניש", "בית השימוש" ל"ביתְשִי". "חד משמעית", תשובה נמרצת לשאלה כלשהי, התקצרה ל"חַדְמָשׁ".

הפרעות קשב

מה שקרוי גם "סינדרום פופוליטיקה": "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי". "עכשיו אני מדבר.ת". הדובר עסוק במה שיש לו לומר ולא בדברי הזולת. שכנוע? לא בבית ספרנו. "פופוליטיקה" מזמן ירדה מהמסך, הסינדרום חי ובועט.

עירוב משלבים

אצלנו כל אחד הוא גם פרופ' היגינס וגם לייזה דוליטל. הגבוה והנמוך מתערבבים באותה שיחה ולפעמים באותו משפט. שתי נשים מדברות. האחת "מעושרת", השנייה "דימונאית". המעושרת טלי סיני־ריקליס, המכונה על ידי חברותיה "טלי בן־יהודה", מרבה בפעלים בנוסח גששי כמו "האם החליטותֶך? החליטותי!", "אתן הגיעותֶן?", "התבלבֶּלוֹתי", בצמוד לסלנג עתיק נוסח "היידה ברָה כולנו ביחד", ולסלנג חדש יותר: "תראו איך כולם עבריינים טחונים בכסף". אילנית לוגסי מביאה שפה מעורבת ורבת משלבים. כך זורמים ברצף משפטי דיבור כמו "פה גמרת עלי!", "ככה אתה מתלכלך?" לצד מילים הנחשבות במשלב הבינוני־גבוה הממלאות את השיח הישראלי: "לא רוצה מחויבות", "היום נכון לרגע זה אני זקוקה לַביטוח לאומי הזה". יש גם ציטוט תרבותי: "קמתי ואמרתי - תמות נפשי עם פלשתים".

אלימות כבושה

מילים ניטרליות ותמימות זוכות באמצעות הקשר ושינוי אינטונציה קלילה למעין איום. מילת המפתח היא "בוא", שאינה הזמנה תמימה אלא על גבול האיום, שלא לדבר על "בואנה", ובהכפלה "בואנה בואנה בואנה". ברכת הפרידה "יאללה ביי" היא בעצם זירוז: יאללה, תחפף. "תקשיבי" היא פתיחה מאיימת. כך גם בפניות כמו "חבִּיבָלֶה", "אדוני", "גבירתי", האמורות להיות פניות מנומסות. ויש גם תרומה גששית: "אתה הבנת את זה, ברוך?"

מילים ניטרליות ותמימות זוכות באמצעות הקשר ושינוי אינטונציה למעין איום. המילה "בוא" היא לא הזמנה תמימה אלא על גבול האיום, שלא לדבר על "בואנה", ובהכפלה "בואנה בואנה בואנה". גם "יאללה ביי" היא בעצם זירוז: יאללה, תחפף

שבחים וגנאי

אין בלקסיקון הישראלי שבחים מעודנים. "נחמד" הוא על גבול העלבון. השבח חייב להיות מוגזם. "עשר". "ענק". "מדהים". "ליגה". "פצצות". "הכי הכי". ויש גם שבחים הפוכים: מילת גנאי המתקבלת כמחמאה. "משהו בן זונה", "סופני", "לַפָּנים". כינויי הבוז, הזלזול, הם מאגר יצירתי מרשים, אם לא נתייחס לתוכן, וכידוע, הם נדדו היישר לבית המחוקקים. גנרל מעוטר הוא "חלאה" כי הוא אינו מסכים לדעתי, מי ששייך לצד השני של המפה הוא "בוגד", "נוכל" ואפילו "פח אשפה". יש לומר שבעשורים האחרונים יש גם תגובת נגד, בביטויים מעדנים כמו "בקטנה", "סוג של", "בקטע טוב" ועוד.

תומכי שיח

יש קוראים למילים ולביטויים אלה סמני שיח, קשרים ריקים או מילות חלל. תומכי שיח הוא הצעתי לתחום הרחב הזה. הכוונה למילים שאינן תורמות לתוכן השיחה אבל מעניקות לו תבלין כלשהו, מעצימות או מקטינות, או סתם תורמות לרהיטות הדיבור כמו "אה־בה־ציגלמה". מילון המילים התומכות עשיר, השמינייה הפותחת: "ממש". "פשוט". "בעצם". "למעשה". "למען האמת". "צריך לומר (ביושר)". "כאילו". "יעני". ויש תרומה של משפטנים: "בסופו של יום".

לא, טוב, אז

מילות מפתח לפתיחת שיחה, קטגוריה ייחודית של תומכי שיח. "אז" עוברת ממעמד של תיאור זמן (פעם, בימים ההם) למעין מילת מעבר: "אז מה אתה אומר? אז מה היה לנו?" "טוב" אינה פתיחה למשהו טוב אלא דווקא דרך להסתייג מדברי הזולת, כאשר פה ושם היא חוברת ל"אז": "טוב, אז...". יש גם נטייה להכפלה של "טוב", היוצרת אפקט של הסתייגות בוטה, בהיפוך למשמעות המקורית של המילה: "טוב טוב טוב טוב... הבנתי... בסדר".

הפתיחה המפתיעה בחבורה היא "לא", המשמשת בשיחה ישראלית בפתיחת משפט כמילת אישור דווקא. אנחנו אומרים "לא" גם כשאנחנו מתכוונים ל"כן". לעיתים "לא" מבטאת חיוב ברור, כמו במשפט המתועד הבא: "לא, אתה צודק מאה אחוז". וגם "לא, תקשיב", "לא, אין דברים כאלה". היפנים, אגב, אינם משתמשים ב"לא" ויש להם דרכים מגוונות להביע שלילה. גם האמריקנים מעדיפים להימנע ממנה. שיחת חכמים: "- לדעתי כדור הארץ שטוח. - דעה מעניינת. אני מציע נקודת ראות שונה".

אינטונציה אירונית

ישראלים לא אוהבים אירוניה, היא מעודנת מדי, וגם האירוניה נוגעת לא פעם בסרקזם. עם זאת ביטויים ניטרליים רבים זוכים לעיתים קרובות לאינטונציה אירונית, ניכרת כאן השפעת היידיש שהאירוניה היא שמה השני. "מה אתה אומר?! "איך לא חשבנו על זה?!" "בוקר טוב אליהו". תכונות אנוש חיוביות עשויות לזכות בהקשר מתאים ובהנגנה תומכת למשמעות אירונית מהפכת, כמו "גאון!", "יחיד בדורו". כאמור, היידיש תרמה לשימושים האירוניים בהיותה שפה שהאירוניה היא יסוד מוסד שלה: "חוכֶם" הוא טיפש או מתחכם, "מוישֶה גרויס", משה הגדול הוא איש קטן, ו"א גרויסה מציאה", מציאה גדולה, היא מציאה קטנה מאוד. כך גם בברכה "שתהיה בריא" שמקורה ביידיש, שהיא בעצם איחול למחלה קשה או לשבירת עצמות. גם תגובה בנוסח "תודה רבה!" או "תודה רבה, באמת!" עשויה להיתפס על פי הטון כעלבון ולא כתודה.

ובל נשכח. ישראלים אוהבים לדבר, ולא במקרה יש לנו פועלי דיבור לרוב: אמר, דיבר, שח, הגיד, הגה, ומחלות דיבור: פטפטת, דברת, קשקשת, נאמת, ברברת ולרלרת. וכל עוד אנחנו מדברים אלה עם אלה, יש תקווה.