ממלכת בלנדר מוקפת בערפל שרק הולך ומרחיב את אחיזתו בה. מי שיצעד לתוך הערפל ללא קמע יאבד בו לנצח, פרט ל"נגועים" - תושבים ששרדו במהלך חייהם קדחת מסתורית, שגם הפכה אותם בלתי פגיעים לערפל וגם העניקה להם קסם. אבל לכל דבר יש תמורה, והקסם שהנגועים זכו בו גורם להתנוונותם ככל שהם משתמשים בו. בבלנדר, הקסם החוקי היחיד הוא זה שניתן להשתמש בו דרך "קלפי השגחה" - קלפים שלכל אחד מהם קסם ספציפי ומוגדר. הממלכה רודפת את כל ה"נגועים" וכולאת או הורגת אותם, כדי לחסל כל קסם פראי ולא נשלט.
אלספת' ספינדל בת ה־20 לקתה בקדחת לפני 11 שנים, אבל אביה הסתיר אותה אצל קרובי משפחה: "זה התחיל בליל הסופה הגדולה. הרוח נשבה ופתחה את חלוני לרווחה, וברקים מסנוורים הטילו צללים משונים על רצפת חדרי. המדרגות חרקו כשאבי עלה בהן על קצות האצבעות, וצרחותיה של המשרתת האישית שלי עדיין פילחו את המסדרונות בזמן שנמלטה. כשהוא בא אל דלתי הייתי קפואה במקומי, שקועה בהזיות, וורידיי היו שחורים כמו שורשי עצים. הוא הרים אותי ממיטת ילדותי הצרה והשליך אותי לתוך כרכרה. התעוררתי כעבור יומיים ביער, בטיפולה של דודתי אופל".
הקסם שקיבלה אלספת' מהקדחת הוביל לכך שהיא חיה עם יצור בראשה - "הסיוט", כפי שהיא מכנה אותו. בכל פעם שהיא זקוקה להצלה היא קוראת לו, והוא נענה, ובכל פעם כזו היא נחלשת והוא מתחזק.
בביקורה בארמון לרגל אירוסי יורש העצר, אלספת' פוגשת כמה דמויות מחצר המלוכה, כולל רייבן יו, מפקד משמר המלך החתיך והקודר. רייבן מזהה שאלספת' נגועה בקסם, אך במקום לעצור אותה הוא מצרף את אלספת' למזימה שהוא ובני משפחתו רוקחים - להשיג עותק מכל אחד מקלפי ההשגחה. ברגע שאלו יאוחדו, הערפל ייסוג ויפסיק לאיים על בלנדר, וכל ה"נגועים" יירפאו מקסמם, כולל אמורי יו, אחיו האהוב של רייבן, שגם הוא הולך ומתנוון. כדי להסביר את היותה של אלספת' בקרבת משפחת יו בתדירות כה גבוהה, היא ורייבן מעמידים פנים שהוא מחזר אחריה, והם כמובן מתאהבים באמת. בינתיים, אלספת' מגלה שהסיוט שבראשה הוא דמות מפתח בעברה הרחוק של בלנדר ובסיפור בריאתם של קלפי ההשגחה. כעת, אלספת' והסיוט ייאלצו לשתף פעולה זה עם זה, ועם רייבן ומשפחתו, כדי להציל את עצמם ואת הממלכה כולה.
זו, בקצרה, עלילתו של "המלך הרועה" - דואט מאת רייצ'ל גיליג, שנכתב בז'אנר ה"רומאנטאזי", הכולל פנטזיה ורומנטיקה במידה שווה. חלקיו של הדואט - "חלון אחד חשוך" ו"שני כתרים מפותלים" - הפכו לרבי מכר של ה"ניו יורק טיימס" ולסנסציות טיקטוק.
נדמה שהבעיה העיקרית של "המלך הרועה" היא שיש בו מספיק עלילה, דמויות ועולם פנטזיה לסדרה ארוכה יותר, ואף שבאופן עקרוני לרוב יש לברך על המגמה לחסוך מהקוראים שנים של המתנה לסיום (וכולנו יודעים לאן זה יכול להידרדר, נכון מר ר.ר. מרטין?), במקרה של "המלך הרועה" הטעם בסוף כ־900 עמודים הוא של החמצה: דמויות ומערכות יחסים שטוחות מדי, קצוות שלא נקשרו עד תום ועלילת פנטזיה שהיה מעניין לפרוש לאט יותר ולחקור לעומק, אבל התקדמה מהר מדי עד לסיום הזריז.
תוצאת לוואי של הגודש הזה היא דואט לא מאוזן - מסוג הדואטים שבהם הספר הראשון הוא ברובו בנייה איטית של העולם והקונפליקטים שבו, כהכנה לספר השני, שקצב המאורעות והשיאים בו גבוה ומעניין בהרבה. מדוע, אם כך, כן שווה לצלוח את "חלון אחד חשוך"? שתי סיבות עיקריות: כאמור, "שני כתרים מפותלים" כבר תופס קצב, ושנית, עולם הפנטזיה שבראה גיליג מהנה ומסקרן.
באשר ל"שני כתרים מפותלים": נוסף על קצב האירועים המהיר, הספר כתוב מנקודת המבט של ארבע דמויות שונות, בעוד "חלון אחד חשוך" כתוב מנקודת המבט של אלספת' בלבד. הדמויות שאינן אלספת' ורייבן מעניינות בהרבה, ובעוד הרומן שנבנה ב"חלון" בין אלספת׳ לרייבן מקרטע ומאולץ משהו - דווקא הרומן בין שתיים מהדמויות האחרות ב"שני כתרים" מצליח לפצות באותנטיות ובכימיה בין הדמויות על מה שהיה חסר ברומן בין הדמויות הראשיות.
לגבי עולם הפנטזיה, זהו ללא ספק החלק החזק בדואט בכללותו. קלפי ההשגחה מגוונים, והשימוש שנעשה בהם משולב היטב בעלילה ומעלה שאלות מעניינות על גבולות השימוש בכוח. לאורך הדואט נחשף בפנינו טפח אחר טפח סוד יצירת הקלפים, ותוך כדי כך אנו לומדים על עברה הרחוק של בלנדר ועל סיפורו של "המלך הרועה" - המלך הקדמון שבזכותו הקלפים נוצרו. הסיפור שנוצר מותח וסוחף, ומעורר רצון לגלות מה קורה בהמשך.
גם האווירה הכללית בספרים ראויה לציון. גיליג מצליחה להשרות על הקוראת תחושה של אגדה גותית שיש בה צדדים קסומים אבל גם זדוניים ומפחידים, ומסתורין שתמיד מרחף מעל. זו אינה פנטזיה אפלה אלא משהו קליל יותר, מעט בדומה לסיפורי המקור של האחים גרים.
בשורה התחתונה, חובבות הפנטזיה בהחלט עשויות ליהנות מכמה ערבי קריאה עם "המלך הרועה". אלה שבאות עבור הרומנטיקה או שמתקשות עם התחלה איטית - פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו