כשהגנגסטרים היהודים החליטו לקחת את העניינים לידיים מול הנאצים

"תלבשו את האגרופנים, חברים," אמר ברמן. "תנו להם ישר בשפם המטופש שלהם." [...] במשך עשר דקות תמימות הם חבטו בראשים נאציים [...] כשנגמרו המכות ברמן עלה לבמה, חליפתו מוכתמת בדם נאצי [...] ואז שלף אקדח וירה ירייה אחת אל תוך התקרה".

"גנגסטרים נגד נאצים" הוא ספר נפלא. להבדיל מסרטו של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד" (סרט נפלא בפני עצמו) - כאן הספר מספר סיפור אמיתי, לא היסטוריה אלטרנטיבית. הוא עוסק בהתגייסות של יהודים אמריקנים נגד קבוצות נאציות שפעלו בארה"ב בשנות השלושים של המאה ה־20, כשכוח המחץ שהיה בחזית וכיסח לנאצים את הצורה, היה מורכב מגנגסטרים יהודים ומבריוניהם.

אחינו העבריינים

בכל הקשר אחר, רובנו היינו מסתייגים מאחינו העבריינים. אנשים מסוגם של מאיר לנסקי, בגסי סיגל ומיקי כהן עסקו בכל דבר בזוי, מגונה ובלתי חוקי שאפשר להעלות על הדעת: זנות, הימורים, סמים, סחיטת דמי חסות ועוד, בחזית העולם התחתון האמריקני, לצד משפחות המאפיה האיטלקיות. הם לא היססו לרצוח, לשבור ידיים ורגליים, לשרוף רכוש ולהטיל מורא באופן כללי. רובם גדלו ברחוב, החיים לימדו אותם להיות קשוחים ואכזריים, וכשעלו בסולם הדרגות העברייני, עברו לחליפות יקרות יותר, לחולצות לבנות ומעומלנות, ולמתן פקודות לבריונים אחרים שיעשו עבורם את העבודה המלוכלכת.

אבל זמנים קשים מחייבים פתרונות יצירתיים. במקביל לעליית הנאצים ולהתעצמות מעמדו של היטלר בגרמניה בשנות השלושים המוקדמות - צצו התארגנויות נאציות רבות בכל רחבי ארה"ב. הן התבססו על אמריקנים יוצאי גרמניה, ואליהם הצטרפו טינופות אנטישמיות נוספות.

מוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית (המבטיח חופש דיבור), הם החלו להפיץ את תורתם הגזענית, האנטי־יהודית והמתבדלת בכינוסים ובעצרות בערים הגדולות של אמריקה. בעצרות שלהם צלב הקרס הוצג לצד (וקצת מעל) דגל ארצות הברית. תמונת היטלר גדולה ניצבה לצד תמונה קטנה יותר של ג'ורג' וושינגטון. הם לבשו מדים שדמו באופן חשוד למדים של הנאצים הגרמנים. הביוב שיצא מפיהם לא היה שונה ממה שנאמר במרתפי הבירה של מינכן ובאצטדיונים של נירנברג.

מישהו רוצה להחטיף לנאצים?

היטלר, שרצה להשתלט על העולם, לא רצה לכבוש את אמריקה. הוא רצה להפוך אותה לבעלת ברית, ולמנוע ממנה להצטרף למלחמה שעמדה לפרוץ. הנאצים האמריקנים הדגישו את "אחדות המטרה" של גרמניה וארה"ב, שכללה בעיניהם עליונות לבנה ועולם "נקי מיהודים". באידיאולוגיה מתועבת שכזו צריך היה להיאבק, ולא בהכרח באמצעים של דו־שיח פתוח ומכיל. אל מול הרשעות הנאצית לא היה מקום לדיאלוג.

מוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקה (המבטיח חופש דיבור), הם החלו להפיץ את תורתם הגזענית, האנטי־יהודית והמתבדלת בכינוסים ובעצרות בערים הגדולות של אמריקה. בעצרות הנאצים - צלב הקרס הוצג לצד (וקצת מעל) דגל ארצות הברית

היה זה דווקא שופט יהודי שהתניע את ההתארגנות, שברור היה מלכתחילה שלא תפעל באמצעים חוקיים. השופט נתן פרלמן מניו יורק התקשר למאיר לנסקי, מגדולי העבריינים בעיר, וביקש להיפגש. פרלמן בא לפגישה עם הרב סטיבן וייז, כחיזוק רוחני. "יש לך כמה בחורים שאולי ירצו להחטיף לנאצים?" הוא שאל, ולנסקי הציע שאולי יעשו משהו מעבר לזה. הרב וייז ענה שהוא מצטער, אך לא יוכל לאשר הריגה, והשופט פרלמן אישר במנוד ראש. "אני לא צריך תשלום", הצהיר לנסקי, לאחר שסוכמו חוקי המשחק. "אני יהודי, ואני מרגיש שהיהודים באירופה שסובלים הם האחים שלי".
"אוקיי", אמר פרלמן. "בלי כסף. אבל אם מישהו נקלע לצרות, אני אדאג שתקבלו סיוע משפטי".

וכך, בניו יורק ובשיקגו, בניוארק, קליבלנד ולוס אנג'לס ובערים רבות נוספות - נערכה המאפיה היהודית להכות בנאצים האמריקנים. אותה תקופה, שנות העשרים והשלושים, היתה תור הזהב של המתאגרפים היהודים. מועדוני אגרוף צצו בכל שכונה יהודית, כמעט תמיד בחסות הגנגסטר ששלט בשכונה או בעיר. לא רק כדי ליצור עתודה לחיילים נאמנים שיודעים לתת מכות באופן מקצועי, אלא גם כי סביב מועדוני האגרוף התפתחה תעשיה של הימורים לא חוקיים.

כך או כך, ראשי המאפיה היהודית הכינו את גייסותיהם למלחמה. הם החלו באיסוף מידע חשאי על ההתארגנויות הנאציות, בעזרת יהודים בעלי חזות ארית שחדרו לאסיפות והשיגו רשימות שמות ומועדי התכנסות, ובאמצעות עיתונאים יהודים שאספו מידע רלוונטי והעבירו אותו לכוחות המבצעיים.

במקביל, התכוננו החיילים הקשוחים של כנופיות הפשע היהודיות להיערך לקרבות הצפויים. הנחייתו של השופט פרלמן, שלפיה אסור להרוג את הנאצים, היתה קשה לעיכול, אבל האלטרנטיבה של פיצוח ראשים ועצמות היתה אטרקטיבית למדי אף היא.

"'אנחנו עושים תוכניות לכסח את החלאות הנאציות', אמר ספרקי [כינויו של ג'ייקוב רובינשטיין, שהיה עסקן בעולם האגרוף, למתאגרף היהודי בארני רוס, יד"ש]. 'אני יודע, אבל אני לא יכול לבוא', אמר רוס ונשמע עצוב באמת. 'למה לא?' 'אם תופסים אתכם, זאת תקיפה. אם תופסים אותי, זה ניסיון לרצח. הידיים שלי הן נשק קטלני'. ספרקי נעץ בו מבט בלי למצמץ במשך עשר שניות, ואז מצמץ כמה פעמים ברצף מהיר ואמר, 'הבנתי. אתה לא תשתמש בידיים שלך. אתה תשתמש באלה'".

ואז החלו הקרבות. מול כל התכנסות נערך כוח יהודי. שיטות הפעולה השתכללו, וכללו התגנבות חשאית לבניין שבו נערכה העצרת הנאצית, והטלת פצצות סירחון שהניעו את הקהל להימלט מהאולם הישר אל הבריונים היהודים שנערכו אל מול היציאות מהבניין.

"מי שהצליחו לצאת מהאולם הגדול אל גרם המדרגות נתקלו בהיימי 'הסמור' קוגל, בפאדי הינקס ובתריסר אחרים שבידיהם אלות בייסבול, אגרופנים, אלות עור קצרות ומוטות ברזל עטופים במדור הספורט של העיתון. 'תכוונו לראשים, חבר'ה', קרא הינקס. חלקם כיוונו לראש, ואחרים כיוונו לצלבי הקרס שעל סרטי הזרוע של האויב. עצמות נשברו, קרקפות קולפו, צעקות הכאב של הנאצים נשמעו כמו שירתם מלפני כמה שניות, אם כי כמה מהבריטונים הפכו לסופרן. הנאצים החליקו בדם שנשפך על הרצפה והתגלגלו במדרגות".

הספר מלא תיאורי קרבות, מחוף לחוף, מניו יורק ועד אל.איי. תענוג לקרוא את השמות היהודיים של הגנגסטרים והמתאגרפים, של המפקדים ושל החיילים הפשוטים. איחדה את כולם רוח לחימה נועזת, שנאה עמוקה לנאצים ותחושת משמעות יוקדת.

משפטן. מחוקק. הומניסט

מייקל בנסון הוא כותב פשע אמיתי פופולרי מאוד. במשך ארבעה עשורים עבד עם מאפיונרים לשעבר, אנשי מודיעין, שוטרים ואנשי FBI. שפתו עסיסית, ובכתיבתו הוא מזכיר את דיימון ראניון, שכתב סיפורים בדיוניים מבדרים ואנושיים על עולם הגנגסטרים, נערות המקהלה, המועדונים והתיאטראות של ברודוויי. היה זה ראניון שאמר שעם קצת אנגלית וקצת יידיש אדם בהחלט יכול להסתדר בניו יורק.

המלחמה של הגנגסטרים היהודים בנאצים האמריקנים הסתיימה בניצחון מוחץ. לאחר ההתקפה על פרל הארבור נכנסה ארה"ב למלחמה, ורבים מלוחמי הרחוב היהודים התגייסו לצבא האמריקני כדי להשתתף במלחמה המכרעת נגד גרמניה הנאצית ובעלת בריתה יפן.

אחרית הדבר של הספר מרתקת. היא עוקבת אחר גורלן של הדמויות המרכזיות. השופט פרלמן מת ב־1952, בגיל 64. על קברו הצנוע נכתב: "משפטן - מחוקק - הומניסט. חייו היו מלאים מילים טובות ומעשים נעלים". חלק גדול מהגנגסטרים מתו אף הם צעירים יחסית. חלקם הוצאו להורג על הכיסא החשמלי בכלא סינג־סינג בגלל פעילותם העבריינית אחרי המלחמה, רבים נרצחו בקרבות הפנימיים של ארגוני הפשע בארה"ב.

הקריאה בספר מחייבת השעיה של השיפוט הערכי הרגיל שלנו. בנסון מצליח לתאר את העבריינים היהודים באור אוהד, ואנחנו נסחפים יחד איתו. לעיתים הספר דידקטי מדי, הוא בוודאי מכיל תיאורים רבים מדי של קרבות רחוב. אבל הוא מאיר באופן ציורי ורווי פרטים מרתקים מלחמה שלא הכרנו, שבמסגרתה הפכו אנשים שלא היינו רוצים לפגוש ברחוב חשוך לגיבורים. מומלץ מאד.