צללים של מלחמה: איל חיות-מן יצא למסע בעקבות אמיר לביא ז"ל

אחרי 7 באוקטובר ותחושת חוסר האונים הנוראה שהתלוותה אליו הרגשתי - כמו שהרגישו רבים אחרים - שאני חייב לעשות משהו. לעזור בצורה כלשהי, כדי לאזן ולו במקצת את תחושת האובדן הנוראה. למילואים לא קראו לי, ובמשך כמה שבועות עשיתי כל דבר שמצאתי, מהסעת מילואימניקים וציוד מירושלים לחרמון ועד חלוקת אוכל ואפיית עוגיות למפונים. ואז, אחרי חודש בערך, נתקלתי בפוסט של הסופרת והעורכת דנה נעמי בן שלומי, שחיפשה אנשי ספר למיזם של כתיבת ספרי זיכרון לנופלים ב־7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל.

זו לא היתה היוזמה הספרותית הראשונה שנתקלתי בה סביב האסון. כשקיבוץ בארי חיפש כותבי הספדים - סופרים וסופרות מהדרג הראשון התגייסו מייד, ובתוך יום התקבלו כל כך הרבה פניות שהקיבוץ נאלץ לדחות את רובן. אבל כאן, במה שקיבל בהמשך את השם "סיפור. חיים", היה מקום לכל מי שביקש להצטרף. עשרות משפחות של נרצחים ונופלים נרשמו דרך עמוד הפייסבוק של היוזמה, ולכל אחת הוצמד צוות שכלל כותב, עורך ספרותי, עורך לשוני ומעצב גרפי. כמה שבועות אחרי שמילאתי את הטופס נסעתי לפגוש את המשפחה שאליה ציוותו אותי - הוריו של אמיר לביא ז"ל, לוחם נח"ל שנפל בגיל 19 וחצי בקרב על מוצב "סופה" שבעוטף עזה.

החשש להגיע לבית מפורק

לפגישה הראשונה עם הוריו של אמיר, בביתם בעין כרם שבפאתי ירושלים, הגעתי בהתרגשות אבל גם עם הרבה מאוד חששות. עברו קצת פחות משלושה חודשים מאז איבדו את בנם הבכור. פחדתי להגיע לבית מפורק, פחדתי מהפגישה הישירה עם השכול, פחדתי לומר את הדבר הלא נכון. חששתי שעצם התחקיר והראיונות, שנדרשים בשביל כתיבת הספר, יפתחו מחדש את הפצע. ומי אני בכלל שאתיימר לכתוב ספר על אדם שלא הכרתי? פרסמתי אמנם ספר, אבל לא היה לי שום ניסיון בכתיבת ביוגרפיות. נוסף על כל שאר הדאגות, חששתי להוליך אותם שולל, שלא אהיה מסוגל לתת להם את מה שהם זקוקים לו.

ישבתי בבית קפה בקניון עזריאלי כשמולי יושב יונתן, בחור בן 20, עדיין נראה קצת כמו ילד, שמספר על הרגע שבו הוא ואמיר הבינו שהם עומדים למות. "אני ואמיר מתחילים לדבר, הוא אומר לי 'אחי, אני לא מאמין'. אמרתי 'גם אני, אשכרה אנחנו בני 19, איך אנחנו מתים עכשיו?' - לא בפחד, לא בכעס, אלא בהשלמה. וואלה, הייתי אמור להספיק עוד הרבה. אמרנו אחד לשני שיש לנו עוד מלא דברים לעשות, הטיול, האמנות, קעקועים, אנימציה". זה היה רגע השבירה שלי כמראיין, המקום שבו הדמעות התגברו עלי.

עם הכניסה לבית של אלעד ורחלי, הוריו של אמיר, הפחדים התפוגגו, או לפחות נדחקו לקרן זווית. פגשתי אנשים לבביים שקיבלו אותי בחיוך רחב, בקפה ובהרבה כיבוד; שלקחו את האבל ויצרו מתוכו פעילויות הנצחה מרשימות עבור בנם, מתרומה לחיילים שמתמודדים עם פוסט־טראומה ועד פסטיבל מוזיקה לזכרו. היו דמעות באותה שיחה, אבל גם לא מעט צחוק. רחלי אמרה אז משפט שלעולם לא אשכח: היא הזכירה שהרבה פעמים, אחרי שאדם מת, אנשים מתחרטים על כל הדברים שהיו צריכים לומר ולא אמרו, והוסיפה: "אצלנו אין חרטות - הכל נאמר".

ישבנו בחדר שהיה של אמיר, מוקפים בציורים שצייר, עם הגיטרה שלו וחרב הקטאנה היפנית שקנה. כאן שורטטו בפניי קווי המתאר לדמותו, שאותם אשלים לאורך החודשים הבאים בהרבה ראיונות נוספים: אדם חברותי שתמיד היה מוקף באנשים אבל ידע גם למצוא את השקט שלו; בוגר מגמת אמנות בתיכון יאס"א, שאליה התקבל בלי שום הכשרה פורמלית בציור; מוזיקאי ואוהד מושבע של בית"ר ירושלים; אדם שהיה מסוגל להכיל זהויות שונות, שהתקיימו בתוכו בכפיפה אחת. שמעתי על ההתעקשות שלו להתגייס לתפקיד קרבי בצבא, ועל ההתמדה במסלול גם אחרי שהתמוטט במהלך הטירונות ונזקק לפינוי. על הקרב שבו נפל כמעט לא דיברנו באותו יום. אולי היינו זקוקים לעוד זמן, אולי העדפנו להציב במוקד את החיים שחי, ולא את המוות שמת.

סיפורים שהתלכדו לתמונה שלמה

אחרי הפגישה הזאת באו עוד פגישות רבות: בהתחלה עם ההורים ובהמשך עם אחותו של אמיר, עם בת הזוג שלו, עם בני דודים וקרובים נוספים, עם חברים מיאס"א ומבית הספר "אדם" שבו למד ביסודי ובחטיבה, עם מורים ועם חברים למחלקה בצבא. מה שבלט בכל השיחות הוא עד כמה אמיר היה משמעותי עבור האנשים השונים שפגש לאורך חייו, שלא מעטים מהם תיארו אותו כחבר הטוב ביותר שלהם. בשלב מוקדם יחסית החלטתי להוסיף שאלה אחרונה לכל הראיונות שקיימתי: מה תיקחו איתכם הלאה מאמיר להמשך חייכם? התשובות השונות הפכו לאחרית הדבר של הספר, תזכורת לכך שאמיר אמנם איננו אבל משהו ממנו בכל זאת נותר.

ישבנו בחדר שהיה של אמיר, מוקפים בציורים שצייר, עם הגיטרה שלו וחרב הקטאנה היפנית שקנה. כאן שורטטו בפניי קווי המתאר הבסיסיים לדמותו, שאותם אשלים לאורך החודשים הבאים בהרבה ראיונות נוספים

לפעמים הסיפורים השונים ששמעתי הצטרפו יחד לתמונה שלמה, ולפעמים שיחה מסוימת סתרה את הדמות שהצטיירה לי, או גרמה לי לראות עובדות שכבר ידעתי - באור חדש לגמרי. הרגשתי כמו מי שעוסק בעבודה בלשית, מנסה לשרטט חיים שלמים והלכי נפש מתוך סיפורים ואנקדוטות. הקושי הגדול היה, כמובן, שעם גיבור הסיפור לא יכולתי לדבר.

רצף השיחות גרם לי להרגיש כאילו אני מתחיל להכיר את אמיר. ליוויתי את מהלך חייו, את ההתבגרות שלו ואת התהליכים שעבר. יותר ויותר קרה שמרואיינים סיפרו לי אנקדוטה כלשהי, ומצאתי את עצמי מחייך כי שמעתי אותה כבר בראיון קודם. ביותר ממקרה אחד דמיינתי את עצמי משוחח עם אמיר. אבל כשאחד החברים השמיע לי הקלטה שאמיר שלח לו בווטסאפ, הבנתי שזו בעצם הפעם הראשונה שבה אני שומע את קולו. הזכרתי לעצמי שאי אפשר באמת להכיר אדם אחרי מותו, ופתאום נזכרתי שוב במה שנמצא בסוף הסיפור והרגשתי משהו שקצת דומה לאבל.

הראיון הטעון ביותר מבחינתי היה עם חבר למחלקה, שהיה האחרון שראה את אמיר בחיים. אמיר נורה ברגלו במהלך קרב עם מחבלים מחוץ למוצב, והוא ושלושה חברים נוספים - שנפצעו גם הם - נכנסו לאחד מחדרי המגורים. שניים הצליחו לדלג לחדר האוכל, ושם התבצרו במשך שעות עד להגעת תגבורת, ואילו אמיר וטל לוי נותרו בחדר ובו נפלו, יחד עם הלוחמים נחמן דקל וגלי שקותאי שחיפו על החדר והחובשים עמית מוסט ואופיר מלמן שטיפלו בפצועים.

ישבתי בבית קפה בקניון עזריאלי כשמולי יושב יונתן, בחור בן 20, עדיין נראה קצת כמו ילד, שמספר על הרגע שבו הוא ואמיר הבינו שהם עומדים למות. על השלווה שירדה עליהם פתאום, על השיחה שניהלו - שניהם בחיוך - על כל הדברים שתכננו לעשות וכבר לא יספיקו. "אני ואמיר מתחילים לדבר, הוא אומר לי 'אחי, אני לא מאמין'. אמרתי 'גם אני, אשכרה אנחנו בני 19, איך אנחנו מתים עכשיו?' - וכל השיח הזה בחיוך. לא בפחד, לא בכעס, אלא בהשלמה. אנחנו מתים ארבעתנו ביחד. לא היתה שום טיפה של פחד. וואלה, הייתי אמור להספיק עוד הרבה. אמרנו אחד לשני שיש לנו עוד מלא דברים לעשות, הטיול, האמנות, קעקועים, אנימציה. הזיכרון שלי משם מאוד קצר, אבל את זה אני זוכר. הכל בלי טיפה של עצב".

זה היה רגע השבירה שלי כמראיין, המקום שבו הדמעות התגברו עלי.

120 ספרי זיכרון

אחרי שהשלמתי את הראיונות, הגיע הזמן לארגן את כולם אל תוך מבנה של ספר. אחרי לא מעט התלבטויות, והתייעצות עם שאר הצוות ועם ההורים, החלטנו לקחת דוגמה מהאמנות של אמיר ולבנות את הספר בצורה של "תמונות" מילוליות, שכל אחת מהן תתאר רגע מחייו ואת הסיפור שמאחורי אותו רגע.

הכתיבה עצמה היתה שונה מכל דבר שעשיתי. אני אוהב פרוזה עתירת תיאורים, מטאפורות ושאר אמצעים אמנותיים, אבל לא הרגשתי שיש לזה מקום בספר מהסוג הזה. כיוונתי לכתיבה נקייה מאוד, פשוטה, כזו שהיא רק מצע שנושא על גבו את הסיפור. מכל מה שכתבתי, זה היה הטקסט עם הכי פחות אגו: הזכרתי לעצמי שאני בעצם משאיל את הקול שלי לאלעד ולרחלי.

הספרים המודפסים הגיעו אל המשפחה בערב ראש השנה, כמה ימים לפני יום השנה לנפילתו של אמיר ב־7 באוקטובר: יותר מ־400 עמודים, כולל תמונות רבות, שמתארים את חייו של אמיר מלידתו ועד מותו ופעולות ההנצחה לזכרו. למרות התקופה המורכבת, השמחה היתה גדולה, ואיתה התחושה שמשהו מאמיר מוסיף לחיות בין הדפים. כמו שהוריו אמרו - הסיפור שלו יישאר גם כשהם לא יוכלו עוד לספר אותו.

120 ספרי זיכרון נמצאים כרגע בתהליך במסגרת מיזם "סיפור. חיים", שמבקש ליצור ספרייה שתעצב את זיכרון התקופה, ועשרות משפחות עוד ממתינות לכותבים ולעורכים שיתפנו לכתוב את סיפורן. אני לא יודע אם יהיו לי המשאבים הנפשיים לספר נוסף מהסוג הזה. אבל בשנה הנוראה הזו, שבה כל כך הרבה חיים אבדו, ולעיתים קרובות נדמה שאין די במילים, התהליך הזה היה מבחינתי תזכורת לכוחם של סיפורים וליכולת של מילים לעשות טוב בעולם. ואמיר לביא, שאני כמעט מרגיש כאילו הכרתי אותו כחבר, ילך איתי מכאן והלאה.