למה להיט הבוקטוק נחשד בגניבה?

אביה האהוב של פיידין גריי בת ה־18 נרצח לנגד עיניה בידי מלך אילייה האכזר. מאז, היא חיה במשכנות העוני של עיר הבירה, גונבת למחייתה ומחכה להזדמנות לנקמה. רק שבממלכת אילייה התושבים החוקיים הם כולם ״אליטות״ בעלי כוחות־על - בעקבות מגפה מסתורית שהעניקה להם אותם. המלך הכריז שיש להרוג את כל ״הרגילים״ נטולי הכוחות, ופיידין היא ״רגילה״ שכזו, כך שאין לה ברירה אלא להתחזות למדיום קוראת מחשבות ולהסתיר מכולם את מי שהיא באמת.

בהשתלשלות אירועים שכזו, פיידין מצילה את חייו של קאי, בנו של המלך. קאי החתיך והקודר חונך מילדות להיות האוכף העתידי - המוציא לפועל של דבר המלך, אכזרי ככל שיהיה. העובדה שפיידין הצילה את חייו מובילה להפיכתה, בעל כורחה, למתחרה ב״תחרות הטיהור״ - טורניר שנתי עקוב מדם של בני נוער שמטרתו להציג את כוחות העל של האליטות. שם, פיידין יוצרת קשר רומנטי עם קאי וגם עם קיט, אחיו הבכור ויורש העצר. במקביל, היא מתחברת לתא מורדים שמבקש להפיל את המשטר.

העלילה הזו מוכרת להפתיע? לא טעיתם. גם הסופרת לורן רוברטס מודה בראיונות בפה מלא שהספר שואב השראה מ״משחקי הרעב״. למעשה הדמיון בולט כל כך, מה שגרם לקוראות רבות להעלות סרטונים לטיקטוק ולדבר על חשד לגניבה ספרותית. רק ש״פאוורלס״ חסר לגמרי את הלב ואת הנשמה של "משחקי הרעב", ששבר קופות בשעתו. ב"משחקי הרעב", העולם הקיצוני שבו הגיבורים חיים יצר אפקט רגשי עמוק ומורכב על הקורא. ב"פאוורלס" אנחנו נותרים עם עולם אכזר באופן לא מנומק, שאינו מאוזן על ידי דמויות אהיבות או לפחות מעוררות הזדהות או עומק רגשי.

על פי כל הגדרה אפשרית, הגיבור הרומנטי קאי הוא סוציופת. הוא חוזר שוב ושוב על כך שהוא מפלצת, שחונך לענות ולגרום לכאב, ובהחלט מפגין זאת במגוון הזדמנויות, למשל כאשר הוא מענה את אחד המורדים, רוצח אותו, ומסיים הכל באמירת ״האימונים והעינויים שמרו על השפיות שלי בימים האחרונים[...] הוא היה נטל, מסוכן מכדי להשאיר בחיים בתור שק האיגרוף האנושי שלי[...] אם כי אני בכל זאת מתגעגע לאפשרות להוציא עליו את כל הכעס והתסכול שלי״, או ״זה מוזר, אני אף פעם לא מרגיש חי כמו שאני מרגיש כשאני הורג מישהו. אני מרגיש קליל יותר משהרגשתי זה ימים״.

נראה שפיידין, הגיבורה, מודעת למתרחש, כפי שהיא מתארת אחרי שאחד השומרים בארמון נתפס כשהוא מנסה לגעת בה בכוח: "קאי לוחש כשהוא מתקרב אל פניו. ׳יהיה לך מזל אם אני אתן לך להשאיר את הראש על הכתפיים אחרי שנגעת בה, לא כל שכן את היד שלך׳. הדלתות נפתחות ואני קורעת את מבטי מהסצנה, שאני לא בטוחה שאני רוצה לראות״. ההמשך? סצנה תמימה שבה פיידין רוקדת בגשם וחוזרת לזיכרונות ילדות, כאילו לא מתחולל אירוע מגה־אלים רק כמה מטרים מאחוריה.

וכך, חוסר הוויסות הרגשי הכללי שבספר בא לידי ביטוי בניתוק המוחלט בין העלילה הרומנטית לעלילת הפנטזיה האכזרית. אם ב״משחקי הרעב״ העלילה הרומנטית התפתחה מתוך מצוקות הגיבורים הרגישים, הרי כאן גיבורינו מקיזים דם וחוזים באלימות שהיתה מייצרת אצל כל אדם סביר פוסט־טראומה אקוטית, ואז מבלים עמודים ארוכים בדיאלוגים רומנטיים אינסופיים, בעודם מפגינים אפאתיות מוחלטת למאורעות הקשים שזה עתה התרחשו. באשר לגיבורנו קאי, ההפתעה האמיתית לגביו היא לאו דווקא בעיות ויסות הכעס שלו, אלא היותו מסוגל לטרחנות בלתי נלאית, הן בדיאלוגים המייגעים עם פיידין והן בדיבור עצמי רגשני ומתמשך, וזוהי רק דוגמה אחת לאפיון הלא עקבי של הדמויות.

לורן רוברטס החלה לכתוב את ספרה כשהיתה בת 18, ללא חיבור להוצאה לאור אלא בתמיכת עוקביה ברשתות החברתיות בלבד. שנתיים לאחר מכן, האהדה הרבה שהיא זכתה לה משכה את תשומת ליבה של הוצאת סיימון אנד שוסטר הידועה. המדיה החברתית, ובעיקר בוקטוק וואטפד, הצליחה להביא קהל חדש לגמרי של קוראות, וגם לייצר אאוטלט לסופרות להוציא דרכו את ספריהן. אבל כמו נתיבים ותיקים יותר, גם נתיב זה לא מבטיח איכות.