ב־1993 עמד אילן הרשקוביץ לסיים את תפקידו כמפקד טייסת מסוקי הקרב היוקרתית 161. לאחר שנתיים של הובלת הלחימה האווירית בדרום לבנון, שכללה סיוע לכוחות הקרקע, תקיפות יזומות ואינספור מארבים מוצלחים, היה אמור הרשקוביץ - או כפי שכולם מכנים אותו בחיל האוויר, הרשקו - לצאת לתקופת התרעננות קצרה והכרחית, ואחריה להמשיך בקריירה המטאורית שלו כטייס וכמפקד.
אלא שדווקא אז, באחד התדריכים האחרונים לסיכום כהונתו, הוא החל להרגיש ברע. אחד מפקודיו, טייס שהוא גם רופא מוסמך, ניגש אליו בסיום התדריך ואמר לו שהוא נראה לא טוב, ושכדאי שייגש למרפאה. בתוך כמה ימים כבר קיבל הרשקוביץ את הבשורה: הוא חולה בסרטן הדם, לוקמיה.
"אני אומר, ספק לעצמי, ספק לאורח הלא קרוא, הסרטן", משחזר הרשקוביץ בספרו האוטוביוגרפי את רגע קבלת הבשורה המרה. "אני יודע לטוס ויודע להילחם. אני יודע להוביל את חייליי לקרב. נראה לך שתנצח אותי? אבל השנה היא 1993, וב־1993 במלחמות עם סרטן, הסרטן בדרך כלל מנצח. למעשה, סרטן פירושו שאתה עומד למות".
הקטע הזה, שמגיע בערך באמצע "אם אסק שמים", מתמצת בבהירות את הדנ"א של ספר הזיכרונות שכתב הרשקוביץ יחד עם הסופרת חיותה דויטש: מצד אחד זהו סיפור חייו של לוחם אווירי נועז, טייס מוכשר כשד, שעבר בכל התחנות המרכזיות של מערך מסוקי הקרב וסיים את שירותו כתת־אלוף שפיקד על בסיס פלמחים ועמד בראש להק אוויר למסוקים; מצד שני זהו סיפור אינטימי, חשוף, על אדם שיום בהיר אחד, בשיא הקריירה, מקבל את ההודעה שהוא עומד למות.
***
כריכת "אם אסק שמים" אמנם מעוצבת כביוגרפיה גנרית של טייס קרב, אך לאורכו מנפץ הרשקוביץ כמעט כל סטריאוטיפ של טייס מאצ'ואיסט. הוא מתאר בעדינות ובכנות את רגשותיו, תחושותיו והתחבטויותיו, עוסק באומץ בכישלונותיו ובשגיאותיו, וממש לא מתעכב רק על הקריירה הצבאית המרשימה שלו.
הרשקוביץ אמנם השתתף במבצע "כחול וחום" משנת 1998, שנועד לפגוע במפקדתו של אחמד ג'יבריל, לחם כמעט בכל החזיתות, והיה קרוב למוות יותר מפעם אחת (ללא קשר לסרטן) - אבל באותה מידה שבה ספרו נוגע במורשת הקרב המפוארת הזו, הוא מתעכב גם על חיי המשפחה, על גידול הילדים, על התלבטויות בנוגע להמשך הקריירה ומעברי דירה, ובמיוחד על אהבתו הגדולה לאשתו, אוה. ובמילים אחרות, "אם אסק שמים" הוא לא אוטוביוגרפיה של טייס קרבי, אלא אוטוביוגרפיה של בן זוג ואבא, שהוא במקרה גם טייס קרבי.
באותה מידה שבה הספר נוגע במורשת קרב מפוארת, הוא מתעכב על חיי המשפחה, גידול הילדים, על אהבתו הגדולה לאשתו. במילים אחרות, "אם אסק שמים" הוא לא אוטוביוגרפיה של טייס קרבי, אלא אוטוביוגרפיה של בן זוג ואבא, שהוא במקרה גם טייס קרבי
ברקע נוכחת כל הזמן המחלה, שלא מנעה מהרשקוביץ להמשיך להתפתח כקצין בכיר, ושאותה הצליח לנצח בסופו של דבר. היא מופיעה ברמזים כבר בתחילת הספר ומלווה אותו לכל אורכו, בעזרת קטעים קצרים הנקראים "יומן מחלה". בעזרת ה"יומן" הזה מדלגים הרשקוביץ ודויטש בין זמנים, ובעוד המחלה מתפשטת בגופו של הרשקוביץ - הם גם חוזרים בעזרתה לזיכרונות מילדותו, מתקופתו כחניך בקורס טיס ומחוויותיו כטייס וכלוחם.
***
חלקו הראשון של הספר מוקדש לילדותו של הרשקוביץ, בן למשפחה דתית משכונת יד אליהו בתל אביב, והוא רווי נוסטלגיה. אחד הסיפורים המפעימים המופיעים בו התרחש במהלך תקופתו כתלמיד בישיבת ההסדר ברמת הגולן: בליל שבת, י"ז בכסלו תשל"ו (1975), חדרו שלושה מחבלים לשטח הישיבה, חמושים ברובים וברימונים. הם נכנסו לחדר הפנימייה שבו ישן בדרך כלל הרשקוביץ, וירו לעבר מיטתו. למזלו, הרשקוביץ היה באותו יום בחופשה בבית, והאורח שישן במיטתו - נרצח. "כשחזרתי למחרת לישיבה מצאתי את חדרי מלא בכתמי דם", כותב הרשקוביץ. "עמדתי שם, שותק, מביט במיטה הקרה וברצפה. זה יכול היה להיות דמי שלי שמרוח על הקיר".
כמו בסיפור הזה, לאורך הספר נדמה שהרשקוביץ זוכר כמעט הכל. לא רק אירועים שהתרחשו בעברו, אלא גם תחושות, רגשות והתחבטויות. הזיכרון הפנומנלי שלו, האומץ והכוח שלו לחשוף גם את חולשותיו ואת צפונות ליבו, והכתיבה הנפלאה של דויטש, הופכים את הספר הזה לייחודי על מדף הספרים, שונה מכל ביוגרפיה אחרת של איש צבא.
הספר ממשיך ומגולל את חוויותיו של הרשקוביץ מאירועים מסמרי שיער כמו הפשיטה על "קארין איי", מבצע חומת מגן, חיסולים ממוקדים בעזה שבהם השתתף או שאותם הוביל כמפקד טייסת - אבל מי שיחפש בספר הזה סיפורי גבורה, שמאפיינים ביוגרפיות של אנשי צבא אחרים, יתאכזב. גם כאשר הרשקוביץ חולק עם קוראיו את המבצעים שבהם השתתף, הוא עושה זאת ללא פאתוס. מבחינתו השתתפות במבצע מסובך בעורף לבנון הוא שווה ערך לשאלה אם לעבור עם המשפחה לשנת לימודים באמריקה. בשני המקרים הרשקוביץ חושף את קוראיו למנעד הרגשות הרחב שלו, לזיכרונו המדוקדק ולביקורת עצמית קרה ומחושבת.
***
הרשקוביץ אינו שחצן, אבל גם לא צנוע. מצד אחד הוא מתגאה בלי קושי ביכולותיו כטייס, שבחוצפתו הרבה דרש ממפקד בית הספר לטיסה, וגם שכנע אותו, לדלג באופן חריג על שני שלבים בקורס הטיס. מצד שני, הרשקוביץ מטפל באומץ בחסרונותיו, מאריך בסיפורים על פקודים שאיבד לאורך הדרך ומפרט שורה של שגיאות שביצע לאורך הקריירה הצבאית הארוכה שלו. אלו וגם אלו כתובים באופן נפלא ובגילוי לב, ומספקים הצצה אינטימית לנפשו של גיבור הספר.
בזהותו כאיש דתי הרשקוביץ כמעט אינו מתעסק. הוא רומז לכך שלא התקבל לסיירת מטכ"ל בשל הכיפה שעל ראשו, אך כשהוא מספר על חוויותיו מקורס הטיס, שבאותה תקופה לא היה משופע בחניכים דתיים, הכיפה מפסיקה לגמרי להיות פקטור. עם זאת, הספר כן מתייחס פה ושם לדמויות מוכרות מהציונות הדתית שמסלוליהן הצטלבו בזה של הרשקו, כמו אלעזר שטרן, הרב אלי סדן ודויד'לה בארי, ממקימי "עיר דוד" בירושלים.
בניגוד לגנרלים רבים אחרים, הרשקוביץ, שלחם במלחמת לבנון השנייה וגם שימש יועץ מטעם חיל האוויר לוועדת וינוגרד, מתרחק בספרו מניתוחים אסטרטגיים כאלה ואחרים, ומשאיר את נקודת המבט שלו צמודה לקרקע, או ליתר דיוק - לגובה שבו משייט מסוק הקרב.
כמו בכותרת הספר, "אם אסק שמים" (תהילים קל"ט, ח), שלעניות דעתי היא לא מוצלחת, נצמד הרשקוביץ לאורך כל הדרך לאני מאמין שלו ואינו גולש לפופוליזם זול. גם אם פה ושם החלטה זו מאלצת אותנו הקוראים להתעכב על חלקים מעט פחות מעניינים בחייו של הגיבור, הרי היא משרתת את הספר היטב והופכת אותו לביוגרפיה מלאה, רחבה ומעמיקה של איש משפחה ואיש צבא בכיר, שבעולם מקביל היה יכול להתפרנס בקלות מכתיבת ספרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו