"להרבה סיפורים אין התחלה. הם התחילו כשאנחנו התחלנו"

יום שלישי, שמונה בערב. על גג בניין סמוך לשדרות רוטשילד התכנסו כ־120 איש לחגוג את ההשקה של "הרשת הספרותית", ספרה החדש של נועה מנהיים. היו שם בכירי עולם הספרות, שאותם היא מכירה מעבודתה כראש מחלקת הספרות העברית בהוצאת כנרת זמורה דביר, לצד אנשי טלוויזיה, שאותם פגשה כעורכת תסריט של כמה מהסדרות המעוטרות של השנים האחרונות, ובהן "שעת אפס", "שמיים אדומים" ו"8200".

"הסתכלתי על מי שהגיע, ויכולתי לראות אנשים בפינות החלל מדברים, מרכלים, צוחקים", היא מספרת. "הייתי אמורה לעלות לדבר, ולא הכנתי שום דבר כתוב. אז במקום, סיפרתי על שתי פגישות מכוננות בהיסטוריה. הראשונה קרתה באגם ז'נבה בשנת 1816. מרי שלי, בעלה פרסי שלי, הלורד ביירון והרופא שלו, פולידורי - יוצאים לחופשה מאוד גשומה, שממנה יוצאים שני ספרים, הראשון הוא 'פרנקנשטיין' של מרי שלי והשני הוא 'הערפד' של פולידורי, שהיה ספר הערפדים הראשון.

"הפגישה השנייה קרתה בלונדון, בארוחת ערב של מו"ל אמריקני עשיר מאוד, שהזמין אליו שני סופרים צעירים ומבטיחים - אוסקר וויילד וארתור קונן דויל. משם יצאו 'תמונתו של דוריאן גריי' של וויילד ו'חותם הארבעה' של קונן דויל. אם לא היתה הפגישה הזו, כנראה שרלוק הולמס לא היה קורה. קונן דויל החליט לתת הזדמנות אחרונה לבלש שלו, אחרי כמה ניסיונות כושלים, וזה מה ששם את הולמס על המפה. בהשקה אמרתי שכל מה שאני רוצה זה שאולי בעוד מאתיים שנה מישהו יכתוב בהערת שוליים באיזה ספר על הערב הזה, שבו התגוששו באיזו פינה אנשים שלעולם לא היו נפגשים בדרך אחרת, ומתוך המפגש הזה נוצר משהו ענק".

תגובה על התגובה

ב"הרשת הספרותית", בדומה לספרה הקודם "הרשת התרבותית", מנהיים מנסה לטוות מפת קשרים שמכניסה את הספרים הקאנוניים ביותר לתוך הקשר. אלא שאם בספרה הקודם היא עשתה זאת דרך נרטיבים מוכרים, מיתולוגיות, ארכיטיפים כמו ערפדים, מכשפות, אמזונות ואנשי זאב - כאן היא עושה זאת באמצעות איתור ומיפוי של הקשרים בין הסופרים הגדולים ביותר, וצלילה אל רגעי מפתח בחייהם.

כך אנחנו נחשפים לפעם שבה הנס כריסטיאן אנדרסן התנחל בביתו של מושא הערצתו האנגלי צ'רלס דיקנס וסירב לעזוב, או לאותו כנס מדע בדיוני שבו נפגשו רוברט היינליין, אייזק אסימוב ול. רון האברד. שלושתם צחקו על איך אפשר להתעשר באמריקה, עד שאחד מהם זרק שהדרך המהירה ביותר להתעשרות תהיה להקים דת. בעקבות הפגישה הזו - אסימוב כתב את "שקיעה", היינליין את "גר בארץ נוכרייה" והאברד - ייסד את הסיינטולוגיה.

"ככה המוח שלי עובד", מנהיים, בת 50, מספרת כשאני שואל למה חשוב לה כל כך לרדת לעומקם של קשרים. "אני עסוקה כל הזמן באסוציאציות האלה. ונדמה לי שזה קשור בדיסלקציה שלי. כשהייתי בבית הספר לא ידעו שאני דיסלקטית, וכמו הרבה דיסלקטים - מאוד התקשיתי בשיעורים. רק שלמדתי להסתיר את זה מאוד טוב, והדרך הכי טובה להסתיר דיסלקציה היא לנסות להבין דבר מתוך דבר. כלומר, לקלוט מילה פה ומילה שם בתוך פסקה, ולעשות מספיק הקשרים מתוך המעט שהצלחתי לקלוט כדי להבין מה אני קוראת. ודרך החשיבה הזו נשארה איתי משם".

למה בעצם ההקשר חשוב? בסוף אנחנו קוראים את הסיפור, מה זה משנה מי נפגש עם מי ולמה?

"תראה, כשקראתי את כל הספרים הללו בפעם הראשונה זה היה מתוך עניין, לא מתוך הקשר. כשקראתי את טולקין בגיל 9 לא ידעתי בכלל מה זו מלחמת העולם הראשונה, ובטח לא שהוא שירת בה ובעקבות זה נכתב 'שר הטבעות'. ועדיין, יש משהו בהבנה הרחבה שמושך אותי. אחת השאלות הראשונות שאני שואלת את הסופרים שאני עורכת, למשל, היא איך הכל התחיל, מאיפה הם מגיעים לכתיבה. למה? זה כמו שישאלו את פרנסיס ברטון למה הוא הלך לחפש את מקורות הנילוס. מה היה כל כך דחוף לו? יש נהר ענקי, מה זה חשוב איפה הוא מתחיל? ועדיין, העובדה היא שזה חשוב. אפשר לקחת, לדוגמה, את הסרט 'מרשעת' ('Wicked') שמתפוצץ עכשיו, שכל כולו רפרנסים והקשרים לעבר, כדי לנסות אולי להתחיל להבין את משמעות ההליכה אחורה".

באיזה מובן?

"פרנק באום, שכתב את 'הקוסם מארץ עוץ', אמר שהוא כתב אותו כי הוא רצה 'לספר פלאות מסוג אחר. ללא הפיה והגמדים הנדושים, ללא אירועי זוועות'. הוא רצה ליצור אגדה מודרנית בלי סיוטים מזוויעים. במילים אחרות - הוא לא רצה את כל המכשפות האירופיות המזעזעות של האחים גרים, אלא משהו חדש, אמריקני, נקי. רק שאם צוללים לתוך 'הקוסם מארץ עוץ' מגלים שאחת המכשפות חוטפת בית על הראש, אחרת מומסת במים והקוסם מתגלה כשרלטן עלוב.

"ואז הגיע גרגורי מגווייר, שכתב את 'מרשעת', ואותו כבר עניינה הפסיכולוגיה של המכשפה: מה נדרש כדי להפוך למכשפה? איך מגיעה נערה עם עור ירוק להתעופף על מטאטא כשאחריה נגררים קופים מכונפים? ובעיקר, האם המכשפה הרעה של המערב היא באמת מרשעת? וכאן הוא עושה מהלך שבו הוא חושף את סיפור הרקע של אלפבה. היום כולם עושים את זה - חוזרים אל סיפור הנבל, מ'מליפיסנט' ל'הג'וקר' ועוד המון דוגמאות, בניסיון להבין איך הנבלים הפכו להיות מי שהם ומה המקום שלנו, כחברה, כמי שהפכו אותם לכאלה".

רק שבשנת 1995, כשיצא "מרשעת", זה היה חדש.

"בדיוק. עד אז, עצם זה שהיא היתה מכשפה ירוקה ולכן חריגה, היה מספיק כדי שכולם יפחדו ממנה. אז באום הביא את הטייק שלו על המכשפות של האחים גרים, ומגווייר הביא טייק על באום, ואז הגיע המחזמר, ועכשיו הסרט. גם עצם זה שלכל נבל נתפר סיפור רקע שמסביר את נבלותו - מתחבר להלקאה העצמית שהפכה לתחביב שלנו בעידן פוליטיקת הזהויות, וגם זו תגובה על התגובה. וזו רק דוגמה אחת לאיך ההתחקות אחר הגלגולים האלה, אחרי האבולוציה של הסיפור, של הדמות, של הדימוי - מאפשרת לנו להתבונן אחרת בהשתנות הנרטיב וגם מספרת לנו משהו על עצמנו, כחברה, ועל איך אנחנו השתנינו".

אדם בלתי נסבל

בספר, מנהיים מציירת קו בין התהליכים הללו, מעידן הקוקאין־כתרופה בזמנים של ארתור קונן דויל, שמצא את דרכו אל ספרי שרלוק הולמס, ועד הרומנים הרומנטיים מתקופתה של ג'יין אוסטן.

"ג'יין אוסטן, למשל, היא דוגמה מצוינת", היא אומרת. "כשהיא התחילה לכתוב בסוף המאה ה־18, החוג הספרותי לא קרא פרוזה אלא שירה. היא כתבה רומנים בתקופה שבה לקרוא רומנים היה דבר נחות. רק שמה שאז נחשב לנחות - היום נחשב לקאנון, ומה זה אומר על פרספקטיבה של זמן, ועל הדרך שבה אנחנו קוראים ומקטלגים היום ספרים? מה זה אומר על מה שהיום אנחנו מגדירים 'סוגה עילית' מול מה שאנחנו מכנים 'רומנים למשרתות'? כשכתבתי את הספר יצאתי מנקודת הנחה שקהל הקוראים הפוטנציאלי כבר קרא את הספרים, ולכן התמקדתי ביוצרים, שברגע מסוים רצו להגיד משהו שהיה רלוונטי לזמן שבו הספר נכתב, ואת ה'משהו' הזה עניין אותי לפצח. וגם, רציתי להפשיט אותם מאיזו הילה כמעט מיתית שנבנתה סביבם, ולהציג אותם כפי שהם היו - כבני אדם שעושים טעויות ושיכולים להיות פגומים, יהירים וחנפנים".

כמו למשל?

"מכל מה שאנחנו יודעים על הנס כריסטיאן אנדרסן, עולה דמות של אדם בלתי נסבל. אחרי עשור של התכתבות עם דיקנס הוא הגיע לבקר בבית שלו. כבר בבוקר למחרת הוא זימן אליו את הבכור של דיקנס כדי שיגלח אותו, בטענה שזה מה שנהוג בדנמרק. כשהוא היה אצלם - בחופשה שהתארכה משבועיים לחמישה שבועות - התפרסמה ביקורת על רומן פילוסופי שאנדרסן הוציא, ובני המשפחה של דיקנס מצאו אותו מתייפח על המדשאה בגינה, עד כדי כך שדיקנס עצמו היה צריך להצית 'מופע זיקוקים שלם של בדיחות ותעלולים', כמו שאנדרסן כתב ביומן שלו - רק כדי להרים לו את מצב הרוח. אחרי אותו ביקור, שעבור אנדרסן היה אחד משיאי החיים, כמו שהוא הגדיר אותו, אנדרסן המשיך לשלוח לדיקנס מכתבים במשך שנים, ודיקנס עשה לו גוסטינג. הוא פשוט לא ענה לו. ביוני 1870, אחרי שדיקנס מת, אנדרסן כתב ביומן שלו 'לעולם לא נתראה שוב על פני האדמה. לעולם לא אדע מדוע פסק לענות למכתביי'".

מצחיק.

"כן, ואין לסיפורים האלו סוף. הרי לדיקנס היו עיתונים בבעלותו, וסופרים בעלי שם התחננו שהוא יפרסם את כתבי היד שלהם. אדגר אלן פו, שכתב אז סיפורים קצרים, שלח לו מכתבים על מכתבים שמבקשים שיפרסם אותו. דיקנס ענה לו בעדינות שהוא לא חושב שמישהו בעיתון יסכים לפרסם סיפורים של סופר אמריקני, טובים ככל שיהיו. כשפו לא הפסיק, דיקנס כבר נהיה פחות נעים וכתב לו שאין לו סוג כזה של השפעה על העורך, ושפו יכתוב ישירות לעורך ושהוא כבר יחליט מה שיחליט, או במילים אחרות - תניח לי.

"הסיפור של האחים גרים מספר את התפקיד שיש למעשיות, לאגדות, למיתוסים, בכינון של לאומיות. הרי לא היה דבר כזה 'עם גרמני', האחים אספו יצירות עממיות ואמרו: זה הבסיס שלנו, מפה אנחנו שואבים את ה'אני מאמין' ואת הרוח הגרמנית שלנו"

"בשורה התחתונה, לא רציתי לעשות תחקיר שיוציא החוצה את ההפתעות הגדולות, לגלות שלמאן דהו היתה באמת אישה משוגעת בעליית הגג, כמו לרוצ'סטר ב'ג'יין אייר'. חיפשתי את הפרטים הקטנים הללו, שגרמו לי, בעיני רוחי, להוריד את היוצרים מדרגת האלים המיתיים, ולראות אותם כבני אדם שאני יכולה להזדהות איתם, להושיט אליהם יד ממרחק השנים ולגעת בהם".

אפרופו דיקנס, אוסטן ודומיהם - אם יש תקופה שאת חוזרת אליה בספר שוב ושוב, זו אנגליה של המאות ה־18 וה־19. מה מקור המשיכה דווקא שם?

"המשיכה שלי מתחילה מהספרים, ולאו דווקא מהתקופה. אלה לא המלמלות, השמלות והנשפים, אלא היצירות שנוצרו בתקופה הזו, ונדמה לי שחלק מהעניין הוא שזו התקופה שבה הרומן, כפורמט, מתחיל להתגבש ולתפוס צורה וקהל. וגם, אני חושבת שיש בתקופה הזו מתח מאוד מעניין שרלוונטי לחיינו. קח, למשל, את אלייזה הייווד, שכתבה במאה ה־18 רומנים רומנטיים מלאי תשוקה, תחפושות, חילופי זהויות, בין השאר על יתומות במנזרים שמתאהבות בפיראטים. יש ברומנים הללו משהו שמאוד קל להזדהות איתו גם היום. מין מתח בין השמרנות האדירה של התקופה לבין חתרנות בלתי נלאית. ובכלל, ואפשר לראות את זה עד ימינו - ככל שהשמרנות הולכת וסוגרת על האנשים, כך אנחנו רואים ביטויים של חתרנות, והארוטיקה מאז ומעולם שימשה כלי חתרני. בעבר, הרבה ממי שכתבו פורנו היו גברים, ועבורם זה היה כלי להתנגח בכנסייה. אצל נשים, מה יותר פמיניסטי מנשים שכותבות על התשוקות שלהן? אפשר להתווכח עד מחר על זה שמונוגמיה ונישואים מוצגים ביצירות הללו כאיזה הישג נדרש, מה שמנציח את השמרנות, ועדיין - אלה יצירות שנשים כותבות באופן מאוד משוחרר, ומתארות בהן בפירוט מה הן היו רוצות לעשות, ושיעשו להן בחזרה, כבר מאות שנים".

את מדברת על הסופרים הקאנוניים, אנשים שהפכו לאגדות. את חושבת שבתקופה הנוכחית, שבה נדמה שהכל כבר סופר, שעשרות, אם לא מאות אלפי ספרים רואים אור מדי שנה ברחבי העולם, 8,000 ספרים כאן בארץ – עדיין אפשר להשאיר חותם מהסוג הזה?

"זה נכון שיש ריבוי מאוד גדול של ספרים, ומצד שני - כלי השיווק, הפרסום ויחסי הציבור משומנים הרבה יותר מבעבר. כך או כך, אין לנו מושג מי ייחשב לסופר גדול בעוד מאה שנה. 'דיוויד קופרפילד' נחשב לספר הגדול ביותר של דיקנס, אבל בזמן אמת ברשימות רבי־המכר היו סופרים שבחיים לא שמעת עליהם, שמכרו יותר ממנו ועשו יותר כסף. אני חושבת בעיקר שחסרה לנו הפרספקטיבה ושלא עבר מספיק זמן כדי שנוכל לדעת מיהם היוצרים שייזכרו בעוד מאה שנה. אני לא חושבת שאנחנו לא חיים בתקופה של ענקים, אלא שמאוד קשה לראות שהם ענקיים כשאנחנו חיים לידם".

היה היה פעם

אחד המיתוסים שמנהיים מנפצת בספרה הוא המיתוס המוכר על האחים גרים. הימים היו ימי המאה ה־19. בראשית המאה פורקה האימפריה הרומית הקדושה ובמקומה הוקמה הקונפדרציה של הריין, שבהמשך הפכה לקונפדרציה הגרמנית - ותחתיה יותר מ־30 מדינות שלוקטו להן יחדיו. אלה היו מדינות שעברו כיבוש, מאבקים, מלחמות - שבסופם האומה הגרמנית נדרשה להמציא את עצמה, כולל את התרבות שלה, כמעט מאפס.

האחים גרים היו באותה תקופה חלק מחבורה שהתעקשה לצקת תוכן לדבר החדש הזה שנקרא "הלאום הגרמני". רק שמתברר שהם ממש לא היו אותו צמד קסום מארץ רחוקה־רחוקה, שנסע לאורכה ולרוחבה, אסף סיפורים וכתב אותם בדיוק נמרץ מפיהם של פשוטי העם. בניגוד לאגדה, הם לא ליקטו פריטי מידע מרוכלות התפוחים בשוקי האיכרים ולא הטו אוזן לחוטבי העצים המסוקסים בערבות אירופה הקלאסית.

"הסיפור של האחים גרים מציג בצורה הכי גולמית וחדה את התפקיד המשמעותי שיש למעשיות, לאגדות, למיתוסים, בכינון של לאומיות ושל תחושה לאומית", אומרת מנהיים. "האחים גרים היו עסוקים בפרויקט שמזכיר מאוד את הפרויקט הציוני. במשך שנים הם חיו בכיבוש ולא היתה לתרבות שלהם מקום. באותה תקופה הם היו חלק מחבורה של אקדמאים שרצתה לכונן תשתית תרבותית ללאום הגרמני שהומצא, למעשה. לא היה אז דבר כזה 'עם גרמני'.

"אחרי שהאימפריה התפרקה נשארו פרגמנטים, מעין מדינות זעירות, בלי שתהיה להן באמת שפה משותפת. ואותה חבורת אינטלקטואלים ניסתה לאחד את האיברים הנפרדים האלה ולהפוך אותם ללאום - בין השאר, באמצעות איסוף יצירה עממית והפיכה של אותם סיפורים ושירים לאסופה שאומרת - הנה, זה הבסיס שלנו, מפה אנחנו שואבים את הדימויים, הארכיטיפים, הדמויות שמלוות אותנו. על בסיס זה נקבעים ה'אני מאמין' שלנו והרוח הגרמנית שלנו.

"במאה ה־18 החוג הספרותי לא קרא פרוזה אלא שירה. ג'יין אוסטן כתבה רומנים בתקופה שבה לקרוא רומנים היה דבר נחות. רק שמה שאז נחשב לנחות – היום נחשב לקאנון, ומה זה אומר על הדרך שבה אנחנו קוראים ומקטלגים היום ספרים?"

"הפרויקט הזה היה חשוב להם ברמה שהם היו מוכנים לעשות הכל כדי שזה יקרה, גם אם זה אומר להמציא סיפורים, 'לשאול' אותם מעמים אחרים או לכתוב הערות שוליים מפוברקות - ואם את כל עושר המידע הזה הם יכלו להשיג בלי לצאת מקאסל, שזו העיר שבה הם גרו, אז מה טוב".

ובאמת, האחים גרים לא טרחו לצאת מהעיר. כל מה שהם עשו הוא לבלות שעות נוספות בספרייה המקומית. "הטקסטים שלהם לקוחים מכל מיני מקורות, ולחלקם אין מקור בכלל. אצל חלקם המקור צרפתי או איטלקי, וחלק מהמעשיות שהם כתבו קדומות כל כך עד שהן מגיעות הרחק אל ראשית עידן הברזל, כמו 'הנפח והשטן', שזו מעשייה שעוסקת בכלל בימים הראשונים של עיבוד המתכת, שזה משהו שנתפס אז אצל אנשים כקסם".

ובכלל, אפשר לומר שהרבה מאוד מהסיפורים שמקיפים אותנו הולכים הרחק אחורה אל ימי קדם.

"נכון. אפשר רק לדמיין את אבות אבותינו ההומו ספיינס יושבים מסביב למדורה ומספרים את הסיפור על האישה שהתאהבה במי שביומיום הוא בן אדם ובלילה הופך לדוב. בסוף, אנחנו מפרשים לעצמנו את העולם באמצעות סיפורים, ולכן לחפש את המקור שלהם זה חיפוש עקר, כי בניגוד לנילוס - להרבה מהסיפורים הללו אין מקור, אין באמת התחלה, הם התחילו כשאנחנו התחלנו".