מה משותף לבריטני ספירס, למישל אובמה, לנסיך הארי ולפריס הילטון? כולם הוציאו ביוגרפיות שהפכו לרבי־מכר ושזכו להרבה מאוד הד תקשורתי, עם כוכבית קטנה: לא הם כתבו אותן.
ככה זה. מאחורי אותו אדם מפורסם שמעטר את הכריכה בדיוקן הנוצץ שלו, עומד לרוב סופר צללים - זה שמעצב את הנרטיב ואת סיפור חייו של מושא כתיבתו משל היה עוד דמות בספר, והופך את מה שיכול היה להיות אוסף אנקדוטות לא מעניין - ללהיט.
מדובר בניצחון מהיר לשני הצדדים: הסופרים, שבדרך כלל נמצאים במאבק כלכלי מתמיד וכמהים לכל שקל - מקבלים שלל נאה על הכתיבה, והמפורסמים מקבלים ספר שחושף את פועלם, מעלה את קרנם בחוגים הרלוונטיים, ובעיקר - מציג את הצד הטוב ביותר שלהם.
למעשה, התופעה הזו התעצמה כל כך עד שבחודש שעבר פרסם איגוד הסופרים בבריטניה, ה־SoA, קריאה לסלבס ולמו"לים, המבקשת לתת הכרה ראויה לסופרי הצללים, ששמותיהם אכן נותרים ברוב המקרים בצל. מה שנחשף בתוך אותה בקשה ששיגר האיגוד הוא שלא רק ממוארים ואוטוביוגרפיות החתומות בידי שחקנים, זמרים וספורטאים נודעים נכתבים על ידי כותבים מקצועיים ששמם נעלם מעין הציבור, אלא גם ספרי ילדים - ענף משגשג במיוחד בעולם, והגיעה העת להעניק לאנשי הספר קרדיט בולט והכרה ציבורית.
גם בארץ מעטים המקרים שבהם סופרי צללים זוכים ששמם יופיע על כריכת הספר, כמחברים שותפים. לרוב, אם כבר יהיה קרדיט - הוא יהיה קרדיט עריכה, אף שבפועל הספרים שכתבו נולדו אחרי סדרה של מפגשים עם נשוא הספר, ראיונות עומק, תחקיר וכמובן כתיבתו מאל"ף ועד תי"ו.
פונדקאית ספרים
יהודית רותם, 82, שלזכותה שרשרת ארוכה של ספרים רבי־מכר (״אחות רחוקה״, ״אהבתי כל־כך״, ״שובי נפשי״ ועוד), כותבת ביוגרפיות של אחרים כבר כ־40 שנה. יותר מזה, היא גם פגשה את מי שלימים הפך לבעלה השלישי כשהגיע אליה בבקשה שתכתוב את סיפור חייו. היא סירבה, הם נישאו, אבל על כך יורחב מייד.
יעל מירון־כנעני: ״כתבתי ספר על חייה של אישה שסבלה מאלצהיימר. התברר שלבעלה יש משפחה נוספת במדינה אחרת, והיא התעקשה לדבר על זה, כי זו האמת של חייה. הילדים נחרדו, ובסופו של דבר הם החליטו להדפיס מספר מאוד מצומצם של עותקים"
"התחלתי את הדרך כמי שכותבת לאחרים", היא אומרת. וכתיבתה כסופרת צללים היא מבחינתה לא רק תענוג, אלא מקור לשיעורים על החיים ועל עצמה. ״את הספרים שלי כתבתי כל החיים רק בהפסקות שבין כתיבת ספרים מוזמנים. כשעזבתי את החברה החרדית שבה גדלתי וחייתי, אחרי יותר מ־20 שנות נישואים, הייתי אם חד־הורית לשבעה ילדים, וכך התפרנסתי, מהכתיבה הזאת, לא מהספרות, גם לא כשהספרים שלי נעשו רבי־מכר וגם לא כשהם תורגמו".
זה לא מתסכל, להיות סופרת מוּכרת עם קהל קוראים עצום ובעצם לכתוב הרבה יותר יצירות שאיש אינו יודע שהן שלך?
״אני קוראת לעצמי ׳פונדקאית ספרים׳, ואני שמחה שהעיסוק הזה לימד אותי לא רק אמפתיה, אלא גם כיצד לכבוש את הגאווה ואת התשוקה לכבוד. זה לא קל לזוז הצידה ולהניח לאדם אחר ליהנות ממחמאות וממילים טובות בזכות טקסט שאני כתבתי. כסופרת, ברור שאני כמהה להכרה הזו, אבל אני לא יכולה לדרוש מאדם שמזמין אצלי ספר ומשלם לי ורוצה ששמו יופיע ככותב, לוותר על השאיפה הזו שלו".
בכ־40 השנים שלה כסופרת צללים, רותם כתבה עבור אחרים יותר ממאה ספרים. היא לא רוצה לנקוב בשמות, אבל מודה שבכל אחד מהמקרים צמחה אהבה בינה לבין הלקוחות. ״בלי אהבה זה לא הולך״, אומרת רותם. ״אם את ממש לא מצליחה לאהוב את האדם שעליו את אמורה לכתוב, ליצור איתו קשר עמוק, כמו משפחה, זה לא יעבוד".
במקרה שלך - לאהוב עד כדי חתונה.
״לפני כשש שנים פנה אלי דניאל שטרנהיימר, פרופסור למתמטיקה ולפיזיקה, שרצה שאכתוב את סיפור חייו. אני אף פעם לא אומרת לא, כי פרנסה היא בעיניי דבר מאוד חשוב, ובינתיים כבר יש לי גם 26 נכדים ו־19 נינים, ואני מרבה לעזור להם. אז ברור שנפגשתי איתו. מאוד מצאנו חן זה בעיני זה, ותוך חודש כבר היינו יחד. היו לי על הפרק עוד כמה עבודות באותו זמן, ומאחר שדניאל הוא האדם הכי טוב בעולם, הוא אמר לי ׳קודם תגמרי את העבודות שיותר דחופות׳.
"היה לי אז לקוח שהיה חולה סופני, והוא הבין שחשוב שאכתוב את הספר שלו קודם. אחריו הגיע עוד מישהו ועוד מישהו, והרגשתי כל הזמן שדניאל מאוד רוצה שאכתוב עליו, אבל כשנוצרה קרבה עזה בינינו, הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת. שהקרבה הזו מעכבת אותי ומפריעה לי. הוא מאוד פרטני, הוא נוהג להאריך מאוד בסיפורים, ואני התעצבנתי מזה. כי עליו יכולתי להתעצבן ועל לקוחות רגילים אני לא יכולה להרשות לעצמי. הפקדתי את הסיפור שלו בידיה של תמר, בתי הגדולה, שאני מספקת לה, וגם לבתי הצעירה נורית, עבודה מהסוג הזה".
רותם מתארת את מלאכת כתיבת הצללים כדיאלוג. ההיכרות האישית העמוקה שהזכירה קודם מאפשרת לה, היא אומרת, להביע את דעתה, לכוון, להציע אילו סיפורים להשמיט ואילו להדגיש. ״היה לי לקוח שכתב ספר שלם והביא לי אותו לעריכה, אלא שהוא הצריך כתיבה מחדש. הוא היה רווי בסיפורים ובתיאורים מיניים. בשבילי, כמי שגדלה בבית יעקב, זה ממש נראה כמו חומר פורנוגרפי. אמרתי לו שאני לא יכולה לקבל את זה ככה, אבל הוא התווכח וטען שהרבה נשים קראו וחשבו שזו כתיבה יפה מאוד. עבורי זה היה איום ונורא, והוא נאלץ לקבל את דעתי. עידנתי את הסיפורים שלו מאוד".
קרה שהתחלת לכתוב ספר וקטעת את זה באמצע?
״קרה. פנתה אלי אישה ידועה מאוד. אחרי קריאה של דברים שנכתבו עליה בשפות אחרות, צפייה בסרטים ומפגשים - התחלתי לכתוב, אבל היחס שלה היה מאוד מזלזל, היא אמרה משהו כמו ׳לא לקחתי אותך כדי שתכתבי רק קצת יותר יפה ממה שאני יכולה לכתוב'. נעלבתי מאוד. כל הדרך הביתה באוטובוס הרכבתי משקפי שמש ובכיתי, והודעתי לה שאני מפסיקה. היא מאוד ביקשה שאחזור בי, עשינו פגישת סולחה, אבל לא הסכמתי לחזור והיא לא כתבה דבר עד היום".
הכתיבה הזו זולגת אל הכתיבה הספרותית שלך או מתערבבת עימה?
״זו שאלה קשה, ואני לא בטוחה שיש לי תשובה עליה. אני מפרידה - אני אף פעם לא כותבת ספר משלי בזמן שאני כותבת עבור אחרים. אני מקמצנת קצת בסגנון שלי, אבל ברור שהמטפורות והדימויים שלי מחלחלים לתוך הכתיבה שלי עבור אחרים. ויכול לקרות גם להפך. היתה לי לקוחה שכתבתי את סיפור חיה הלא ייאמן, והוא לא יצא לאור מטעמים שלה. עברו שמונה שנים ואני כתבתי את ׳אהבתי כל־כך׳, שנמכר בכ־150 אלף עותקים, והלקוחה טענה שגנבתי חלק מהסיפור שלה.
"מדובר היה בשבע־שמונה שורות של אירוע שהיא סיפרה לי עליו - שהזכרתי בטעות, בלי להרגיש, בתוך מה שכתבתי בעצמי. היא תבעה אותי. אמנם בית המשפט פסק לרעתה, אבל זה היה מאוד לא נעים. בדיעבד למדתי כמה חשוב לכבד את הבעלות של אנשים על סיפוריהם האישיים, ואני נזהרת מאוד לא לתת לאיש הרגשה שמשהו מהסיפור שלו נלקח ממנו".
צנזורה עצמית
״התגלגלתי לכתוב ביוגרפיות מתוך עצבים", אומרת הסופרת והעורכת מירי שחם. ״הגיע אלי בן דוד של בעלי, שחר פרקיס, שהיה אלוף ישראל בטניס. הסיפור האישי שלו מרתק - בשיא ההצלחה ואחרי שהביס על המגרש את בוריס בקר, התגלה אצלו מום בלב והוא נאלץ לפרוש. פנתה אליו הוצאת ספרים והציעה לכתוב את הביוגרפיה שלו, תמורת סכום שנראה לי מופרך. אז אמרתי לו שאני אכתוב, ומצאה חן בעיניי ההזדמנות לשוחח איתו לעומק ולעשות מזה סיפור. קיבלתי מאמא שלו קלסר ענק שבו היא תייקה כל מילה שנכתבה עליו, וכתבתי מזה סיפור על הילד שנאלץ להקריב המון למען הקריירה הספורטיבית שלו".
הספר "טניסאי וג'נטלמן - סיפורו של שחר פרקיס" הודפס בשתי מהדורות ושווק על ידי פרקיס עצמו. בעשור שחלף מאז, שחם קיבלה עוד ועוד פניות מלקוחות וכתבה כבר יותר מ־20 ספרים. ״במהלך הכתיבה אנשים מספרים לי הרבה סיפורים שהם לא מרשים לי להכניס לספר, דברים שקשורים לכביסה המלוכלכת של המשפחה, סיפורים יצריים על הזנחה הורית, ניכור רגשי, הסתבכויות פליליות של ההורים, קנאה בין אחים על רקע היותו של אחד מהם הבן המועדף, סכסוכים בין בני זוג", היא אומרת.
אודי בן סעדיה: ״צבן ביקר בסנטיאגו, אחרי מה שעבר עליו בעזה. הוא נכנס בטעות לשכונה שאסור להיכנס אליה. אדם ניסה לתקוף אותו, והוא פעל בסדר פעולות אוטומטי שנטמע בו בצבא, אבל בדמיון שלי זה התרחש ממש כמו בסרט מצויר וכך כתבתי את זה"
״הם לא רוצים לחשוף את זה, אבל הם רוצים שאני אכיר אותם לעומק, ודרך סיפורים כאלה אני מבינה את מה שמניע אותם. אחד המקרים של צנזורה עצמית שכמעט התפרסם אבל נבלם ברגע האחרון היה של לקוחה שרצתה לפרסם ספר זיכרונות. רוב הסיפורים היו על תקופת הצנע, אבל היה סיפור חריג: בגיל 16, בחופשת חנוכה, היא סיפרה להוריה שהיא רוצה לישון אצל חברה, אבל תכננה לנסוע לבקר חבר ולישון אצלו בפנימייה. החבר היה בטוח שהיא באה לשכב איתו, אבל זה לא עלה בדעתה והיא בילתה את כל הלילה במאמץ לשמור על תומתה, תוך כדי התגפפויות. עשרות שנים לאחר מכן היא החליטה להוציא את ההרפתקה הזו מהספר, כי היא לא עמדה באפשרות שהנכדות שלה יקראו על כך״.
קורה שאת משכנעת את הלקוחות לצנזר?
״אני עומדת על המשמר כדי להגן עליהם מעצמם. בבועה האינטימית שנוצרת בין שנינו, קורה שלקוחות נסחפים ומשמיצים בחדווה קרובי משפחה או מכרים, בנות זוג לשעבר או שותפים עסקיים לשעבר. הם אולי לא יקראו את הספר, אבל תמיד תימצא נשמה טובה שתעדכן אותם במה שנכתב עליהם. אני תמיד אנסה לשכנע את הלקוח לרכך את דבריו, אלא אם כן מדובר ברגע דרמתי ומכונן בביוגרפיה שלו. אני לא רוצה שספר שכתבתי יוביל לקרע משפחתי".
כאן אולי המקום לומר בכנות: אם בחו"ל מדובר בתעשייה שמגלגלת מאות מיליוני דולרים (הביוגרפיה של הנסיך הארי, למשל, מכרה כ־1.5 מיליון עותקים, הביוגרפיה של מת'יו פרי הגיעה לכ־2.5 מיליון עותקים נמכרים), הרי בישראל מדובר בתעשייה שהיא כמעט מתחת לפני השטח, ומרבית הספרים לא מוצאים את עצמם על מדפי חנויות הספרים, אלא נכתבים כמזכרת לאותו אדם, בדרך כלל בן הגיל השלישי, שרוצה להשאיר אחריו אוסף זיכרונות.
לכן לא מפתיע שכשאני שואלת את שחם אם לא מפתה להשתמש בכל הסודות המשפחתיים - התשובה היא לא. "אלה סיפורים שהם סנסציוניים בהקשר המשפחתי הספציפי, אבל לאו דווקא מעניינים מחוץ לו".
רוחות רפאים מהעבר
אחרי שנים רבות כעורכת ובעלת טור אישי, וכמי שכתבה וערכה ספרים רבים בנושאי גסטרונומיה וכיום עוסקת בכתיבת צללים, יעל מירון־כנעני מכירה היטב את הסיפורים הללו, שהלקוח מספר בהתלהבות גדולה ורגע אחר כך מבין איזו סערה קטלנית הם עלולים לחולל במשפחתו, ומבקש למחוק.
״לא מזמן סיימתי לכתוב ספר על חייה של אישה שסבלה מאלצהיימר, והילדים שלה הבינו שזה הרגע האחרון שבו היא עוד זוכרת דברים ואם הם לא יכתבו עכשיו, הכל ילך לאיבוד. במהלך העבודה על הספר התברר שלבעלה, איש עסקים, יש משפחה נוספת במדינה אחרת. היא התעקשה לפרסם את זה, ולדבר על הכאב שחוותה כשגילתה את זה, על השקרים וההסתרות, כי זו האמת של חייה. הילדים נחרדו, כי לא כולם במשפחה ידעו, ובסופו של דבר הם החליטו להדפיס מספר מאוד מצומצם של עותקים כדי להמשיך לשמור את הסיפור הזה בסוד. ובכל מקרה, ב־90 אחוז מהמקרים, הדברים הכי מעניינים בחייהם של האנשים לא נכנסים לספר".
למה בעצם?
"הם מסתפקים בלספר לי, כאילו אני סוג של כומר מוודה, אבל הם לא רוצים שאחרים יידעו. ויש כמובן מקרים שבהם במהלך המפגשים האינטנסיביים בינינו פתאום מתגלים להם עצמם דברים שהם לא היו מודעים להם, או לא הודו בהם בפני עצמם, ואז ההלם הוא גדול, ולא כולם מסוגלים לחשוף את התובנות החדשות שלהם בפני קרובים ומכרים".
כמו כל כותבי הצללים, גם מירון־כנעני הגיעה לתחום מתוך עניין עמוק בסיפורים אישיים. ״אין אדם משעמם״, היא אומרת. ״אין סיפור חיים שאי אפשר לעשות ממנו סיפור מעניין, הבעיה היא שחלק מהאנשים חושבים שאף שהם חיו חיים צנועים למדי, הם יקבלו ממני את ההמשך של ׳מלחמה ושלום׳״.
איך מתמודדים עם זה?
״אני עושה תיאום ציפיות מראש. חשוב מאוד לבדוק אם חשובה ללקוח האמת ההיסטורית המדויקת, או שיש לי חופש להשלים, להכניס רקע, ליצור משהו ספרותי זורם יותר. יש כמובן גם מי שאומרים כן, כן, העיקר שיהיה סיפור מעניין, אבל ברגע שאני כותבת מילה שחורגת במילימטר מהעובדות, מרחיבה מדמיוני משהו שנראה לי קשור ונוגע בסיפור אבל חסר מבחינת הצבע והאווירה - הם נעמדים על רגליהם האחוריות".
מרחב יצירתי
ולפעמים יש גם הפתעות, והספרים הללו הופכים לסיפורי הצלחה. כך קרה עם ״עמוק בעזה״, יומנו של המסתערב תומר צבן, שכתב המחזאי, הבמאי והסופר אודי בן־סעדיה (״שייקספיר בחווה הסינית״, ״סדום״, ״ג׳רוזלם״), ושהפך לרב־מכר כשמכר יותר מ־20 אלף עותקים.
צבן פנה אליו לפני כשלוש שנים. ״הוא נתן לי עשרה עמודים שהוא כתב, הכל היה מין ג׳יימס בונד כזה שנכנס לבתים, יורה, מחסל, וכמעט רציתי לוותר על זה. אבל נפגשנו, והבנתי שאני יכול לתת לסיפורים שלו שכבה נוספת, איזה ממד רגשי, להוסיף את העצב, הספקות, להלחים לתוך הסיפור עוד ממדים. כתבתי פרק, והוא אהב את זה".
צבן מתאר חוויות דרמתיות שהוא חווה. אתה לא היית שם, איך יכולת לגייס את הרגש הנכון?
"אם הסיפור עצמו יכול להכיל עוצמה רגשית, אז זה קורה. אבל יש גם מקרים אחרים. אביה של אשתי, רפי מידן, היה סוכן מוסד, והוא סיפר את הסיפורים שלו, שהיו מרתקים כי הוא היה מעורב בלכידה של אייכמן, או עשה דברים בהקשר של משבר הטילים בקובה. אבל לא הצלחתי לפתוח את המקומות הרגשיים, והוא אפילו נפגע מזה שניסיתי. אשתי ישבה איתו והצליחה, ויצא מזה ספר, אבל אסור לנו לפרסם אותו מחוץ למשפחה, בגלל הסודות שיש בו".
אני מניחה שלא כל הלקוחות שלך מסתערבים או סוכני מוסד.
״אם הסיפור לא מעניין אותי, לא אכתוב אותו. את היד הכותבת אי אפשר לרמות. ככותב אני צריך חמצן, אני צריך חופש. גם אם הסיפור שלי בסוף יהיה מאוד נאמן לאירועים, אני לא אוכל לכתוב אותו אם הלקוח לא ייתן לי להכניס פנימה ממדים נוספים. אני נפגש עם לקוח אחת לשבועיים ולא כותב וגם לא מקליט את מה שהוא מספר לי. רק ראשי פרקים. כי אם אני אכתוב כל מילה מפיו, אני ארגיש שיש על הכתיבה שלי אזיקים".
כלומר, אתה משתמש בקווי העלילה של החיים שלהם כבסיס לסיפור, סיפור ממש, לא תיעוד.
״אני כותב את הסיפור שלהם, אבל לוקח לי מרחב. אצל תומר, למשל, יש סיפור על ביקור שלו בסנטיאגו. שנים אחרי מה שעבר עליו בעזה הוא נכנס בטעות לשכונה שאסור היה לו להיכנס אליה. אדם ניסה לתקוף אותו, והוא פעל בסדר פעולות אוטומטי שנטמע בו בצבא, שכנראה גם הציל אותו, אבל בדמיון שלי זה התרחש ממש כמו בסרט מצויר וכך כתבתי את זה, נאמן להתרחשות אבל עם ערך מוסף ספרותי. ברוב המקומות הוא אהב את זה, ובמקומות שלא - מחקתי כמובן".
בסוף העבודה אתה נשאר עם קצוות של סיפורים שאולי תהפוך אותם בהמשך ליצירות משלך?
״יש המון קצוות כאלה. המון סיפורים שלא נכנסים לספרים. עם תומר חלפה בי מחשבה להפוך את זה למחזה. היה לו סיפור על כניסה שלהם לבית, שבמהלכה הוא רואה את בתו של בעל הבית וממש מתאהב בה. היה בזה משהו מאוד קשה אבל גם רך, נורא מסובך, רגשות של חייל כובש. וגם הסיפורים ששמעתי ולא כתבתי נשארים בי. רק היום עברתי בנסיעה בגבעתיים ליד בית של איש צבא שכתבתי עבורו ספר, ובלי אפילו להבין איפה אני, הרגשתי הרגשה קשה מאוד, כמו זיכרון חושי שהחזיר אותי לסיפורים שלו, לקושי שהיה לי להוציא ממנו סיפורים ולטעם של הקרקרים שהוא היה מגיש לי. מכיוון שהיה לי כל כך קשה להוציא ממנו סיפורים, אכלתי המון קרקרים בכל פגישה שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו