יחידת טראומה: העולם הבא של נטעלי גבירץ

מה כבר יכול לצאת משלושה אחים שכבר שנים אינם מדברים זה עם זה, הגדול מכנה את הקטן "רוצח", האמצעי מרגיש שהגדול נטש אותו, ולאיש מהם אין אבא מתפקד, בלשון המעטה? וכן, שלושתם מתגעגעים לאמא, שמתה מוקדם מדי והותירה אותם אבודים ומפורקים רגשית. בידיה של נטעלי גבירץ, שאלה גיבורי הרומן החדש שלה, "העולם הבא" (הוצאת כתר), נתוני הפתיחה הרעועים הללו הופכים, בסופה של דרך מפותלת, דווקא לסוג של השלמה, הבנה, קרבה ואפילו אהבה.

האחים אדי, עברי ובן מצוידים בראשית הסיפור בכלים רגשיים דלים כל כך, עד שנדמה שלעולם לא יצליחו למצוא שפה משותפת, אבל גבירץ מפתיעה ומאפשרת להם להתפתח. היא משתמשת לשם כך בארגז כלים מגוון: תמונות מחיי העשירים והמפורסמים של לוס אנג'לס, חוויות רוחניות במדבר הישראלי, זיכרונות נעורים מתוקים־חמוצים, משחקי מחשב, פודקאסט שמוקדש לאבל ונגיעה בנושאים מטרידים כמו אלימות במשפחה. התוצאה, היא אומרת, הפתיעה גם אותה.

"הטריגר הגדול לספר היה כשאופירה, אחותו של בעלי, שהיתה פסיכולוגית שבין השאר חקרה מוות ופרידות - חלתה בסרטן", גבירץ מספרת. "המחלה שלה נמשכה הרבה זמן, וזה מאוד הפך את כל המשפחה שלנו, כי היא היתה דמות מאוד משמעותית לילדים שלי. היא לא גרה לידנו, אבל לא עבר שבוע בלי ארוחה משותפת. כשקיבלנו את הידיעה שהיא לא תחיה, וששלושת הבנים שלה, שאני מאוד קשורה אליהם, יישארו בלי אמא שלהם - נכנסתי נורא לעומק לנושא הזה, והתיישבתי לכתוב ספר על מוות ואבל".

מה עשית בדרך?

"חקרתי איך אנשים מתמודדים עם המוות, האזנתי לפודקאסטים, לעשרות שיחות שבהן אנשים סיפרו על האבל שלהם, קראתי כל דבר אפשרי, מיומני אבל ועד ספרות מקצועית בנושא, המון ספרים מהעולמות הרוחניקיים. ואז, תוך כדי כתיבה, גיליתי להפתעתי שאני לא כותבת על אבל. כלומר, יש בספר אבל, כי שלושת האחים איבדו את אמא שלהם וגדלו בלעדיה, וזה כואב והם כואבים, אבל הספר בעצם עוסק בהחלטה שלהם לחיות, למרות הכאב".

בתים לא מתפקדים

גבירץ היא כנראה אישה אופטימית מאוד. בגיל 44, אם לשלושה - תאומות בנות 16 ובן בגיל 11 - היא כותבת ספרי ילדים, עורכת את כתב העת לילדים "אדם צעיר", ומאחר שהיא נחושה להתמודד עם אירועים טראומטיים בדרך חיובית, הרומנים שלה עוסקים בבעיות חברתיות לא פשוטות בכלל, אבל יש להם סוף טוב.

ב"חלזונות על הכביש המהיר" (רומן הביכורים שלה שראה אור ב־2008) שלוש דמויות שוליים בעיר הגדולה מוצאות זו בזו את הכוח לסדוק את בדידותן; "המתנדבת" (משנת 2022, שהיה רב־מכר ומועמד לפרס ספיר) הוביל צעירה שבדית בחזרה אל הקיבוץ שבו התנדבה אמה, לבוא חשבון עם מי שניצלו אותה אז; וכעת, ב"העולם הבא", האחים, שאיבדו את אמם הציירת וגדלו בבתים לגמרי לא מתפקדים - מוצאים נחמה זה אצל זה.

אני קוראת אותך ונדמה לי שמה שאת מנסה לומר כל הזמן הוא שהדבר החי ביותר בחיים שלנו הוא הקשר שלנו עם אנשים אחרים.

"בסוף, כל הספרים שלי עוסקים במשהו שמתפרק ושצריך להרכיב מתוך מה שנשאר. גם ב'המתנדבת' האמא מתה והבת חייבת לקשור כל מיני קצוות כדי שיהיו לה כוחות לצאת לחיים חדשים. הבחירה הזו חשובה לי, וחשוב לי לכתוב ולעשות אותה שוב: אהבה זה סכנה, קשר אינטימי הוא סכנה. כשאהבה נגמרת, או מישהו מת, הנפש רצוצה, אבל אז את בוחרת מחדש לעשות את זה שוב, ליצור שוב קשרים אינטימיים, להתאהב שוב, להתחתן, ללדת ילדים, למלא את החיים שלך מחדש באנשים שחשובים לך, מתוך ידיעה שזה עלול להיגמר שוב, אבל אלה החיים. אלה קפיצות אמונה שנדרשות מאיתנו גם בחיים האמיתיים".

אלה נושאים לא פשוטים: ב"המתנדבת" את מפרקת את התקופה שבה החפצון של צעירות שהגיעו כמתנדבות לקיבוצים היה שגרתי ומקובל, והיתה התעלמות גמורה מהניצול ומהכאב שלהן; וב"העולם הבא" את מספרת על אלימות במשפחה שמושתקת במשך שנים. זה הפתיע אותי, כי יש לספרים שלך עטיפות יפהפיות, אבל כאלה שנותנות את הרושם המוטעה שמדובר ברומן קליל.

"יש בספרות הישראלית איזה משהו חמור סבר, שפחות קיים בעולם. עטיפות של ספרים בחו"ל תמיד הרבה יותר מפתות. כמו אריזה של כל מוצר אחר, גם אריזה של ספר אמורה ליצור נחשקות, להתקשר לתוכן אבל לא להגיד 'שלום, אני ספר נורא רציני'. זה לא משנה אם אני כותבת על אונס בקיבוץ או על מוות בלידה ועל אלימות במשפחה, זה תמיד יהיה באיזשהו אופן סרקסטי וגם מצחיק וגם מלא המצאות, בלי כובד ספרותי קלאסי. במובן הזה אני חושבת שהעטיפות של הספרים שלי כן משדרות משהו מהאופי של הכתיבה שלי. את העטיפות עיצבה נעמה נחושתאי, שהגיעה מתחום המיתוג, שהבינה שלספר שלי אי אפשר להצמיד ציור של אגון שילה (צייר אוסטרי שנפטר בתחילת המאה ה־20, ד"ל), כי הספר קורה עכשיו".

"העטיפות של הספרים משדרות משהו מהאופי של הכתיבה שלי. זה לא משנה אם אני כותבת על אונס בקיבוץ או על מוות בלידה ועל אלימות במשפחה, זה תמיד יהיה באיזשהו אופן סרקסטי וגם מצחיק וגם מלא המצאות"

ומאחר שהספר קורה עכשיו, יש בו דמויות נשים חזקות מאוד, נשים שעוזבות מערכות יחסים קלוקלות, נשים שמציעות אלטרנטיבות לתוקפנות ולאלימות גברית, נשים עצמאיות מאוד, אבל גם כאלה שמוצאות את עצמן במצבים של חוסר אונים קשה. "אנחנו חשופות נורא, בבית ובחוץ, בתקופות מלחמה וגם לא במלחמה", גבירץ אומרת.

"גם נשים חזקות חיות בעולם שבו הן בעצם נשלטות על ידי כל מיני גברים שמנהלים את העולם שסביבן, ואף אחד לא מלמד אותנו להתגונן כמו שצריך. זה נושא שחוזר אצלי, כי זה נורא מפחיד. שלא לדבר על סכנות שנשקפות לנו מעניינים כאילו טבעיים כמו לידות - שעל זה מדברים פחות, אבל גם שם אנחנו עלולות למצוא את עצמנו בסכנת מוות".

לבד אחרי רצח רבין

את הסכנה הזו גבירץ מכירה מההיסטוריה המשפחתית. גם הסבתא רבתא שלה וגם סבתהּ שלה מתו שתיהן בלידה, ועימן מתו התינוקות שילדו. "שני דורות של נשים שמתו בלידה, ושני דורות של נשים שנשארו יתומות בגלל זה", היא אומרת. "וזה לא היה כל כך חריג אז. לנשים ארבו תמיד סכנות, גם אם הן לא יצאו למלחמות.

"אמא שלי שברה שושלת של אימהות שמתו בלידות. הכרתי את הסיפורים ואת הטראומות, אבל לא הלכתי עם הפחד הזה לחדר הלידה, כי אולי על עצמי אני נוטה תמיד לפחד פחות. ואולי זו פשוט הדחקה.

"מאחר שבמשפחה שלי התינוקות מתו עם האימהות, היו כאן שתי טרגדיות כפולות. אמא שלי תמיד אמרה שאם לפחות התינוקות היו שורדים, המשפחה היתה נראית אחרת - היא, למשל, היתה גדלה עם פחות עצב. היא היתה רק בת 8 כשאמא שלה נסעה לבית החולים להביא לה אח ולא חזרה, ובקיבוץ הסתירו ממנה את הטרגדיה עד אחרי ההלוויה, וגם אז זה נודע לה מפליטת פה של ילד אחר. בספר ניסיתי לבטל את הקללה. האמא אמנם מתה בלידה, אבל נתתי לתינוק לחיות".

הגיבורה שלך, עדן, שמתה במהלך ההיריון, נכנסת אליו מלכתחילה כי היא בטוחה שבזכותו בעלה לא יכה אותה, מה שהוא באמת מבטיח ומתחייב לו. ועדיין, גם כאן יש אופטימיות.

"כשכתבתי לא יכולתי לא להציג גם את הפן האחר של הסיפור - את האהבה שבכל זאת עוברת מדור לדור, את היכולת להתגבר, את האפשרות להתחיל התחלות חדשות וחיים אחרים. כשאני מסתכלת על משהו ורואה שכולו נשרף, בית שהתפרק לגמרי, יחסים שנגמרו - אני רואה גם את האפשרות להתחיל מחדש, ליצור מציאות חדשה, בצורה חיובית ומרפאת".

"שמעתי מילדי אופקים דברים מזעזעים. כולם יודעים איפה הבן של ההוא נרצח, יודעים למפות מה קרה בכל רחוב, כמו באיזה משחק של שחזור קרבות. הם נאחזים בתואר 'עיר של גיבורים', אלה הסיפורים שהם מספרים, סיפורי גבורה"

אופטימיות, אמרנו, ומותר להניח שהיא קיבלה אותה בבית. היא בתם של המוזיקאי ראובן גבירץ, איש להקת "חלב ודבש" (שזכתה באירוויזיון ב־1979 עם השיר "הללויה") ושל העיתונאית יעל גבירץ, שייסדה את עמותת "אליפלט" לטיפול בילדיהם של מבקשי מקלט, אחרי שמישהו השליך בקבוק תבערה ל"מחסן תינוקות" שבו שהו אותם ילדי פליטים.

גם מסלול חייה של גבירץ חריג. עד כיתה ט' היא למדה בבית הספר לאמנויות בתל אביב, במגמת אמנות פלסטית, אבל בראשית כיתה ט' נשרה בעקבות רצח רבין, שהשפיע עליה עמוקות. "ישבתי המון זמן בכיכר", היא נזכרת. "ישבתי שם כל יום. לאט־לאט אנשים הפסיקו לבוא ונשארתי שם לבד, אבל לא חזרתי לבית הספר, כי לא מצאתי את עצמי יותר. ומשם כבר התגלגלתי עם החיים".

בלי שום תעודה ותואר?

"ההורים שלי לא עשו מזה עניין, ובגלל שהם יוצאי קיבוץ לא עלה על הפרק עניין האקדמיה. את הבגרויות השלמתי לבד, כי זה הרי קל, אלה לא בחינות מורכבות במיוחד, אבל לא עלה בדעתי להמשיך לאוניברסיטה או משהו, כי היה לי ברור שאני אעשה משהו שקשור ביצירה. כל החברות והחברים שלי עשו קולנוע, קיבלו פרסי אופיר, עשו מוזיקה. היה לזה איזה היגיון פנימי מוזר, ובאמת הצלחתי למצוא לעצמי את האנשים שאיתם אני מרגישה בבית, ולכתוב".

הסבא ייסד את "צוותא"

את הרומן הראשון שלה כתבה גבירץ במהלך שנתיים שבהן התגוררה עם בן זוגה, אמיר שור, בברצלונה. עד אז, ובעצם גם היום, היא גרה באותו ריבוע רחובות בלב העיר שבו מתגוררת משפחתה כולה. "זו היתה פעם ראשונה שיצאתי מכאן, הרחקתי מאוד, והייתי נורא בודדה, אז כתבתי ספר. את רואה? אצלי קושי מוביל לעשייה".

בין השאר, היא ושור הקימו (ביחד עם עמיר רוסיאנו) את מועדון "הפטיפון" ואת הלייבל "פאסט מיוזיק". המועדון, שפעל ברחוב יצחק שדה בתל אביב, החזיק מעמד עשור שלם, אירח להקות אלטרנטיביות ונסגר אחרי שבין השאר נשדדו אלפי שקלים מקופתו ונגנב ציוד הקלטות יקר.

"כשפגשתי את אמיר הוא היה בעסקי המוזיקה, ומייד הרגשתי בבית. זו היתה שפה שאני מכירה, זו היתה מוזיקה אחרת, אבל מה ההבדל בעצם בין זה לבין 'צוותא' של סבא שלי? אני ציירתי את הפוסטרים להופעות ואת העטיפות לתקליטים, ובערב הייתי מוכרת כרטיסים ויושבת לי שם, כשכולם מנגנים פאנק - וקוראת ספרים. זה היה כיף גדול".

"אמא שלי שברה שושלת של אימהות שמתו בלידות. הכרתי את הסיפורים ואת הטראומות, אבל לא הלכתי עם הפחד הזה לחדר הלידה. בספר ניסיתי לבטל את הקללה - האמא אמנם מתה בלידה, אבל נתתי לתינוק לחיות"

גבירץ מספרת שמקור ההשראה שלה הם החלוצים שהקימו את המקום הזה, ולכן היא בטוחה שכמו ברומן שלה, גם הארץ עוד תדע התחדשות ותקווה שתעלה מתוך ההריסות. הסבים שלה היו כאלה. הורי אמה היו ממייסדי קיבוץ יקום, ולימים הקים סבה שמואל פירסטנברג, שכונה בפי כל "פיסקה",  את מועדון "צוותא" בתל אביב.

"סבא שלי היה איש מתוק ובלגניסט", היא אומרת. "בשנות ה־60, כשאברהם שלונסקי ומאיר יערי שמו בידיו את המפתחות ל'צוותא', שהיה המועדון המנומנם של תנועת 'השומר הצעיר' שהתכנס פעם השבוע, הוא התנה את המנוי בכך שהמועדון יפעל כל ערב, והוא הכניס לשם מוזיקה ותיאטרון והרבה פרינג'. הוא גם המציא את הקברט הפוליטי - ערבים שבהם ישבו על הבמה אנשים מקצוות שונים של המפה, לא רק מהשמאל, ובין לבין היו הופעות כמו שהיו שנים אחר כך במעגל של דן שילון".

נשמע כמו חתיכת סבא לגדול לצדו.

"זה דור כזה של אנשים, החלוצים. הם המציאו מדינה ושפה, הם בנו הכל מחדש, הם המציאו לילדים שלהם ילדות, דברים שלא היו קיימים. ואני חייבת להאמין שאפשר יהיה לעשות את זה שוב. הייתי השבוע בקיבוץ בארי, במסגרת פרויקט לניקוי בתים שנפגעו ולא שוקמו מאז 7 באוקטובר, שאמא שלי יזמה. הגענו לבית של מי שהיה הילד הראשון בקיבוץ בארי, והוא היה נורא גאה בתואר הזה. הוא היה אדם חשוב בקיבוץ בזכות זה, כי לכבודו צריך היה להקים מערך חינוכי חדש שלם. ליד חדר האוכל יש מין פסל של הוריו, ההורים של הבן הראשון של הקיבוץ. זה מדהים לחשוב מה עשו שם, וזה נורא מעודד אותי".

גבירץ לא מכנה את העשייה שלה ב"פטיפון" בתואר "מעשה חלוצי", אבל ההיסטוריה של המועדון משובצת בשמות רבים של אמנים ולהקות פאנק, מטאל ורוק אלטרנטיבי שזכו רק שם להזדמנות, כמו "מלכת הפלקט", "פאנקייק", "המיותרים", "ג'נגו", "בתרי זוזי" ו"פלסטיק פיקוקס", לצד שמות מוכרים יותר כמו רם אוריון, "מוניקה סקס" או אביב מארק.

"כשאני והחברים שלי הקמנו, שנים אחרי שקם 'צוותא', את המועדון שלנו, זה היה המשך ישיר של אותו קו. אצלנו היתה רק מוזיקה, לא היו ערבים פוליטיים, אבל המועדון פעל מדי ערב ואני מאמינה בכוח של מרחב כזה, כי הוא משמש בית לא רק לאמנות אלא לאנשים".

נדמה שירשת מהאקטיביזם של אמך.

"היא אדם מאוד יוצא דופן, והיא נורא טובה בלקחת אחריה 400 מתנדבים ולצאת לנקות את בתי הקיבוץ. היא עושה דברים שאפשר מייד לראות את השינוי שהם יוצרים בעולם. אני זוכרת בילדות ש'ידיעות אחרונות' נאלצו לא פעם להצמיד לנו שמירה, כי היו איומים על חייה של אמא שלי בעקבות מאמרים פוליטיים, מאמרי דעה ופרשנות שפרסמה בקביעות (אחד המאמרים של יעל גבירץ, שעוררו בזמנו זעם והיום נחשב לחומר קריאת חובה בבתי ספר - נשא את הכותרת 'קופסה שחורה' ותיעד את החודש האחרון בחייו של יצחק רבין לפני הירצחו - ד"ל).

"אני פועלת אחרת לגמרי. אכפת לי מהכל, נורא, אבל אני לא כזאת שצועדת בראש המחנה. פגשתי ילדים מאופקים ועשינו עבודה על הטראומות שהם חוו, למשל. ראיתי שילדים שחשופים לקריאה ומבינים מהו סיפור ואיזה כוח יש לו, יודעים גם לספר את הסיפור שלהם, וזה נותן להם המון כוח".

היו דברים שאמרו הילדים והפתיעו אותך?

"שמעתי מהם דברים מזעזעים ביותר, שמאוד הייתי רוצה שילדים לא ייחשפו אליהם ולא יידעו שהם קיימים. כולם יודעים איפה זה נרצח ואיפה הבן של ההוא נרצח. ב־7 באוקטובר נרצחו שם הרבה מאוד אנשים, והילדים יודעים למפות את זה, מה קרה בכל רחוב, כמו באיזה משחק של שחזור קרבות. הם נורא נאחזים בתואר 'עיר של גיבורים', שמופיע ברחבי העיר על כל מיני שלטים, ואלה הסיפורים שהם מספרים, סיפורי גבורה.

"אם היית שואלת אותי יום קודם, הייתי מזדעזעת ואומרת לך שאני לא בעד לדבר עם ילדים על דברים כאלה. שצריך לתת להם כמה שיותר כיף בילדות, לתת להם למצות את הילדות ולא לחשוף אותם לכל מה שמפחיד בעולם. כאן לא היתה ברירה, כמובן, אבל מה שמדהים בילדים זה שהם כל כך בכאן ובעכשיו. פגשתי אותם זמן קצר אחרי האירועים, והם היו נורא מבואסים שהם פספסו את הארטיקים שהבטיחו לתת להם בבוקר בבית הכנסת בשמחת תורה. זה נורא ילדי ונורא חשוב, זה כוח שיש להם, ושלא יכולתי להמציא".