"החרם יתקיים. נקודה. זה כבר לא ילך לאחור"

העולם מלא ציטוטים של סופרים ושל אנשי הנהגה וחזון בנושאי, ובכן, ספרות, הנהגה וחזון.

"Today a reader, Tomorrow a "leader (היום קורא, מחר מנהיג) אמרה מרגרט פולר, מבקרת הספרות הראשונה בתולדות העיתונות האמריקנית; "מילה אחר מילה, אחר מילה - הן כוח", צוטטה הסופרת מרגרט אטווד; "הראה לי משפחת קוראים, ואראה לך את האנשים שמזיזים את העולם" מיוחס לנפוליאון בונפרטה. מתוך כל אלה עולה אותו המסר - קריאה היא כוח, ויש בכוחה לשחרר, לשפר ולשנות את העולם, בתנאי שהיא זמינה, כמובן.

התנאי בחלק האחרון של המשפט הפך לא מובן מאליו בזמנים בלתי סבירים אלו, שבהם בכיריה של זירת הספרות הבינלאומית פשוט מעדיפים שלא תקראו את הספרים שלהם, בהנחה שאתם ישראלים, כמובן.

מאיה פלדמן: "היתה עוד עצומה לפני חודשיים, של 500 מו"לים שקראו להחרים את ישראל, אבל זו היתה רשימה קיקיונית. הרשימה הזו שונה, יש בה לא מעט שמות חשובים - שני זוכי נובל, זוכי פרס פוליצר. כזה דבר לא היה אף פעם. זה התחיל כגל שקט ונהיה טרנד"

ככה זה, נמצאתם לא ראויים ליהנות ממתת מקלדתנו, אמרו בשבוע שעבר כאלף סופרים, עורכים ואנשי ספר בכירים (בלי ממש לומר, אבל עם להתכוון) - שחתמו על מכתב שיזם הפסטיבל הבינלאומי לספרות פלשתין, שיוצא נגד הוצאות ספרים וסוכנים ספרותיים, וקורא להחרים מוסדות תרבות ישראליים. מאז, אגב, אותו מכתב ממש כבר הספיק לצבור כמעט 6,000 חתימות מאנשי ספר נוספים וגם מאושיות תרבות כמו השחקן ג'ון קיוזאק והפעילה החברתית גרטה תונברג.

אותם מוסדות ספרות, נכתב בעצומה, "מסייעים בטשטוש הכיבוש והדיכוי של האוכלוסייה הפלשתינית". עולם הספרות המקומי, לטענתם, תרם להלבנת הכיבוש, ורוב ההוצאות והסוכנויות, כך במכתב, "משתפות פעולה באופן ישיר עם המדינה".

המשמעות פשוטה: סופרים זוכי נובל כמו אנני ארנו ועבדולראזק גורנה, וסופרים בולטים אחרים כמו נעמי קליין, סאלי רוני, אושן וונג וג'ונתן לתם, כולם חתומים על העצומה, מסרבים בתוקף שספריהם יתורגמו לשפה העברית, מתוקף מצפונם וככל הנראה בעיקר משיקולי איתות סגולה.

לא הרבה לאחר מכן התפרסם מכתב נגדי, מטעם ארגון עורכי דין בריטים, שבו נטען כי מדובר בחרם המפלה ישראלים, ובמסגרתו הם האשימו את חותמי המכתב הראשון בנקיטת פרקטיקות מעדת איפה ואיפה. מדינות אחרות, נטען שם (ובצדק), שמבצעות מעשים קשים בהרבה, משום מה אינן מוחרמות על ידי מוסדות תרבותיים, על גוניהם.

המילה "אנטישמיות" נזרקה לאוויר, אבל זה כבר לא שינה הרבה. הנזק נעשה, והסימון סומן - ישראל הפכה לפרסונה נון־גרטה בשמי הספרות העולמית, ובהצלחה לסופר הבא שספרו יתורגם לעברית.

***

זו כמובן לא הפעם הראשונה שבה ישראל מתמודדת מול חרם תרבותי. אחת לתקופה צץ לו מסמך מסוג זה שעליו חתומים מוזיקאים, אנשי קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון - שאם להודות באמת, רובם לא נמנו גם קודם לכן עם אוהדינו הגדולים. אבל משהו במכתב האחרון, אולי בגלל מספר השמות הספרותיים הגדולים שמככבים בו, עורר תהודה חריגה.

בישראל, בחוגים ספרותיים ברשתות החברתיות, העצומה עוררה עניין, עד כדי חשש רב, אם בקרב קהילות הקוראים ואם בקרב אלו שמתפרנסים מהתחום. "זה עצוב מאוד שיש סופרים שמכניסים פוליטיקה לספרות", אומר אבי שומר, מנכ"ל רשת "צומת ספרים".

"במשך הרבה שנים השתדלנו למנוע את זה. יש במכתב הזה סופרים כמו סאלי רוני, שכבר לפני כן התנגדה שספריה יתורגמו לעברית, ובאמת זה לא קורה, כי אנחנו כמובן לא מתרגמים בכוח ספרים של מתנגדי ישראל. מכתב כזה בהחלט יכול לפגוע בנו, ואני מקווה מאוד שזה לא יהפוך למגמה. אני עובד בענף הספרים כבר 40 שנה, עברנו המון מבצעים ומלחמות, ואני לא זוכר מימיי תקופה כזו. היו פה ושם סופרים מצרים שלא רצו שספריהם יתורגמו לעברית, אבל זה באמת היה יותר תוצאה של לחץ עליהם. לא זכורים לי סופרים שאינם ערבים שהיתה להם בעיה עם תרגום היצירה שלהם. מצד שני, צריכים לשים דברים בפרופורציה: יוצאים מאות אלפי ספרים בשנה, ורוב הסופרים שחתמו על המכתב הזה - ספריהם לא מתורגמים לעברית. מבחינת נזק, ההשפעה הגדולה יותר של המכתב היא פחות כלכלית ויותר תודעתית ותדמיתית. זה פשוט עוד מקל בגלגלי ההסברה הישראלית".

"היתה עוד עצומה לפניה, בדיוק לפני חודשיים, של 500 מו"לים מרחבי העולם שקראו להחרים את ישראל ביריד שהתקיים בפרנקפורט", אומרת מאיה פלדמן, עורכת ספרי התרגום של הוצאת "עם עובד", "אבל שם זו היתה רשימה ממש קיקיונית, של לכל היותר ארבעה מו"לים מוכרים איכשהו, וגם הם שוליים. הרשימה הזו שונה, היא אחרת לגמרי, ויש בה לא מעט שמות חשובים - שני זוכי נובל, זוכי פרס פוליצר, עורכים, סופרים ומבקרי ספרות מוכרים. זו לא רשימה קיקיונית. כזה דבר לא היה אף פעם. זה התחיל בתור גל שקט ונהיה טרנד. ביריד בפרנקפורט אמרו לי שזה עידן חדש, שבו סופרים נתונים ללחצים עצומים בטיקטוק".

אז הפעם מדובר באזעקת אמת?

"זה הפחד שלי, כי כשהייתי עכשיו ביריד זה כבר הגיע לרמת הדיסקליימר, לפני פגישות אמרו לי 'תשמעי, יש לנו סופרים שלא מוכנים לעבוד עם ישראל'. זה הגיע למצב שבסוף פגישה הייתי אומרת 'לפני שאתם מציעים לי שמות של סופרים לתרגם, תבדקו אם הם מוכנים להיתרגם לעברית לפני שנכנסים לתהליך'. אנחנו באותו שיח כמו רוסיה, תעשייה ספרותית שמוחרמת גם היא על ידי התאגידים הגדולים של המו"לות".

ועוד רוסיה היא מעצמה ספרותית, לפחות היתה.

"זו מדינה שקוראת, יש בה יוצרים עכשוויים ומעניינים, וזה שוק גדול שנמחק. אז אם את רוסיה ביטלו, למי אכפת להחרים את ישראל, כי ממילא המקדמות שאנחנו יכולים לשלם לסופרים הן בדיחה וקהל הקוראים שלנו זעום. הפחד שלי הוא שתהיה איזו התרגלות לדבר הזה, ושאם המלחמה תימשך - זה יהפוך לנורמה".

לצד מוסדות ספרותיים ישראליים, גם הסופרים מציון מגלים דאגה מסוימת אל מול מה שנראה כרצון למנוע גם מהמילה הכתובה בעברית לחלחל אל שוקי העולם. "קודם כל, איך שראיתי את זה הלב שלי התכווץ", אומרת הסופרת שהרה בלאו, שספרים שכתבה כמו "יצר לב האדמה" ו"האחרות" תורגמו לשלל שפות.

אסף גברון: "ג'ורג' אורוול עבד עם אנשי מחתרת רוסים כדי להכניס את הספרים לרוסיה, כשהמשטר הקומוניסטי לא אפשר לקרוא ספרות מערבית. החותמים עושים הפוך: הם לא מאמינים בספרות, הם לא רוצים להשפיע על ישראלים שיקראו אותם. זה די מדהים"

"ליבי צנח כשראיתי את העצומה הזו. יש משהו בעצומות שהרבה פעמים משטיח מאוד את הנושא. אתה מנסה שכמה שיותר אנשים יחתמו עליה, אז אתה פונה למכנה המשותף הרחב ביותר, והרבה פעמים זה בא על חשבון פרטים ודיוק. זה כמו לצבוע במכחול רחב. זה בעצם העניין של העצומה הזו. חרם זה באמת אף פעם לא פתרון. באופן כללי היחס של עולם התרבות והספרות לישראל מאז 7 באוקטובר הוא חד־צדדי וקשה, גם מבחינת התביעות מישראל. אין לי יותר מדי חברים סופרים בחו"ל, אבל מאלה שיש הרגשתי איזשהו קושי בהבנת המצב. ההתעלמות המוחלטת מ־7 באוקטובר, ואומר זאת באופן העדין ביותר - לכל הפחות מעוררת תמיהה. באופן כללי יש תחושה של בדידות. בתור סופרת ישראלית אני מרגישה בדידות".

קיים בך חשש מקצועי מאובדן תהודה בינלאומית של ספרייך?

"ברמה האישית, בתור סופרת שתורגמה, אז כן, אני מרגישה חשש. אבל בוא נאמר שהחשש המקצועי שאני מרגישה הוא כאין וכאפס אל מול החשש הכללי שאני מרגישה. זה נראה לי פינוק להגיד 'אוי, איזה פחד, לא יתרגמו אותי עכשיו, מה אעשה? לא יקראו לי לפסטיבלים, איזה נורא', כשהחשש האמיתי הוא החשש לגורלנו. אנחנו מדברים דקה לפני שאיראן אמורה להפציץ. אז אוקיי, אני מוטרדת לגבי גורלי המקצועי, אבל הרבה יותר מוטרדת ממה שיקרה פה".

גם אסף גברון, שספריו "מובינג", "תנין פיגוע", "הידרומניה" ו"הגבעה" תורגמו לעשר שפות ושבעצמו מתרגם מאנגלית, חושב שהעצומה אבסורדית למדי, ובעיקר לא משרתת את מטרתה המוצהרת. "מצד אחד זה לא נעים להרגיש בחרם, מצד שני במהות שלו - זה מכתב די מגוחך", הוא אומר. "בסוגיות כאלה אני נוהג לעשות את מבחן הזיתים. כלומר, כמה זיתים של פלשתינים אנשי הספרות האלה שחתמו על העצומה מסקו? אני מהמר שאני קטפתי יותר זיתים מכל אלה יחד, כשהלכתי לעזור לפלשתינים לקטוף אותם. אבל עזוב את הזיתים, החותמים לא באמת עוזרים לפלשתינים בשטח כי הם רחוקים, אז הם מנסים לפגוע במעטים שכן עוזרים. זו כמובן הכללה, אבל הם התחילו בהכללות".

גברון גם מתייחס לערפול הכללי של המכתב, שבמסגרתו החותמים דורשים שאותם הוצאות או מוסדות ספרותיים יציגו שורה של צעדים נגד "הכיבוש" - תנאי שלא ברור איך עומד להיאכף, אם בכלל. "המכתב הזה מאוד מעורפל", אומר גברון.

"הוא מבקש מאנשי ספרות לבצע פעולות של ממשלות. אלה דרישות לגיטימיות מממשלות שמבצעות את המדיניות, לא מאנשי ספרות שאינם קשורים לא להתוויית המדיניות ולא לביצועה. דבר שלישי - המכתב הזה בעצם לא מאמין בכוח של ספרות. ספרות אמורה לגשר בין תרבויות. קראתי איפשהו שג'ורג' אורוול עבד עם אנשי מחתרת רוסים כדי להכניס את הספרים שלו לתוך רוסיה, כשהמשטר הקומוניסטי לא אפשר לקרוא ספרות מערבית. הוא נלחם שיקראו אותו מתוך רצון שהדעות שלו ישפיעו. לעומתו, החותמים האלה עושים הפוך: הם לא מאמינים בספרות בעצמם, הם לא רוצים להשפיע על ישראלים שיקראו אותם ואולי ישנו את דעתם. זה די מדהים.

"אני חושש שכסופר ישראלי פחות ירצו לקרוא ולהוציא לאור את הספרים שלי, שיאשימו אותי, כמו שהם עושים פה במכתב, בדברים שצריך להאשים את הממשלה שלי בהם. חתמתי לפני חודשיים-שלושה על חוזה עם ההוצאה הגרמנית שלי על הוצאת שני הספרים האחרונים שכתבתי - 'המלט' ואת הבא שייצא בעברית, בתרגום לגרמנית. אז לשמחתי לא היתה שם השפעה רעה, אבל אני כן מפחד שזה ישפיע לרעה במקומות אחרים כמו ארה"ב ואנגליה. וזו כמובן השפה שאתה רוצה שיתרגמו את הספרים אליה, כי האנגלית היא הכי חשובה. אז כן, אני חושש, אבל לא מהמכתב הספציפי הזה. הוא בדיחה".

ראובן נמדר: "לאט אבל בטוח, ישראל בנתה את עצמה בתפקיד הקרוב המביך של העולם המערבי. זה שעושה פדיחות, משתכר בחתונות. זה לא שכולם רצו לקרוא ספרות עברית ופתאום באו סאלי רוני וחבורת הזבל. מעמדה של הספרות העברית בעולם כבר יורד במשך שנים"

גם ג'וליה פרמנטו צייזלר, מחברת "ספארי" ו"כפר סבא 2000", מסרבת להתייחס למכתב ברצינות, אבל מסיבות פרקטיות. מאז 2021 מכהנת פרמנטו כמנהלת האמנותית של פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים, וחלק מתפקידה הוא להביא לאירוע סופרים בעלי שם ומעמד מן הנכר. ואף שהיא מודה שמלכתחילה מדובר במשימה מורכבת שרק הפכה מאתגרת יותר, היא לא רואה בעצומה יותר מקשקוש הצהרתי.

"אפשר לראות ש־99 אחוזים מהחותמים עליה הם פלשתינים", היא אומרת, ומסרבת להתרשם או להיבהל. "יש שם ארבעה או חמישה שמות גדולים ומשמעותיים, ובהם סאלי רוני, שהיתה BDS הרבה לפני 7 באוקטובר, אנני ארנו, שאני לא יודעת מי מהקהל הישראלי מכיר והיתה מבקרת גדולה של ישראל עוד מקודם, וג'ומפה להירי. ומול זה היה מכתב נגדי, שגם עליו חתמו שמות גדולים, כמו ברנאר־אנרי לוי, ושבו רוב החותמים הם יהודים. אז מה שנשאר לנו זה שתי עצומות די פתטיות, במלחמה מאוד לוקאלית בין פלשתינים לבין יהודים ישראלים. אנשים לא מכירים את רוב הסופרים פה, הם לא מתורגמים לאנגלית, לצרפתית או לגרמנית".

בכל זאת מדובר בתקדים, שלא עומד להקל עלייך את העבודה בפסטיבל הבא.

"בוא נדבר באמת על סופרים בעלי שם ועל הרצון שלהם להגיע לישראל: כתוב שם שהם לא ישתתפו בפסטיבלים. בישראל יש פסטיבל סופרים בינלאומי אחד, זה לא שאנחנו משופעים בפסטיבלים מהסוג הזה ואיזה גל ביטולים מטורף הולך לבוא לפה. בכל שנה מגיעים למשכנות שאננים בין שבעה לעשרה סופרים מחו"ל, כך היה מימים ימימה. האם להביא אותם לכאן נהיה יותר קשה מבשנה שעברה? כן. בעולם התרבות האמריקני והאירופי דעת הקהל על ישראל היא הרבה פעמים ביקורתית ואנשים לא רוצים להגיע. לא אגיד לך שיש שם הרבה אידיאולוגיה גדולה, אלא זה יותר ברמת 'עזוב אותי, באמא ש'ך, מה עכשיו אני צריך להתעסק באם יחרימו אותי, טוויטר שמיטר'. אני מרגישה שהרבה פעמים אנשים לא רוצים להתעסק בתיק הזה. בעולם של תרבות הביטול יש הרבה פחד. אני כן יכולה להגיד שבעבודה שלי הייתי צריכה לשנות אסטרטגיה בגלל המצב".

איך בכל זאת מביאים לפה סופרים, עם יחסי ציבור כל כך גרועים שיש לישראל כרגע?

"אם לפני כן הייתי בקשר עם מו"לים ואפילו סוכנים של סופרים, אז אני לא עושה את זה יותר. כלומר, אני חייבת להגיע לסופרים באופן אישי. כי אם יש לי עכשיו שכבה כזו של שומרי סף, אז מניסיוני מהשנה שעברה - זה הולך לאיבוד, זה לא יגיע. אני צריכה איכשהו להגיע אליהם באופן אישי, דרך חבר או מכר, מה שדורש ממני הרבה יותר מאמץ.

"בשנה שעברה היו לי בפסטיבל סופרים שרצו להביע אמפתיה וללמוד על 7 באוקטובר, אבל מאז האמפתיה הזו התפוגגה. רק אנחנו זוכרים את אוקטובר, בעולם זה כבר יצא מהשיח. כל העולם מדבר על המלחמה בעזה. כנראה אני אעבוד יותר קשה, אבל אני יכולה להגיד שיש לי כבר שני סופרים שאישרו הגעה, ואחד מהם הוא איי־ליסט. מה שמאיים עלי יותר זה אם תהיה אזהרת מסע לישראל או שלא יהיו טיסות לארץ".

***

כפי שהסביר ניוטון, לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה, והחרם התרבותי על ישראל ייצר גם חרמות נגד - מצד ישראלים, או ישראליות, ליתר דיוק. הקהילה הבועטת של הספרות הרומנטית - ז'אנר פופולרי שמאגד סביבו קהל קוראות מלא תשוקה - החליטה לא לשתוק, ובעצמה מסרבת לקרוא ספרות מתורגמת שכתבו סופרות שהתבטאו נגד ישראל, הביעו תמיכה בפלשתינים או פשוט שידרו מסר עמום ולא הובנו כהלכה.

המגמה הזו הובילה להפסדים של עשרות אלפי שקלים עבור הוצאות ישראליות, שהחתימו את הסופרות הללו שנים קודם, תרגמו את הספרים שלהן ופתאום מצאו את עצמן עם ספרים "מבוטלים" שאי אפשר להוציא, או כאלה שפשוט לא מוכרים, בשל דעות הסופרת.

"יש איזושהי מלחמת 'מי בצד שלי ומי לא בצד שלי', ומי שמאוד טובים בה הם לא אנחנו, אלא דווקא הצד השני", אומרת דורית תמיר, מו"לית הוצאת "ספרים בעלמא". "יש הרבה קבוצות שעוקבות אחרי סופרות פופולריות יותר ופחות, ומנסות למצוא אמירות שלהן שיכולות להתפרש כתמיכה בצד שלהם. אם איזושהי סופרת תכתוב בציוץ בטוויטר 'מסכנים הילדים בעזה', זה לא משנה מה הדעות שלה, גם אם זה בסטורי וזה נעלם תוך 24 שעות - הקבוצות האלה מצלמות מסך ואחר כך יוצרות סרטוני טיקטוק שבהם הן מסמנות אותה כסופרת שלא בעדנו. אז יש סופרות שבאמת תומכות בצד השני, כל מיני Woke כאלה, שיש להן עמדה מאוד נחרצת בסיפור. אבל יש המון שבכלל לא יודעות מה קורה, כמו שאצלנו לא ממש יודעים מה קורה באוקראינה. אני לא יודעת אם המחרימות הישראליות רבות, אבל הן מאוד דומיננטיות בקבוצות ושמו להן למטרה לברר אילו סופרות בעדנו ואילו נגדנו. יש שֵׁם למי שמתבטאת נגדנו - 'עוכרת'".

קורה לפעמים שסופרת מוחרמת על לא עוול בכפה?

"ערכנו השקה לרב המכר של ה'ניו יורק טיימס' 'המלך הרועה' של רייצ'ל גיליג - סופרת חמודה, מקסימה. הסוכנים שלה יהודים והם מה שנקרא - לטובתנו. היא באמת אישה מתוקה ברמות, בלי עצם פוליטית בגופה. היא בחיים לא התבטאה נגדנו. אבל ביום שפרסמנו את ההשקה, מישהי מצאה צילום מסך שרייצ'ל כתבה פעם 'הספר שלי הופך להיות אקטואלי', בהתייחס למאורעות עכשוויים ולכך שגם בספר שלה יש איזשהו עניין עם ילדים שנפגעים. היא לא אמרה מי גרם לזה להיות אקטואלי, לא אמרה 'ישראל רעה', ילדים נפגעים בארץ ובעזה. אז זה נהיה הר געש לרגע".

מקרה אחר, קיצוני יותר, של "טעות בזיהוי" התרחש סביב ספר בשם "ארבעת פרשי האפוקליפסה" מאת לורה טלסה, שעמד לצאת בתרגום לעברית ושמתאר מציאות חלופית שבה ישראל נכבשה על ידי הערבים ופועלת בה מחתרת יהודית. "הסיפור בכלל לא נוקט עמדה נגד ישראל, היא לא הרעה בספר הזה", אומרת תמיר. "התחילו לכתוב בקבוצות 'מה אתם מוציאים ספר עוכר?' עכשיו לך תנסה להסביר שזה ספר פנטזיה עם עלילה דמיונית לחלוטין, שמציג היסטוריה חלופית. הוא נכתב בכלל לפני המלחמה, הוא לא קשור לשום דבר. הסופרת אינה עוכרת! אבל ההוצאה החליטה לגנוז את הספר ולא להוציא אותו, לפחות בשלב זה.

"העניין הוא שיש באמת סופרות שבכלל לא מוכנות לעבוד עם ישראל ושאמרו 'אנחנו לא מוכנות לעבוד עם ישראל'. יש אחרות שפשוט קיבלו איומים ברשת ומפחדות מדעת הקהל, ויש כאלה שאין להן בעיה שיתרגמו אותן אבל מבקשות שלא יתייגו אותן ברשת. ואם בעברן יש ציוץ אחד שבו הן כתבו 'מסכנים ילדים בעזה', זה עשוי להיות מספיק כדי לקרוא להחרמה שלהן כאן. הקושי שלי עם זה הוא השחור־לבן, כי יש פה כל כך הרבה גוונים של אפור".

***

ואולי לא כדאי להתרגש והכל לא יותר ממצב זמני - והוא לא חדש. הסופר ראובן נמדר, המתגורר זה 25 שנה בארה"ב, לא מזהה בקריאה לחרם יותר מהקצנה לא משמעותית מדי של מגמה שקיימת כבר כמה שנים. בחובה, מי יודע, אולי אפילו הזדמנות.

"בוא נתחיל מזה שהחרם הזוחל קיים כבר שנים. בעשורים האחרונים תמיד היו עוד ועוד סופרים שכשהוזמנו לפסטיבלים או לאירועים בארץ, איכשהו הם תמיד היו עסוקים", אומר נמדר בשיחת טלפון מניו יורק.

"אנחנו צריכים לזכור שתעשיית המו"לות בנויה על רווח והפסד. אלה לא רק איכויות ספרותיות נדירות, זה ביזנס. חלק גדול מהסופרים ששמענו עליהם בישראל הם סופרים רבי־מכר, זה לא שאנחנו מחפשים את קרבתם של גאונים נסתרים שחיים באיזו עליית גג. על מי שמעו ברשימה הזו, סאלי רוני? היא סופרת לא חשובה בעיניי, שפשוט שמה מופיע בכל מקום. היא סופרת מסחרית שכנראה באמת סיפרה לעצמה את הסיפור הזה שהיא מצילה את האנושות. יש אנשים שמשגיחים על האימפריה הכלכלית הקטנה הזו שנקראת סאלי רוני והם אומרים 'תשמעי, אין שם מספיק מכירות, זה לא מקום חשוב'. הפרסטיז'ה, היוקרה, ההילה המוסרית, הכתר הזה של מצפוניסט גדול - מיתרגמים לכסף".

אבל גם אם נשים את האינטרסים האמיתיים בצד, עדיין יש כאן בעיה.

"הם עלו שלב, טיפסו מדרגה. ואני רוצה להגיד כמה דברים שיעליבו את כולנו, הסופרים הישראלים: אנחנו לא סחורה חמה. יש כמה סופרים שהצליחו פה ושם, בשוק האמריקני. איילת גונדר־גושן, למשל, או אתר קרת, שהוא מין פלנטה עצמאית, כוכב פרא עם מעריצים משלו. כל יתר המתורגמים מוכרים פה ושם, זה לא שאנחנו עכשיו שיא האופנה הספרותית. הסלידה המסוימת מספרות ישראלית היא דבר שקורה כבר הרבה שנים, עכשיו זה פשוט עבר לרמה ההצהרתית, גזר דין מוות פומבי.

"ב־20 השנים האחרונות, לאט אבל בטוח, ישראל בנתה את עצמה בתפקיד הקרוב המביך של העולם המערבי. זה שעושה פדיחות, משתכר בחתונות. זה לא שכולם רצו לקרוא ספרות עברית ופתאום באו סאלי רוני וחבורת הזבל. הפרי הזה בעצם כבר הבשיל על העץ והם רק קטפו אותו. מעמדה של הספרות העברית בעולם הולך ויורד כבר במשך שנים, וגם בארץ זה לא שהיא בפיצוץ גרעיני של יוקרה ומשמעות".

זו בעצם גישה ניהיליסטית. אין סיבה להתרגש כי הכל ממילא אבוד מזמן?

"עצתי לכולנו היא להתכנס. לקבל את העובדה שיהיו לנו כמה שנים של שקט מכל התזזית הזו של רצון להתקבל בעולם, ואולי בזמן הזה נעבוד קצת על הספרות שלנו. בוא ננצל את ההזדמנות לחזור לכתוב ספרות עברית אמיתית, נפסיק לקרוץ לאופנות עולמיות, נפסיק להתחנן שיקראו לנו למסיבות שאף אחד לא רוצה אותנו בהן. נמשיך לכתוב בעברית, נתמקד במה שאנחנו עושים. זה יחזיר אותו קצת לאידיאלים, לרומנטיקה של כתיבה. כיוון שהחרם יתקיים, נקודה. זה כבר לא ילך לאחור".