טעות, טועים, טעינו: מבקרי הספרים של ישראל היום מבקשים סליחה

דפנה לוי

כשנשלח אלי הספר ״קיצור תולדות האנושות״ ולצידו ההצעה לראיין את המחבר, יובל נח הררי, השבתי בשלילה. בחוסר עניין שנבע, ללא ספק, מעיוורון מוחלט. השנה היתה 2011, וד״ר הררי, שהיה מרצה מבוקש באוניברסיטה העברית, כבר החל צובר גדודים של סטודנטים מעריצים. אלא שכמי שמורגלת בכתיבה על פרוזה - דווקא הפשטות, הסגנון הבהיר והענייניות הבלתי מתחכמת של ספרו גרמו לי להניח אותו מידי כעבור עמודים ספורים.

פסקאות הפתיחה, למשל: ״לפני כ־13.5 מיליארד שנים הופיעו חומר ואנרגיה במפץ הגדול. מכאן ואילך תהליך השתנותם של חומר ואנרגיה נקרא ׳פיזיקה׳. כ־300 אלף שנים אחרי הופעתם החלו חומר ואנרגיה להיקשר זה לזה במבנים מורכבים במיוחד, אשר נקראים ׳אטומים׳ ו׳מולקולות׳.

תהליך השתנותם של האטומים והמולקולות נקרא ׳כימיה׳״; או ״לא רק הזכרים הלכו זקוף, אלא גם הנקבות, ולכן פתח הרחם היה חייב להיות צר יחסית. הוסיפו לזה את הראש המגודל, והרי לכם בעיה קשה ביותר: איך ללדת צאצאים בעלי ראש גדול במיוחד, דרך פתח רחם צר במיוחד״ - יצרו את הרושם שמדובר בתמליל של תוכנית טבע, מעניינת אבל שטחית, והסתירו היטב את העובדה שמדובר בהוגה ובכותב שכדאי מאוד להקשיב לו.

הסתירו מפניי, יש לדייק, כי הררי זכה מאז בפרסים, ספרו זה והבאים אחריו היו לרבי־מכר בינלאומיים ומעמדו התבסס כאינטלקטואל משפיע. וכן, כמובן, גם אני מקפידה לקרוא את כל מה שכתב מאז.

רן יגיל

לפני שנים רבות, בתחילת דרכי כמבקר ספרות, ב־1999, כתבתי בעיתון יומי ביקורת נוקבת על אחד מספרי השירה של אמיר אור הנקרא "יום". זה היה ספרו השישי של אור. ניצלתי אז את הביקורת כדי לומר משהו עקרוני על שירתו עד לאותה נקודה. ראיתי בו משורר לא עצמאי, שבכל ספר מושפע עמוקות ממשורר דומיננטי אחר: חזי לסקלי או אהרֹן שבתאי, למשל. כתבתי שחסר לו קול משלו, אבל זה לא נכון. הוא אמנם מושפע עמוקות, אבל הוא בעל קול מובחן המורכב מקולות רבים.

יותר משאני מצטער על תוכן הביקורת, שגם עליו יש לי סייגים לא מעטים כיום, אני מתחרט על הטון, שהיה נוקבני ועולבני. עם השנים החלטתי בעקבות הביקורת הזאת להמעיט ככל האפשר בביקורות בעלות טון לעומתי שכזה. יתר על כן, ברבות השנים מצאתי לא מעט יופי בפועלו של אור הן כמתרגם, הן כעורך והן כמשורר, עד שבשנת 2010 אפילו אירחתי אותו בפינתי השירית "שירה בציבור", שהופיעה בעיתון ובמרשתת, וגם התכתבתי ציבורית עם אור עצמו בעניין זה.

רק לאחרונה נוכחתי שוב - אחרי שכתבתי לפני שנים, ב־2007, מאמר שבח על ספר יפה שתרגם של המשוררת האנגלייה העכשווית פיונה סמפסון "המרחק בינינו", עד כמה משמעותית תרומתו לשירה העברית־ישראלית בתרגום הכולי שלו ל"שיר האל - בְּהגווד גיטה", שהוא אחד הטקסטים ההודיים הקלאסיים המקודשים (ומבחינת רבים, המקודש ביותר). אור לא רק תרגם לרחוקים כמותי את קטע האפוס החשוב הזה, אלא גם הוסיף לו מבוא מאיר עיניים והערות מרתקות. אז שנה טובה וחתימה טובה, אמיר, ותמשיך במפעלותיך הספרותיים החשובים.

אהוד פירר

הרבה שנים לא אהבתי את ג'ונתן פראנזן. הערכתי אותו, כמובן. הערכתי את התנופה שלו ככותב, את המקצוענות, את יכולתו לטוות כמה וכמה קווי עלילה המשתלבים זה בזה, את העובדה שהרומנים עבי הכרס והשאפתניים שלו עדיין קריאים כל כך. בעיקר, הערכתי את היותו סופר מקצוען. כזה שאפשר לסמוך עליו שלא ישעמם אותך. אבל לא אהבתי אותו. בהחלט לא. הוא נראה לי תמיד יומרני מדי, זחוח מדי, מתאמץ מדי. לא אהבתי את הרצון שלו לכתוב את "הרומן האמריקני הגדול", שאמור לבטא את "רוח התקופה" או משהו כזה. לא אהבתי את הנטייה שלו להתעלל בדמויות שלו, להשפיל אותן וללעוג להן. שלא לדבר על ניסיונותיו הבלתי נלאים להיראות מגניב וחתרני. ואז הגיע "צומת", ספרו האחרון.

בספר הזה פראנזן מגולל את סיפורו של הכומר ראס הילדברנט, את סיפור חיפושיו הנואשים אחר גאולה, ואת ניסיונותיו - הפתטיים והנוגעים ללב כאחד - לכבוש את ליבם של צעירי קהילתו. להיתפס על ידיהם כמגניב וכחתרני. כשקראתי את "צומת" הבנתי שטעיתי בג'ונתן ידידנו, ושמאחורי הכתיבה המיומנת והמקצוענות הקרה שלו מסתתר גם לא מעט לב.

הילה רגב

בראש השנה הבנתי שעשיתי טעות. זה עתה סיימתי את הספר החמישי (מתוך שישה) בסדרת ״בני הערפל״ של הולי בלק. הספר האחרון, זה שסוגר את כל הקצוות הפתוחים, נמצא אי־שם במדף הנוער של הספרייה העירונית. ״קחי גם אותו״, אמרה לי בזמנו הספרנית הנהדרת, וסירבתי, מתוך קוצר ראייה מובהק. והנה עכשיו אני בקריז. יעברו שלושה ימים שלמים שבהם עלי לתפקד כאדם בוגר במדינת ישראל, עד שאוכל לשאול את הספר הנכון. כן יונית, את צודקת. כל הסימנים מעידים על התמכרות. אבל אני בסדר עם זה.

רוב בני האדם מגלים את עולם הפנטזיה בגילי ההתבגרות המוקדמים. הספרים הטובים גם נכתבים לשכבת הגיל הזו. פיות ודרקונים. עוגים וטרולים. כלי נשק קסומים לצד כוחות על־טבעיים. את כל אלה דחיתי בבוז בשלב הקריטי של עיצוב התודעה הספרותית שלי. פנטזיה ומדע בדיוני, על כל אגפיהם הקיימים, נראו לי כמו בזבוז זמן מוחלט. משהו שהחנונים עם השיער הארוך והקשיים החברתיים יקראו בהפסקה. לא אני. נערת אתגר קרת שכמותי. מעריצת ג׳ודי פיקו. מחבבת מרגרט אטווד צעירה. כן, התנשאתי וזלזלתי. התרחקתי ולעגתי. והנה, בשנה האחרונה אני עמוק בקונספציה. אולי כי המציאות כל כך כאוטית ולא צפויה, שאני מעדיפה לשקוע בסיפוריהם של מלכות לוחמות ואבירים מעופפים.

אולי כי פנטזיה היא הניתוק המושלם - ז׳אנר שלא מפסיק להמציא את עצמו מחדש, להשתמש בדמיון ולברוא עולם. כשאני קוראת פנטזיה (בעיקר אורבנית, אבל באמת אין לי גבולות), אני מנהלת מערכת יחסים עם הקוראת הצעירה שהייתי. אני מרשה לעצמי להתרגש, להתאהב, לפחד ולהאמין, בלי הביקורת החברתית הנוקשה שכפיתי על עצמי כנערה. אני מרשה לעצמי לפנטז. מתי נפתחת הספרייה?

עדו ניצן

נתקלתי לראשונה בשיר של אגי משעול בשנות התיכון. אני לא זוכר איזה שיר בדיוק זה היה, אולי "אווזים", אבל חשבתי שזה שיר יפה מאוד. כשהייתי בצבא, נתקלתי בשיר אחר שלה ("אבטיח"), שחשבתי שהוא לא פחות משיר גאוני ואפילו פרסמתי אותו בפייסבוק כמתנה ל"קהל עוקביי".

לפני כמה שנים משהו השתנה. הייתי עמוק בתואר הראשון בספרות, למדתי להכיר ולאהוב שירה אחרת - מופשטת יותר, מורכבת יותר, מעורפלת יותר. באותה שנה יהודה ויזן פרסם מאמר ביקורת חריף וקטלני על השירה של אגי משעול והסביר מדוע, לטענתו, זאת שירה ל"דודות": שירה שחוקה וזולה שמתאימה לקהל הרחב, ואין בה שום איכות ספרותית מורכבת. אני השתכנעתי והרגשתי שנחשפה ערוותי. השירים שאהבתי נראו לי פתאום כשירים פשוטים מדי, פשטניים. כעסתי על הטעם הילדותי שהיה לי, שלכאורה לא אמור לאפיין קורא שירה מתוחכם.

אבל בשנה האחרונה דעתי על אגי משעול השתנתה שוב. הבנתי מחדש את התפקיד האדיר של משוררים שיודעים לפנות לקהל רחב. משוררים כאלה יכולים לחצוב את דרכם אפילו ללב של תלמיד תיכון. ויותר מזה, קראתי גם את אגי משעול מחדש, ובתוך היצירה שלה ראיתי מתיקות אבל לא סכריניות, ראיתי פשטות אבל לא פשטנות, והבנתי שלפעמים טעם הקהל לא חייב לעמוד בסתירה לטעם המבקרים.

סיגל נאור

כשהייתי מורה צעירה בת 30, השתתפתי בהשתלמות מעצבנת במיוחד. הדרך היחידה להתעופף ממקום מושבי והלאה היתה לקרוא דבר מה בסתר מתחת לשולחן. ספר לא היה עימי, ובצר לי פניתי למורה שישבה לצידי וביררתי מה באמתחתה. היא שלפה מתיקה את הספר "שרה, שרה" של רונית מטלון והגישה לי. שאלתי אם הספר טוב, והיא, בעיניים בורקות ענתה: "מצוין". התחלתי לקרוא בו אבל אויה, כבר הפסקאות הראשונות הלמו בי; מה שהסופרת הישראלית הזו הרשתה לעצמה! את הלכלוך ואת חוסר ההיגיינה יכולתי לסבול ב"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, ברומנים של דיקנס, אבל בישראל של שנות ה־90? לא ולא! כאן ציפיתי לריחות של מלון ספא מפואר, ומהנשים הצעירות דרשתי הרבה יותר: טיפוח וסטייל. והנה שרה זו, שראשה נראה כמו ראש של צב, אספה בקצות אצבעה שנכוותה מסיגריה שאריות של קפה מהצלחת והכניסה אותן אל פיה, האיפור השחור שתחם את עיניה נמרח והיא שפשפה את עיניה במפית. השלכתי את הספר מעלי.

כעבור שנתיים השתתפתי בסדנת כתיבת פרוזה של מטלון באוניברסיטת חיפה. כדי לנסות להבין מיהי האישה החכמה שמלמדת אותי, קראתי את כל הספרים שכתבה עד אז והתאהבתי במטלון הסופרת. עד היום, מבין כל ספריה, ל"שרה, שרה" שמור בליבי מקום מיוחד. הקריאה המחודשת בו, הפעם מההתחלה ועד הסוף, ביגרה אותי. למדתי על כוחו של חוסר ההיגיינה בכתיבה הספרותית, על נשיות ועל חברות עזה בין שתי נשים. ברבות הימים זה גם מה שהפכה להיות רונית בשבילי; השרה שלי. סופרת וחברה.

אהרון לפידות

גדלתי בסוף שנות ה־60 ובתחילת שנות ה־70 בחולון. הכוכבים הספרותיים (לא להאמין, אבל היו כאלה) בקרב בני גילי, מתבגרים בסוף התיכון, היו שניים: דן בן אמוץ והרמן הסה, ויסלחו לי כל אלה שעצם הזכרת שני השמות במשפט אחד מעליבה אותם. הנועזות של בן אמוץ לכלול את המילה "זין" בשם ספרו, קסמה לנו כביטוי של מרד אנטי־ממסדי, וספריו של הסה, במיוחד "זאב ערבה" ו"נרקיס וגולדמונד", השלימו במדרגה רוחנית גבוהה יותר את העימות בין הממסד והכלל מצד אחד ובין היחיד מצד שני.

זה היה דור וודסטוק וילדי הפרחים, וכולם התעסקו בשאלות של מי אני ומה אני, ולמי היה כוח לוויקטור פרנקל שורד השואה ולסיפוריו על הסבל שעבר באושוויץ. זה היה ההפך הגמור מההווה האמריקני שחיקינו ומהעתיד שכמהנו אליו, וניסינו להתנתק מהעבר בכל הכוח. בטח לא חיפשנו את המשמעות של חיינו בספרו.

ככל שהתבגרתי כך נמשכתי, כמו גל של יין ויאנג, פחות להסה ויותר לפרנקל. פתאום התחלתי להבין את משמעות ההתמודדות עם הסבל שהוא מדבר עליה. את המעמקים שאליהם "קיומו ירד למדרגה משפילה של חיי בהמה", כפי שתיאר. שום ערך לא נחשב מלבד הקיום הפיזי. זהו הזיקוק המוחלט של החיים לליבה הבסיסית ביותר שלהם. מחיקת כל זהות אישית. הפיכה אמיתית של אדם למספר. נקודה בחייו, שבה הוא מחזיק במידה פחותה יותר של זהות מאשר ברגע לידתו. והנקודה הנוראה הזו, מלמד אותנו פרנקל, היא גם נקודת התחלה: האדם יכול לבחור כיצד לפעול: איזה אדם יגדל להיות מנקודת השפל הזו. איזו משמעות ייתן לחייו ולסבלו.
החרטה שלי היא שנכנעתי לאופנה, ולא אימצתי את החיפוש אחר משמעות מוקדם יותר בחיי. אולי הייתי אדם טוב יותר היום.

איל חיות-מן

יש לי וידוי. אני אמנם חובב גדול של ספרות פנטזיה מאז ומעולם, ואמנם פנטזיה ומדע בדיוני עקודים יחד בקו מחבר, אבל האמת היא שרוב חיי התרחקתי ממדע בדיוני כמו מאש. אני אוהב את הסיפורים שלי אסקפיסטיים, אף פעם לא הצטיינתי בשיעורי מדעים ואני סובל ממידה לא מבוטלת של טכנופוביה. בשלב כלשהו בשנות העשרה התגבש אצלי הרושם של מדע בדיוני כז'אנר שדן בהתלהבות רבה בברגים, באומים ובעקרונות פיזיקליים; ז'אנר שהמאורות הגדולים שלו מתאפיינים בכתיבה בינונית ומטה ובדמויות עם עומק פסיכולוגי של שלולית.

רק בשלוש השנים האחרונות החלטתי לתת לז'אנר הזדמנות של ממש. גיליתי כותבים נפלאים כמו ריי ברדבורי, שיודע לספר סיפורים אנושיים נוגעים ללב על רקע עולמות אחרים, או אורסולה לה גווין, שמסוגלת לתאר בבהירות תודעות אנושיות שונות להפליא מזו שלנו. אפילו אסימוב או קלארק, שבהחלט לא יהיו הבחירה הראשונה שלי כמורים בסדנה לפרוזה, הצליחו לרתק אותי - האחד עם הדיונים שלו על כוח פוליטי וסדר חברתי, האחר עם הספקולציות מרחיקות הלכת שלו על עתיד התודעה האנושית.

בעיקר, גיליתי ז'אנר שעסק כבר לפני כמעט מאה שנה בבעיות פרקטיות ואתיות שמטרידות את החברה האנושית כיום: בינה מלאכותית, הנדסה גנטית ועוד. יתר על כן: בקצב הנוכחי של התקדמות הטכנולוגיה, ועם מידת ההשפעה שלה על חיינו, המדע הבדיוני חודר בהכרח אל תוך ספרות המיינסטרים. טכנופובים מסוגי ייאלצו להסתגל.

קרין מוסקוביץ׳

בכיתת המחוננים של תיכון ״אהל שם״ מחזור 97׳, חלוקת העבודה היתה ברורה: 14 הבנים קוראים ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, ואני, אחת משתי הבנות היחידות בכיתה, קוראת ספרות יפה, פרוזה ורומנים - כמו שחינכו אותי בבית. ספרי הפנטזיה בפרט נקשרו בראשי לחבורת האנשים עוטי התחפושות המוזרות שראיתי בפארק הירקון מדי פעם, ושעוררה בי חלחלה קלה.

רק כשהגעתי לאוניברסיטה וקיבלתי לידיי את ״שר הטבעות״ מחבר שהתעקש שאקרא את הספר, קרה השינוי. בתמימותי, התחלתי לקרוא אותו באחת ההפסקות בין סשן לסשן של התכוננות קדחתנית למבחן בחשבון אינפיניטסימלי, אימת תלמידי שנה א׳ של התואר במדעי המחשב - ולא הפסקתי. מאותו רגע נכנסתי לשגרה בלתי אפשרית של פתרון משוואות אינטגרליות בימים וקריאה בלילות, ויהיה הציון הסופי מה שיהיה.

למרבה המזל, ״שר הטבעות״ לא רק עומד במבחן הזמן אלא שובה לב בבגרות כמו גם בנערות. למרבה הצער, וכמו בכל ז׳אנר, זה לא נכון לכל ספרי הפנטזיה - כשחבר אחר קנה לי את ״רומח הדרקון״ כמתנה ליום הולדתי, גיליתי שכמו ״נשים קטנות״, יש גם ספרי פנטזיה שקסמם תלוי גם בגיל הקורא. כך, אמנם לא הצלחתי לפצות לגמרי על התקופה האבודה של גיל הנעורים, אבל יכולתי להביט קדימה. ״שר הטבעות״ פתח עבורי את הדלת לז׳אנר חדש ומרגש, ואחריו הגיעו ״כישור הזמן״, ״משחקי הכס״ ועוד שעות רבות של הנאה מעולם חדש ומופלא של ספרים.