אליענה דרורי נראית כאידיאל של אישה שיש לה הכל: פסיכולוגית ילדים בקליניקה יוקרתית בתל אביב, בעלת טור בעיתון ושדרנית בתוכנית רדיו פופולרית. יש לה בעל מצליח, שנודד ברחבי העולם בענייני עסקים, וילד מקסים. אבל הבעל והילד הם רק סיפור כיסוי, ובמובן עמוק יותר - גם הקריירה וההצלחה.
מאחורי המעטה הזה מסתתרת לי רזניק, נערה שחלומותיה על קריירה מוזיקלית נגדעו במהלך השירות הצבאי, כשהותקפה מינית בידי הקצין שתחתיו שירתה. לי הצליחה אמנם להרכיב את עצמה מחדש במאמצים רבים, אבל סובלת עדיין מתסמינים של פוסט־טראומה. היא קוברת את העבר ומסתירה אותו, והיא רוצה נקמה. כשבנו של גיגי, הקצין שאנס אותה, מתחיל טיפול בקליניקה שלה, אליענה מתכוונת לנצל את ההזדמנות ליישב את החשבון. במקביל היא צריכה להתמודד עם רוני, מטפלת חדשה וצעירה בקליניקה, שחשדותיה מתעוררים והיא מאיימת לחשוף אותה.
"ליל הברווזים" הוא רומן מתח פסיכולוגי קצבי ואפקטיבי מאוד. האירועים מתרחשים בשטף, מתוארים בפרוזה מינימליסטית. הוא מתרחש בשני קווי זמן, זה של לי בעבר וזה של אליענה בהווה, ומכמה נקודות מבט. למרות העומס הפוטנציאלי הזה, וגם התיאורים הקשים של פגיעה מינית והטראומה שהיא מחוללת, הקריאה נותרת קולחת ורציפה. למעשה, הרבה מכוחו של הספר נעוץ בקצביות שלו, ובמורכבות ובאמינות הפסיכולוגית של הגיבורה ושל דמויות המשנה.
אליענה, שבורה באופן עמוק ובמקביל עוצמתית מאוד, שיודעת להשיג מה שהיא רוצה ולתמרן אחרים לצרכיה, היא דמות מרעננת. הרי קל להניח לטראומה להאפיל על המסוגלות של הדמות ולהפך, להניח לדפוסים הפוסט־טראומטיים להתפוגג ברגעים שבהם הם לא מאפשרים לדמות להתגלות בשיא כוחה. אבל אליענה מאבדת ריכוז באמצע שיחות קריטיות וצריכה לשנן את הרשימות האינסופיות שלה או לצבוט את עצמה בחוזקה כדי להשיב לעצמה את צלילות הדעת, וכעבור רגע לחזור לתפקד באופן קר ואפקטיבי.
אין כאן ניסיון לייפות אותה, אף שהיא עושה לא מעט מעשים שליליים והרסניים. היא אינה רק קורבן של הנסיבות, וגם לא אדם מושלם, ובמובן הזה יש כאן הצגה ריאליסטית מאוד של נפגעת טראומה.
לצד עלילת הנקמה שמהווה את הציר המרכזי יש גם כמה עלילות צד, ובראשן זו שעוסקת בקשר שבין אליענה למשפחתה. אמה המבוגרת צלולה רק לעיתים, ומערכת היחסים בינה לבין אליענה מתאפיינת בדיאלוג חירשים - שרק לקראת הסוף מגיע לסוג של התרה, גם אם חלקית. בכלל, יחסי ילד־הורה הם תמה שנשזרת לאורך הספר: גם ביחסים בין גיגי לבנו, וגם בחיפוש של לי הצעירה אחרי דמויות הוריות - תפקיד שאותו היא משליכה בהתחלה על גיגי, ובהמשך על אדל, מנהלת סלון הכלות שבו היא מוצאת עבודה. כפי שאפיק רומזת כבר בעמוד הראשון, העברה בין־דורית היא תמה משמעותית בספר: "אולי זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו".
בתוך ריבוי העלילות הזה קו העלילה של רוני, שנראה תחילה מבטיח מאוד, נותר בסופו של דבר מוחמץ. המעקב של רוני אחר אליענה בעיקר מגלה לקוראים את מה שידעו מראש. העימות בין השתיים מגיע למעשה לאחר שציר העלילה המרכזי נסגר, וההשפעה שלו על הסיפור נותרת מינימלית.
בעיה משמעותית יותר היא שכסיפור נקמה משהו ב"ליל הברווזים" נותר לא מספק. זה קשור בעיקר בעובדה שאליענה כדמות לא באמת משתנה לאורך הספר: יש לה מטרה ברורה ותוכנית שנועדה להגשים אותה, ובזה מתמצה המהלך הרגשי שלה. זה מבנה שיכול להספיק בהחלט לספר מתח, אבל בספר שעוסק בטראומה קשה להתעלם מהעובדה שגם אם תצליח, אליענה עדיין תהיה רדופה על ידי אותם שדים, עדיין תהיה מבודדת מבחינה חברתית ועדיין תחיה בשקר.
לכך יש להוסיף את העובדה שכשהיא זוכה לכוח אליענה אמנם לא עושה לאחרים את מה שגיגי עשה לה, אבל היא כן רומסת אותם בתורה ומנצלת אותם למטרותיה. זה אולי אמין, אבל מודל הריפוי שאליענה מציגה הוא בעייתי בלשון המעטה, ומונע את התחושה של סגירת מעגל שהספר לכאורה חותר אליה.
"ליל הברווזים" הוא ספר מתח מצוין, שמטפל בצורה מורכבת בתמות של טראומה, שיקום והעברה בין־דורית. יש היבטים בעלילה שלו שיכלו להרוויח מהידוק נוסף, והוא לא מסתיים בקתרזיס - אבל אולי דווקא משום כך הוא מותיר את קוראיו עם הרבה מחשבות ודילמות שעליהם ללבן לבדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו