הליצן העצוב של יוסי וקסמן

יוסי וקסמן, ברומן בעל השם המקסים והמקורי "כמו הליצן מהשיר של פורים", מוכיח שוב עד כמה הוא סופר רבגוני, ובמקביל, עד כמה קולו ייחודי ומובחן. הספר, שראה אור כעת אך נכתב לפני יותר מ־20 שנה, עוסק בהתפוררות האנושית, נושא שאין אקטואלי ממנו. אז, וקסמן לא פרסם את הרומן כי הוא נראה לו מוגזם ואפוקליפטי מדי. לאור המציאות הכאוטית של ימינו, המצבים ברומן הופכים חיוורים.

הספר מתרחש בעיר אפוקליפטית המחולקת דיכוטומית לשניים - העיר העליונה מטופחת ושולטת ביד רמה, והעיר התחתית מוזנחת ונשלטת, נרטיב אפוקליפטי קלאסי המוכר במדע הבדיוני. הגיבור הוא גבר מבולבל המובל על ידי קולות מפצלים בראשו, שמְסַפְּרוֹ של וקסמן מכנה אותם במקוריות מעולה "הדודים היהודים". הדודים האלה, קול הדורות האינסופי העמוס על כתפיו של אותו צעיר, לא נותנים לו מנוח, מציקים לו, מנהלים איתו דיאלוג תמידי ונשכני.

בפרץ של זעם הוא רוצח אישה זקנה בעלת ממון, רמז ספרותי ל"החטא ועונשו". אבל לעומת כבדות הראש המאפיינת את גיבורו של דוסטויבסקי - גיבורו של וקסמן, גבריאל, גבּי, גבּי'לֶה, פושט ולובש צורה ונע ממקום אחד למשנהו בפלואידיות פנטסטית.

אחדות הניגודים חיה בווקסמן ובפרוזה שלו. הוא דור שמיני בארץ, "פלסטיני אסלי", כמו שהוא אוהב לכתוב, חי בתוך העברית שפולשות אליה שפות זרות, הומו שמאוהב בנשים עד צוואר. רוצה לעוף מכאן מחר, אבל כבול בכבלי אהבה לארץ, ציוני ואנטי־ציוני (תלוי במצב הרוח הכללי באותו יום), מרחם על הפלסטינים ומבקש בהם נקם בזעם. הקיצור, ניעה תמידית בין הקטבים הכי ישראליים שיש. והדבר בא לידי ביטוי גם ברומן הקאמפי והנהדר שלפנינו.

השם גבריאל, גבי, אינו מקרי לדידי. מעבר לעניין המלאכי מצאתי כאן תאומוּת פְּנים ספרותית. ספר השירים הראשון של המשורר ההומוסקסואל האהוב עלי, שמעון שלוש, שראה אור ב־1987, נקרא גם הוא "גבריאל גבריאלה", ועוסק גם הוא בפלואידיות מינית מגדרית. צנומון רב־איכות, אלא שאצל וקסמן הפראי - המלאכי הופך בהכרח למלאך חבּלה.

כך, אחרי שהוא רוצח את אותה אישה זקנה, ניצולת שואה המסתירה סוד נורא, הוא אינו הולך למשטרה להסגיר את עצמו בשל ייסורי מצפון או מתוך בחירה, אלא היא נכנסת לתוכו והוא הופך היא, אבל גם נשאר קצת הוא. הוא לובש את בגדיה, משחק רמיקוב על פי מיטב המסורת של דודות זקנות, אבל גם מתאפר כליצן וחובש כובע ליצן, משתלט על תת־מקלע ויוצא למסע הרג נורא ואנרכי של פריעת הסדר החברתי הצבוע והקיים.

לעיתים נראה כי הוא עושה זאת בעל כורחו, לעיתים במחאה ומתוך בחירה, אבל המסע שלו, הצבעוני והרצחני הזה, הוא מרתק. זוהי ליצנות גרוטסקית, גרסה משוגעת של היהודי הנצחי.

לא פלא שהספר נכתב לפני יותר משני עשורים. ברוחו הוא בהחלט מזכיר את הספרות השלטת בשנות ה־90 וסביב שנת אלפיים. זוהי ספרות קיצונית המתאימה, לצערי, למצבנו. הוויה אלימה שהופכת בלתי אכפתית לחיי אדם, אדישה להם. כולם נראים ונורים כמו סרטי טרנטינו דאז, או ברומנים כמו "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס, או "מועדון קרב" של צ'אק פּאלניוק.

הליצן הרצחני מזכיר, אם כי תוך הומור, גם את גיבורו הליצני האלמותי מהרומן הענק "זֶה" של סטיבן קינג, אלא שאין הוא מפחיד כמו אצל קינג, אלא בעיקר רצחני וגרוטסקי.

הוא מצחיק ומעורר רחמים בבלבול שלו, בתנודות הרגש שלו. הוא בו־בזמן גם גבר וגם אישה. כאישה מבוגרת יש לו מאהב, ד"ר רופא, וכגבר מאופר כליצן יש לו מאהבת, ספק ברה ספק זונה בשם הסמלי והפתטי המכֻוון "אהבה"; הוא מאמץ לו אחיין מת שמרקיב ומרכיב אותו ממש כמו בובה, ומאמץ בייביסטר מבוגרת וזרה כאמא רחומה, וגם חבר אחד שדורס אותו על הדרך, כשהרומן מסתיים במאבק אלים על הר של זבל.

זהו ספר מקורי שעיקרו לא הנרטיב אלא האווירה שבו, ההברקות הספרותיות והלשוניות, כשהמחבר כמו בונה שפה פרטית ומינוחים לעולם שלו. זוהי פרוזה אחרת המוציאה את הספרות הישראלית מן הריאליזם הקודר, הפסימי, הקאנוני והמחייב שבין יוסף חיים ברנר ליעקב שבתאי אל עולמות אחרים ואל קצב אחר.

ובכלל, וקסמן שייך לדור ביניים בספרות, העוסק תדיר בפלואידיוּת מינית ובשאלת המגדריות. דור ביניים, כי הוא נמצא בין האוונגרד האפֵל, המנודה והמעולה של הומוסקסואליות בגנים ציבוריים בנוסח יותם ראובני, ובין השמרנות ההומוסקסואלית הבורגנית המתבטאת בספרות רטרו של משורר כמו דורי מנור וחבורתו הספרותית.

וקסמן נמצא בין לבין, ולכן הוא כל כך מעניין. הוא סופר שכותב בתנופה רחבה, עם הומור שחור על הנושא המגדרי ועם איזה יסוד קאמפי קרקסי. הוא גם כותב נשים נפלא, כאילו אלה ממש גרות וחיות בתוכו. בוקעות מתוך מוחו כמו שאתֵנה בקעה מראשו של זאוס. הגיע הזמן להעניק לווקסמן המספר הפלסטי איזשהו פרס ספרותי משמעותי. האחרון שהוא זכה בו היה על "ליבּשׁן" הקסום שלו, פרס אקו"ם בעילום שם. הפעם כדאי לתת לו בשמו פרס ראוי.