הנרטיב של "תאומות הכתר" הוא כזה שכבר קראנו: התאומות רוז ורון הופרדו בלידתן וגדלו בבתים שונים. רוז היא נסיכה שגדלה בארמון, מוקפת בכל המותרות שניתן לדמיין, ואילו רון גדלה בגלות ונאלצת לעבוד קשה למחייתה.
איאנה, הממלכה שרוז מתעתדת לרשת יום אחד, קרועה בסכסוך עתיק יומין ונגועה בפחד מפני מכשפות. הוריהן של השתיים, מלך ומכשפה, שבנישואיהם ניסו לשים קץ לסכסוך המתמשך בין המכשפות לאלו שאינן - נרצחו באופן טרגי יום לאחר לידת התאומות. וויליאם רתבורן, אחיו של המלך המנוח שנותר למשול תחתיו עד שרוז תגיע לפרקה, הספיק לקחת איתו תאומה אחת בליל הרצח. בַּנְבָּה, סבתן המכשפה של התאומות, לקחה איתה את רון לפני שנמלטה אל מקום המסתור. שניהם, רתבורן ובנבה, מאשימים זה את זה ברצח הזוג המלכותי.
סבתה של רון זוממת להחליף בין השתיים שבועות ספורים לפני ההכתרה הרשמית. ברגע שמכשפה תשב על הכס של איאנה, כך היא אומרת לרון שוב ושוב, דם האויבים יזרום בנהרות, הצדק והקסם ישובו לממלכה והיא תפרח ותשגשג שנית. רון גדלה כל חייה בהכנה למשימה הזו - היא למדה כל מה שיכלה על החצר המלכותית, והיא מסוגלת לחקות באופן מושלם גינונים של נסיכה וגם להילחם בכל האמצעים העומדים לרשותה - קסומים וקסומים פחות.
ב"תאומות הכתר" יש כל מה שאפשר לבקש מדיסטופיית נוער: קסם וכישוף, משולש אהבה שתוצאותיו ידועות מראש, עם מדוכא שנרמס בידי שלטון אליטות אכזרי, ירושה ונבואה. בדומה לאביו הקדמון "משחקי הרעב", הוא מותיר את בני הנוער כמעט לבדם בזירה להילחם על מה שחשוב להם עם מעט מאוד הדרכה בזמן אמת מהמבוגרים. בדרך הם מגלים אמיתות כואבות על העולם ורואים שהוא לא תמיד פשוט כמו שלימדו אותם.
בין יתרונות הספר - שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. סיפורי האהבה הכמעט בלתי אפשריים של התאומות מלאים בהומור וכתובים כקומדיה רומנטית, וההחלפה בין שתיהן מספקת לא מעט רגעים משעשעים.
תיאורי הפוליטיקה, כמו השתלטות אנשי ה"מגן" - ציידי המכשפות - על הממלכה, והאופן שבו המכשפות נרדפו ונדחקו מאדמתן, רלוונטיים מתמיד. הסופרות האיריות הזכירו בראיונות שהן הדהדו את ההיסטוריה האירית העקובה מדם. נקודה לזכותן: אף שהמכשפות הן הצד המדוכא והנרדף בסיפור - הספר לא מתעלם מההיסטוריה האלימה שלהן, ומהסכסוך בינן לבין עצמן שפיצל את החברה שיצרו למי שבחרו בכישוף המואר ולמי שבחרו באפל.
ובכלל, בזמן קריאת "תאומות הכתר" עולה התחושה שיש איזון בייצוג בין המכשפות לציידים. משני צידי המתרס יש בני אדם תאבי כוח, חמדנים ופרנואידים, ומולם גם שוחרי שלום, רומנטיקנים ומרפאים. מכיוון שמדובר בספר ראשון בטרילוגיה, המורכבות הזאת, ככל הנראה, תלך ותגדל ותקבל ביטוי גם בספרים הבאים; בריתות ייכרתו ויופרו ודמויות שונות יחליפו צד, וכך ייצרו פסיפס מורכב ומרתק שאפשר בהחלט להתבונן דרכו גם על המורכבות בעולמנו.
טרי פראצ'ט וניל גיימן כתבו ב"בשורות טובות" על האיזון העדין שצריך להישמר כדי שהחברה האנושית תוכל לשגשג. "ציד מכשפות נשמע לי נחמד מאוד", הם כתבו, "אבל צריך לעשות את זה בתורות. היום אנחנו נלך לצוד מכשפות, ומחר נתחבא והמכשפות יצודו אותנו". ובהחלט נראה שהסופרות קתרין דויל וקתרין ובר ענו על הצעת ההגשה הזו.
"תאומות הכתר" אולי מצטייר ממבט ראשון כספר נוער קליל, אבל מכיל בתוכו אלמנטים פוליטיים שגם אם הם לא מסועפים במיוחד, כמו שקורה בספרי פנטזיה בוגרים יותר מעדת "משחקי הכס", הם עדיין מכילים מורכבות אנושית גדולה. הספר מכיל קטעי אקשן סוחפים, קצביים, מהירים וכתובים היטב, שלא חוששים להיות אכזריים. זוהי קריאה מהנה מאוד, והתרגום המצוין של ענבל שגיב־נקדימון מעביר היטב את ההומור והשנינות שבגרסת המקור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו