יומן מלחמה: יצאנו למסע בין ספרי 7 באוקטובר

אחת מהתופעות הזכורות לשמצה מתקופת האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים היא תופעת אלבומי הניצחון. כפטריות אחרי הגשם צצו אוספי תמונות שלוקטו בחיפזון, הודפסו לרוב באיכות נוראית ונכרכו ברשלנות. קרוב מדי לאירועים, ללא דיון ביקורתי רציני, ללא הפקת לקחים מינימלית. אבל איזה בית בישראל לא רצה להתהדר ב"ניצחון הגדול ביותר של העם היהודי בעת המודרנית"? כמו הסיפולוקסים בחתונה, הפכו אלבומי הניצחון למתנת חובה בחגיגות הבר־מצווה ותרמו לא מעט לתחושת השאננות הלאומית, שהסתיימה במחיר כבד במלחמת יום כיפור.

במידה מסוימת, אסון 7 באוקטובר היה היפוכה המושלם של מלחמת ששת הימים. במקום היוזמה שנקטה ישראל במלחמה ההיא - הופתענו לחלוטין; בניגוד לתכנון המדוקדק שקרה אז - ב־7 באוקטובר נראה שישראל היתה עיוורת וחירשת להכנות הקדחתניות של חמאס מעבר לגדר, במרחק יריקה מיישובי העוטף; במקום הגאווה הלאומית בעקבות הניצחון המזהיר על שלושה צבאות סדירים והכפלת שטח המדינה פי שישה לערך, שזקפה את קומתם של יהודים בכל רחבי תבל - השפלה נוראית, ריסוק ההרתעה ופגיעה אנושה במיתוס הצה"לי.

ובעיקר, מלחמת ששת הימים גבתה 736 קורבנות; המלחמה בעזה עדיין מתחוללת, אך מספר הקורבנות שלה חצה כבר מזמן את קו ה־1,600, חלקם הגדול אזרחים, ו־101 חטופים ישראלים עדיין כלואים במנהרות שמתחת לרצועה.

ועדיין, למרות השוני הגדול - גם היום כמו אז, ממשיכים להציף את המדפים ספרים שעוסקים במלחמה, חלקם נכתבו מתוך שדה הקרב.

***

"מעבר לקיר הברזל" של ההיסטוריון אורי בר־יוסף, שמרבה לעסוק בנושאי ביטחון ישראל ומלחמותיה, נכתב על רקע מתקפת 7 באוקטובר, אולם הוא מבקש להציג דיון רחב יותר בתפיסת הביטחון של ישראל.

במבוא לספר בר־יוסף מבקש לא להתמקד באסון השבת השחורה, אלא לבדוק "כיצד קרה שאחרי 76 שנות קיום והשקעות אינסופיות בבניית רשת ביטחון גדולה וחזקה, המפעל הציוני עדיין לא הצליח לעמוד במשימת היסוד שלו: מתן בית בטוח ליהודים?"

לפי בר־יוסף, 7 באוקטובר הוא "לא תוצר ישיר של כשלי מדיניות הביטחון", אף על פי שהמתקפה חשפה את הכשלים הללו, אלא בעיקר תוצאה של "שרשרת החלטות מוטעות שהתקבלו בשעות שלפני המתקפה". אילו היו מתקבלות החלטות אחרות, האסון היה יכול להימנע.

המסקנה העיקרית שלו היא שאי אפשר להשעין את ביטחון ישראל רק על "קיר הברזל" - עוצמתה הצבאית. לדבריו, התפיסה הזו היתה נכונה עד 1967, משום שלישראל לא היה מה לתת לערבים בתמורה להכרתם בה, אך המצב השתנה, וכרגע עליה להישען גם על ההסדרים עם המדינות השכנות, ובמילים שלו: "המציאות מוכיחה שהסדרים שיצרו סטטוס־קוו נוח יותר לשני הצדדים (כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן), תרמו על פי רוב לביטחון המדינה הרבה יותר מבניין הכוח".

ברוח הזו הוא מצביע על "התנגדותו העקבית של נתניהו לכל משא ומתן ופשרה מדינית מאז 2009", וטוען שחובה לפעול בתווך המדיני, כדוגמת פתרון שתי המדינות. את ביקורתו החריפה על נתניהו הוא מסיים בעקיצה אישית: "מתברר שגם מנהיגים עתירי איי־קיו, הרואים עצמם כיורשי צ'רצ'יל, לא מסוגלים ללמוד את לקחי ההיסטוריה. ואת המחיר אנחנו משלמים".

בדיון הרחב על תפיסת הביטחון הישראלית, "אם כל חטאת" על פי הגדרתו של בר־יוסף, היא עליית משקלה של האידיאולוגיה הדתית־משיחית, שהתעצמותה מכרסמת ביכולתם של מקבלי ההחלטות בישראל לנהל מדיניות ביטחון לאומי על בסיס שיקולי ביטחון מקצועיים בלבד. לדוגמה הוא מביא את סיכול ההסכם עם ירדן ב־1974 בשל תפיסת ה"אף שעל" המשיחית של גוש אמונים, שנטמע בתוך המפד"ל. אף שבר־יוסף מכיר במציאות הזו, הוא לא מייחס לה, לדעתי, את המשקל הנכון בציבור הישראלי. לתפיסה הדתית־משיחית שותפים היום חלקים גדולים מהציבור הישראלי, שיהיה קשה להתעלם מהם בעת קבלת החלטות מדיניות משמעותיות. חלקם של אלה שמאמינים בפתרון שתי המדינות, ובכלל בהסדר מדיני עם הפלשתינים, הצטמצם מאוד לאחר 7 באוקטובר. המציאות של 2024 רחוקה מאוד מהמציאות של 1974. כדי לפתור את הבעיה הפלשתינית־איראנית־חיזבאללנית נצטרך, בראש ובראשונה, לפתור את הפלונטר הפנימי שלנו. ובהצלחה לנו עם זה.

***

"חיים במלחמה" של תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי הוא דוגמה לספר קיים, שהתחדש בפרקים חדשים. זה אינו ספר עיון היסטורי פֶּר סֶה, אלא סוג של אוטוביוגרפיה, או ממואר, משולב בניתוח היסטורי־ביטחוני של אירועים מרכזיים בחיי המדינה: "הגורם המעצב את חיינו הוא המלחמה. היא כה מושרשת בהווייתנו, עד שרכשה לה מעמד כרעיון המסדר של החברה הישראלית". כך בתיאוריה, כך במעשה הספרותי.

לכן נמצא בספר אמירות נחרצות כמו "משה דיין - הרמטכ"ל הטוב ביותר בתולדות צה"ל", לצד אנקדוטות אישיות דוגמת הגילוי, ב־8 באוקטובר 1973, ששם נהג ג'יפ הסיור שלו, שליווה אותו במהלך מלחמת יום הכיפורים, הוא יזוס - ישו. "אף על פי שאני יהודי בכל רמ"ח איבריי", מספר תמרי, "אם הג'יפ שלי נהוג בידי ישו - אין סיבה לדאגה. אפשר להסתכן ללא חשש ולסמוך על ניסים אם יתעורר הצורך".

הנקודה האסטרטגית המרכזית של תמרי היא שישראל המשיכה לפעול בתפיסת הביטחון שהתקיימה לפני ששת הימים מבלי לשנותה, והתוצאה היתה "משגה חמור", שכן ישראל השליכה את יהבה על ההתרעה המודיעינית, ושילמה את המחיר במלחמת יום כיפור. כאן הוא שוחט פרה קדושה בדמות מיתוס תא"ל יואל בן־פורת, שהתריע שהמלחמה בשער, ונהדף בידי ראש אמ"ן דאז אלי זעירא וקציני המודיעין.

תמרי מצטט את אל"ם מנחם דיגלי, שהיה רמ"ח איסוף במלחמה: "הרגשנו (בן־פורת ודיגלי) שמשהו לא בסדר, שהדברים לא מסתדרים, אבל לא אמרנו שתפרוץ מלחמה". תמרי מוסיף שגם אילו גויסו כל הכוחות בעקבות התרעת אשרף מרואן לצבי זמיר על פרוץ המלחמה למחרת - צה"ל לא היה ערוך לגיוס ולהפעלה של כל כוחותיו בלחימה בתוך 24 שעות. זה "לא היה משנה בהרבה את מהלך המלחמה", הוא קובע.

הדיון באירועי 7 באוקטובר מתמקד בצורך במעבר מהתרעה נקודתית על מלחמה קרבה שתכליתה גיוס כוחות (שכשלה הן ב־1973 והן ב־2023) - להתרעה על תהליכים רחבים, על שינוי מציאות ועל ההשלכות האפשריות.

נוסף על כך, הוא דן באמנה החברתית "אזרח־חייל". בזמנו רווחה בישראל האמירה כי אזרח ישראלי הוא חייל מילואים בחופשה של 11 חודשים. הצד הרציני של המטבע הוא שמדינה המגייסת את אזרחיה לשירות חובה, ולאחריו לשירות מילואים ארוך שנים, מחויבת להעניק לו גם את הזכות "להיות מעורב ולהשפיע על החלטות השלטון, על אופיו ועל המלחמה [...] זכותו וחובתו (של האזרח־חייל) להתנגד לשינוי מהותי בסדרי המדינה מצד אחד, ולצאת למבצע, מערכה ומלחמה בהוראת הממשלה מצד שני". כאן תמרי מתייחס לרפורמה המשפטית: "מרגע שהשלטון בחר לשנות את מהותה של המדינה כפי שהתהוותה והתקיימה עד כה - זכותו של האזרח־חייל לסרב לסכן את חייו בשליחותה".

***

דיווח של אירועי 7 באוקטובר שנכתב בלשון הרבה יותר אישית ודרמטית מצוי בספרו של גיא מ', ששמו נאסר לפרסום, "לא מחכים לקריאה". גיא הוא לוחם ביחידת החילוץ האווירית 669, ומתאר את חוויותיו ללא כחל ושרק, בתיאורים פלסטיים שממש מזמינים להפוך את הספר לסדרה טלוויזיונית. הספר כתוב בסטקאטו מודרני, במשפטים קצרים ודינמיים מאוד.

הסצנות שהוא מתאר, הדרך אל הדרום שאליה יצא מיוזמתו, המפגש המזעזע עם פצועי הנובה, חילופי האש עם המחבלים על הצירים - הם לכאורה כבר חומר שטופל לעייפה על ידי מהדורות החדשות. אולם בטקסט עוברת נימה של כנות ואמינות, של חומר ראשוני, גולמי ולא מעובד, שעדיין מותירה אותך נטול נשימה. "צרחות נשמעות מכל עבר. 'אני חייב חובש, איפה יש חובש?' 'תעזרו לי, יש פה מישהי מדממת!' 'למי יש חוסם עורקים?' כאוס. אנשים רצים אחוזי אימה. חיילים, שוטרים ואזרחים. פצועים מוטלים על הקרקע בכל מקום, מדממים [...] אני רוכן פנימה, אישה צעירה, לבושה ביגוד צבעוני, מעין רצועות בד אווריריות כרוכות סביב שמלה לבנה ספוגה בדם [...] פגיעת ירי בירכה, סמוך לאגן. היא בהכרה, חיוורת מאוד".

גם "אם אסק שמים", ספרם של חיותה דויטש ותא"ל (מיל') אילן הרשקוביץ, שהיה טייס מסוקי קרב והגיע לתפקיד ראש להק אוויר למסוקים בחיל האוויר, כתוב בגוף ראשון, כמעט כספר מתח. הוא נכתב לפני 7 באוקטובר ועודכן בעקבות המלחמה בעזה, שבה הרשקוביץ השתתף.

הקריירה הקרבית של הרשקוביץ מרשימה וספוגה באהבת הטיסה, ומסופרת בלשון לא מתייפייפת, שאינה מבקשת להסתיר חולשות, כמו חוויותיו עם ספינות חיל הים, שעליהן סבל סבל רב. וגם כאן האירועים מהלחימה בעזה מסופרים בכנות כובשת.

במיוחד נוגעים ללב שני הסיפורים על שני ילדיה של אחותו מיכל. אשתו של עמרי, אחות שנורתה בידי מחבל נוחבה בבטן, בחזה ובמרפק - ונותרה בחיים; בנה הצעיר של מיכל, יותם, נפגע מרסיס אר.פי.ג'י בצווארו - פגיעה מסכנת חיים - וניצל בזכות פינויו המהיר.

בניגוד לימים שלאחר מלחמת ששת הימים, הפעם אין כאן אלבומי ניצחון, ולא סביר שיהיו. אבל הספרות ממשיכה להיכתב. התופעה הזו בלתי נמנעת ומצביעה על המשמעות העצומה שיש ל־7 באוקטובר בחיינו; ציון דרך שאין שום אפשרות להתעלם ממנו. יש לפני ויש אחרי, וזו מציאות שונה לחלוטין.