ברכות לזוכה בנובל. אבל מי זאת?

זכייתה בנובל של הסופרת הדרום־קוריאנית הצעירה יחסית, האן קאנג (1970), שלא שמעתי שְׁמה מעולם וודאי שלא קראתי מעודי ספר משלה, עוררה בי הרהורים נוגים באשר לפרסי ספרות יוקרתיים וממסדים ספרותיים בכלל. ואולי עדיף באמת לכתוב משהו על הפרסים הללו, בדגש על פרס נובל, מאשר לרוץ כאחוז תזזית להכיר את הסופרת הזאת ולשרבט עליה כמה מילים, משל נתפכחתי והבנתי בן־לילה את גדולתה שהחמצתי.

***

ובכל זאת. ספריה של קאנג - בדומה לכמה זוכים אזוטריים יחסית בפרס נובל היוקרתי, כמו יון פוסה (נורבגיה), אנני ארנו (צרפת), עבדולראזק גורנה (זנזיבר/אנגליה) וסבטלנה אלכסייביץ' (בלארוס) - אינם מוכרים לקורא הישראלי כלל, גם אם משהו משלהם הופיע בעברית.

במקרה של קאנג, ב־2017 הופיע בארץ הרומן הקאמרי המוכר ביותר שלה "הצמחונית", שראה אור בחו"ל עשור לפני כן ב־2007, וזאת אחרי שזכתה ב־2016 בפרס בוקר הבריטי. ככלל, קאנג היא כלת פרסים בינלאומיים רבים. אצלנו היו כמה מבקרי ספרות, ובהם רן בן־נון ("ידיעות אחרונות") ומאיה לוין ("לאשה"), שהתייחסו אל "הצמחונית" בזמן אמת, והוא אפילו הגיע למקום העשירי ברשימת רבי המכר כאן בארץ.

כאוהב ספרות מושבע, אחרי הזכייה בנובל ומתוך סקרנות מיהרתי לקרוא את הספר. רציתי לדעת - הכצעקתה? ובכן, לא. מדובר בספר נחמד וראוי ותו לא. הנה תוכנו: חייהם של יונג־יה ובעלה רגילים לגמרי. הוא איש מכירות בעל שאיפות ממוצעות, והיא רעיה אפרורית ומסורה. שלוות חייהם מופרת כאשר סיוטי לילה אלימים ושותתי דם פוקדים לפתע את יונג־יה, והיא מחליטה להפוך לצמחונית. בתרבות הדרום־קוריאנית השמרנית, שבה כניעות וצייתנות הן בבחינת ערכים מקודשים, וצמחונות היא תופעה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת - החלטתה של יונג־יה נתפסת כחתרנית לאין שיעור.

התנהגותה, שהופכת קיצונית ומרחיקת לכת, ותגובתם נטולת החמלה של הסובבים אותה - בעלה המנוכר, אביה האלים וגיסה האמן, המפתח כלפיה משיכה ארוטית כפייתית - דוחפים אותה מעבר לגבולות השפיות אל מחוזות הסיוט וההזיה. יונג־יה, התרה אחר קיום "צמחי" יותר, משתוקקת לנטוש את גופה הגשמי וכנגד כל הסיכויים להפוך לעץ. כמו שנאמר, בהצלחה לה.

אם כך, עיניכם הרואות: היה כאן רעיון נחמד שכתוב באופן ידידותי למדי לקורא. אבל אז חשבתי: בעצם, הסופרת הזאת מתאימה כמו כפפה ליד לפרסים הספרותיים היוקרתיים האלה בשנים האחרונות: צמחונות, טבעונות, קיימות, קבלת האחר בכל מחיר ואף בשם הביטול העצמי, עריצות הפוליטיקלי קורקט על שלל גווניה, תרבות רחוקה, שמרנית ונוקשה; פמיניזם רדיקלי, גברים מכים, הטרדות מיניות. לא פלא, אפוא, שהיא זכתה בפרס היוקרתי הזה, פרס נובל, ולא סופר מוכר שראוי כנראה הרבה יותר, כמו מישל וולבק.

פרס נובל כיום, בדומה לפרסים גדולים אחרים, הוא פרס אליטיסטי, מורם מעם ומגמתי ביותר. אפשר תמיד לומר כי נקודת המבט שלי ככותב ישראלי היתה ותמיד תהיה אזוטרית וצרה. הספרות היא הרי אוקיינוס עצום ורב, מים שאין להם סוף. מה, אפשר לומר לי, אתה מכיר כל סופרת או סופר איכותיים במערב ובמזרח? מי אתה שתשפוט בכלל? אתה סתם צנטרליסט שחושב בטעות כי הוא מצוי במרכז, בעוד העולם הוא רחב ופתוח לכל, ואתה אינך רואה את התמונה כולה.

ייתכן, ייתכן. ובכל זאת. התחושה היא שהפרס הזה, בשם האג'נדה המתחטאת והמתחסדת שלו, המוענק לסופרים אזוטריים יחסית על פני הכדור - הופך את עצמו פחות ופחות רלוונטי עם השנים ויוקרתו יורדת בהדרגה, שלא לומר צונחת, עד שאפילו "ישראל היום", שמשקיע הרבה בספרות בסוף השבוע, לא טרח להכריז על זכייתה של קאנג בגרסה היומית המודפסת שלו, בין השאר כי היא לא אומרת דבר לקוראיו הישראלים בשלב זה.

וכאשר הפרס היוקרתי הזה, פרס נובל, כבר רוצה להיות פופולרי - יוצא לו בוב דילן שכזה, שהוא יוצר אהוב ונערץ, אבל נודה על האמת, הוא סינגר־סונגרייטר ולא סופר או משורר.

***

יש תחושה כי קברניטי פרס נובל אולי מנסים להתחבר לעולם באופן הומני, אבל מה לעשות - הם לא מתחברים לעמים ולקהל באמת. תבדקו זאת על פני ההיסטוריה. כדי שסופר יהיה קאנוני ויחצה דורות הוא צריך באיזושהי תקופה (ורצוי לאורך זמן) הן את אהבת האינטלקטואלים והן את אהבת הקהל הרחב. כזה היה אלבר קאמי. רק אהבת המומחים לא תספיק, בוודאי לא רק אהבת הקהל. צריך את שניהם כדי שאותו סופר ייכנס למחזור הדם של העם שממנו בא, דרך מערכת החינוך ומערכות אחרות, ואז גם יחדור לתרבויות של עמים אחרים.

איפה בפרס נובל באים לידי ביטוי אותם סופרות וסופרים שהפרס היה אמור להתכבד בהם, ולא הם בפרס? מי שהשפיעו לא רק על סופרים אחרים ועל חוקרי ספרות אלא על קהלים רחבים, עוררו אותם, ריגשו אותם, עצבנו אותם, גרמו להם לצחוק ולדמוע. סופרים כמו הרוקי מורקמי (יפן), מרגרט אטווד (קנדה), דון דלילו (ארה"ב), קרל אובה קנאוסגורד (נורבגיה/שבדיה), אלנה פרנטה (איטליה) בתנאי שתסכים להיחשף, אנה אנקוויסט (הולנד), ועד לא מזמן חיו איתנו גם אילאס ח'ורי (לבנון), מילן קונדרה (צ'כיה), וכמובן קורמאק מקארתי ופול אוסטר (שניהם ארה"ב). איך הם החמיצו את הפרס הזה? ואני משוכנע כי אתם יכולים לחשוב על שמות נוספים.

אז היכן הם כל התומאס־מאנים שהפרס עשוי היה להתכבד בהם, ולא הם בו? השמות הללו נקשרים לפרס נובל כמועמדים הקבועים, אך לא זוכים. נדמה כאילו קברניטי הפרס ממש מתעקשים לחלק אותו למישהו אזוטרי ולא מוכר במעין מעגל סגור בינלאומי שכזה. האם סופר שמביא קול חדש, חדשני, מחדש (נניח, אלה מילים שהמנמקים אוהבים לחזור עליהן בנימוקי הפרס) - אבל מעטים קראו אותו - האם הוא באמת צריך לקבל פרס ספרותי בינלאומי לפני כולם? כי אם הפרס רוצה לייצר שיח בעולם הספרות, וזה חלק מהמטרות של טקסי פרסים, אחרי הכל, אז פופולרי זו מעלה. אבל מי שיושבים בוועדות בהרבה מקרים רואים את הפופולרי כמילת גנאי.

***

ההיסטוריה, אגב, מורה כי פרסים ספרותיים יוקרתיים, ובעיקר פרס נובל, אינם קובעים את חשיבות הסופר כלל. כאשר חולק הפרס בשנותיו הראשונות - לב טולסטוי ואנטון צ'כוב (רוסיה) עוד היו בחיים ולא זכו, אבל סילי פרידום (צרפת) וביירנסטרנה ביירנסון (נורבגיה) דווקא כן. למעשה, ברבות השנים נוספו לרשימת הלא־זוכים כמה מענקי הספרות המודרנית: פרנץ קפקא (צ'כיה), ברטולט ברכט (גרמניה), ג'יימס ג'ויס (אירלנד), וירג'יניה וולף (אנגליה), חורחה לואיס בורחס (ארגנטינה), ז'ורז' סימנון (בלגיה), ועוד.

ומה אצלנו, במעגל הקטן שלנו? יש לכאוב את אי־הזכייה של עמוס עוז, שהיה בהחלט פופולרי ואיכותי וראוי לפרס הזה בשנים ההן, ובעיקר את הכאב על שיהודה עמיחי, שוב משורר פופולרי, נגיש ואיכותי ביותר, לא זכה. שמם של השניים נקשר לא אחת בפרס נובל. אני חושב שכיום מבין החיים דווקא משורר כמו רוני סומק, המתורגם לשבעים לשון ויצר שיתופי פעולה עם משוררים, ציירים ואמני מוזיקה מכל העולם, ראוי לקבל את הפרס הזה; או דויד גרוסמן שלנו, שמידת העומק בכתיבתו והפופולריות שלו בהחלט ראויות לפרס.

באשר לפרסים אצלנו - המצב די דומה. קיים פרס ספיר. גם כאן נדמה כאילו בחרו השופטים ללכת אל המעגלים הפנימיים. אני שמחתי מאוד בזכייה של אורית אילן ועופרה עופר־אורן בפרס ספיר. הן סופרות טובות מאוד וניסיוניות, שאינן מוכרות מספיק לקורא הישראלי. עם זאת, קשה לשאת את הפרוזה הפסבדו־ניסיונית והמגובבת של שמעון אדף שזכה בפרס. לעומת זאת, אשכול נבו הפופולרי והאיכותי לא זכה בפרס, שלא לדבר על לאה איני שהיתה אמורה לזכות בו מזמן.

אני סוציאליסט מטבעי, והייתי רוצה לראות את הפרסים מחולקים לא רק לאדם אחד, אלא לקבוצות של יוצרים המסמנים מגמות בספרות. כי ראוי לדעת שסופרים ומשוררים חשים את עצמם מאוד אינדיבידואליסטים וייחודיים, אבל במבט ממעוף הציפור וברבות השנים הם מסתדרים מצוין בחבורות, בקבוצות ובמגמות.

לכן הייתי מציע לפצל את הפרס לשניים, אם נובל ואם ספיר, המקבילה הישראלית: האחד לסופר שנמצא במעגלים הפנימיים למיטיבי קרוא; והשני לסופר איכותי אחר, במעגלים החיצוניים, שזכה לפופולריות רבה. אני יודע שזאת בעיה, כי בעולם תחרותי כשלנו, המקדש את המצוינות והיחיד, תמיד מחפשים את השורה התחתונה ואת האחד. אבל זאת טעות אמנותית פטאלית, ובכלל - אמנות אינה עובדת ככה, אין בה האחד או האחת.