ב־24 בינואר 1984 בשעות הערב, באחת מהפסקות הפרסומת שקטעו את משדר הסופרבול ה־18, הוקרן סרטון קצר שביים רידלי סקוט. הבמאי, שכבר אז היה חתום על קלאסיקות מדע בדיוני קולנועיות מסוג "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר", הפגיש גם הפעם מיליוני צופים אמריקנים, שחזו במשדר הטלוויזיוני הנצפה ביותר בשנה, עם מראות עתידניים אפלים.
אותם מראות כללו מאות גברים קירחים בתלבושות אחידות, חלקם ישובים באולם ענק, אחרים צועדים במסדרון צר ובקצב אחיד. מסביבם טלוויזיות קטנות והם מתנהלים בעולם שגווניו קרים, בעודם נעים אל מסך ענקי, שעליו מוקרנות מקרוב פניה של דמות גברית שמדברת במבטא בריטי כבד. עיניה של הדמות מתחבאות מאחורי משקפיים כהים, טון דבריה משלב תדריך ותוכחה. המוני הצופים מקשיבים לה בעודם בוהים במסך שמולם, קפואים במקום. לכולם מבט מזוגג, חסר מבע או חיים מאחוריו, והם עצמם נטולי אמצעים מזהים שיבדילו ביניהם.
במקביל למתרחש, דמות נשית בהירת שיער, לבושה בגדי ספורט אדומים ולבנים, נראית בעודה רצה אל החדר שבו מוקרנת ההרצאה ההמונית על מסך הענק. היא חדורת מטרה, בידה פטיש ענקי והיא בורחת ממה שנראה כצבא חיילים לא שונה במיוחד מהסטורמטרופרס, חיילי החלל מסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". ברגע השיא של הסרטון, שאורכו לא יותר מדקה אחת, נראית האישה משליכה את הפטיש אל המסך הענקי, ומנפצת (לפחות מטאפורית) את פניה של הדמות המאיימת שבוקעת ממנו. "ב־24 בינואר חברת 'אפל' תציג את מחשב המקינטוש'", נשמע באותו הרגע קולו של קריין, "ואתם תראו מדוע שנת 1984 לא תהיה כמו '1984'".
"שיחדש"
זו, כמובן, היתה פרסומת של חברת "אפל", שהשתמשה ממש בתחילת השנה האמורה ברפרנס לקלאסיקה הספרותית של ג'ורג' אורוול. אם נשים בצד לרגע את העובדה שבפועל, בעשורים שעברו מאז, "אפל" יצרה לעצמה כת, אולי דת, של מאמינים אדוקים ובמקרים מסוימים עיוורים (יש שיאמרו בדומה לצבא החיילים ההוא, מהפרסומת), עצם העובדה שהחברה יצאה מנקודת הנחה שהמונח "1984" בהקשרו הספרותי יובן לרובם המוחלט של האמריקנים שצפו במשדר - מעידה על השפעתו של הספר, ועל האופן שבו אומץ וחובק על ידי התרבות הפופולרית.
כרמית ספיר ויץ: "כשמציאות מושתתת על כמה הכל 'מדהים', 'נפלא' ו'נהדר', היא גם מושתתת על 'מטורף', 'מזעזע', 'איום' ו'נורא', ואורוול התריע מפני זה. הכל מבולבל מאוד. בהרבה דיאלוגים אתה קולט עד כמה אנחנו שבויים בתפיסה חד־ממדית של מי שעומד מולנו. של האם אתה שמאל או ימין?"
גם היום, 75 שנה לאחר צאתו של הרומן הדיסטופי מנבא הרעות (ויש שיטענו דווקא - מתאר), זו כבר כמעט קלישאה לטעון שהוא מקבל משנה תוקף של רלוונטיות. שבעה עשורים לאחר שיצא, מושגים בולטים מתוכו, כמו "האח הגדול" או "משטרת מחשבות", נשחקים עד דק בכל פעם שמישהו מבקש לתאר מצבים כמו התערבות, מעקב ממשלתי אחר חיי אזרחים או ניסיון להנדס תודעת המונים באמצעות שימוש בכלים תעמולתיים שונים.
אבל לפני הכל, בואו נחזור אחורה בזמן. "1984" ראה אור בשנת 1949 כספרו התשיעי והאחרון של אריק ארתור בלייר, שפעל תחת שם העט ג'ורג' אורוול וכתב גם את הקלאסיקות "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" ו"חוות החיות".
"1984" תיאר מציאות דיסטופית, שבה האוכלוסייה בבריטניה מנוהלת ומפוקחת על ידי משטר רודני באמצעות שלל אמצעי שליטה פיזיים וטכנולוגיים כמו ניטור אינסופי, הגבלה של חופש הביטוי ועיצוב תודעה קולקטיבית. אלו היו הכלים המרכזיים שעמדו בידיו של אותו שלטון אפל, והסיפור כולו היה דרכו של אורוול לבקר משטרים טוטליטריים, במיוחד קומוניסטיים, נוכח שנאתו הרבה של הסופר לסטליניזם.
יגאל ליברנט: "ציד המחשבות, משטור השפה - שקרו בבריה"מ, היו משהו בלתי ייאמן שיקרה במערב. אורוול חזה שזה דווקא כן יכול לקרות. אז אמנם יש המון הבדלים בין המערב לבין מה שקרה בבריה"מ בימי סטלין, אבל מבחינות רבות זה מתחיל להזכיר את זה"
אף שאורוול מת חודשים ספורים לאחר פרסום הספר, מורשתו הספרותית מורגשת עד היום, באינספור יצירות תרבותיות מודרניות: מעיבודים קולנועיים ובימתיים לספר, דרך האלבום "Diamond Dogs" של דיוויד בואי, ועד, כמובן, אחד מפורמטי הריאליטי המצליחים בעולם - "האח הגדול".
בדרך היו לו אזכורים בשירים של אמנים כמו ג'ון לנון, סטיבי וונדר ורדיוהד ורפרנסים בדיסטופיות מסך קטן כמו "סיפורה של שפחה" ו"מראה שחורה". אפילו מאיר אריאל סיפר בחוברת התקליט "רישומי פחם" כי ספג השראה מתרחיש האימים שברא אורוול בספרו. ופה נכנסת גם המציאות, שעשתה לא מעט, בואו נודה, להנצחת הרומן הקנוני המדובר.
"ההשוואה של ימינו ל'1984' לא שחוקה בכלל", אומרת כרמית ספיר ויץ, חוקרת תרבות. "בוא נציץ רגע בכותרות באתרי החדשות מהחודש האחרון: 'האח הגדול' - גרסת המעונות: מטפלות נגד חוק המצלמות'; כותרת נוספת שבה כתוב 'בינה מלאכותית תגרום לאזרחים להתנהג כמו שצריך', וכמובן שבגוף הטקסט מצוטט אורוול; במקומון ירושלמי כתוב: 'האח הגדול - גרסת ירושלים: בעשור וחצי גדל מספר המצלמות ברחבי העיר פי 47'. שום דבר שאורוול אמר לא היה בבחינת הפרזה. מלחמות בלתי פוסקות, ניוון תרבותי. ב'1984' יש את כל אלה".
את בעצם טוענת שעם השנים הספר רק הפך רלוונטי יותר.
"בטח. הבעיה הגדולה שלנו היא שאנחנו כבר לא ממש יודעים מי הרע בסיפור הזה, מי הסכנה ומי לא. נוסף על '1984', אפשר לדבר גם על המאמר המופתי של אורוול 'פוליטיקה והשפה האנגלית' (1946) ועל איך הוא ניבא את ההידרדרות ביכולת הביטוי ואת ההפרזה האינסופית".
איך?
"כשמציאות מושתתת על כמה הכל 'מדהים', 'נפלא' ו'נהדר', היא גם מושתתת על 'מטורף', 'מזעזע', 'איום' ו'נורא', ואורוול התריע מפני זה. הכל מבולבל מאוד. בהרבה דיאלוגים אתה קולט עד כמה אנחנו שבויים בתפיסה חד־ממדית של מי שעומד מולנו. האם אתה שמאל או ימין? אם אתה שמאל זה בוודאי בא עם סט ערכים מסוים מאוד, שבמסגרתו אתה גם בוגד. אם אתה ימין - אתה בוודאי שונא ערבים, סיכוי לא רע שאתה די אהבל ואתה סוגד לאישיות כזו או אחרת. זו תפיסה חד־ממדית של האדם כיצור שדל באמצעי ניתוח של שפה. אורוול ניסה להזהיר מפני פוליטיקה מבוססת שנאה של האחר, ואנחנו רואים את זה בקמפיינים שונים".
אילו קמפיינים?
"קמפיינים שבליבם מסרים שאומרים 'למה לא ההוא' - ופחות 'למה אני כן'. יש משפט ברוסית שאומר 'עושר השפה הוא גם היריעה של החלום'. כלומר, אם השפה שלך דלה, היכולת שלך להגדיר חלום גדול היא מאוד קטנה. צריך להיות איזשהו יחס שיפתח את החלום, ובשביל זה השפה צריכה להיות מפוארת, עשירה ובעלת דקויות. למשל, 'שיחדש' (שפה מדוברת חדשה ודלה במיוחד המתוארת בספר, אשר מגבילה אפשרות מחשבה מורכבת, ע"פ) זו שפה מומצאת, זה תיאור של המציאות בצורה מסולפת מעוותת. כמו המונח 'פייק ניוז' שמשתמשים בו. כולם פה או 'בוגדים' או 'ביביסטים'. זה 'שיחדש' פרופר. בספר מוזכרים גם 'האח הגדול', שהוא מנהיג שנהנה מפולחן אישיות והוא מעל החוק, ו'משטרת מחשבות' - אוצר מילים שאסור להשתמש בו עוד".
האח הגדול
במין עיוות משונה של הכוונה המקורית, רוחו של "1984" שורה על אחת מתוכניות הריאליטי הפופולריות ביותר שנוצרו, "האח הגדול". ואם ז'אנר הריאליטי עצמו מדגים את החזון הארוולי לתפארת, הרי "האח הגדול" הלך צעד קדימה ולוקח השראה ברורה, עד אובדן מוחלט (מבחירה), של פרטיות המשתתפים. עבור דור שלם של צופי טלוויזיה - הקונוטציה הראשונה שעולה למשמע שמה של התוכנית הוותיקה היא דווקא חיובית. "הרשתות החברתיות והריאליטי הביאו לוויתור של אנשים על הפרטיות שלהם, כדי לקבל את תשומת הלב, את ההזדמנות להתפרסם", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה בכירה בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל, שמלמדת גם את נושא ז'אנר הריאליטי. "יש באמת מי שממנפים את ההצלחה בז'אנר לקריירה, יש פה פוטנציאל רווחי, וזה חלק מהמשיכה לז'אנר".
באופן אירוני, התוכנית משתמשת במונח מהספר, רק שבמקרה הזה מדובר בוויתור מרצון על הפרטיות.
"אני לא חושבת שהיוצרים של הפורמט רצו להעביר איזושהי ביקורת נוקבת כמו שקורה בספר, אלא פשוט הסתכלו על הפן השטחי של 'הנה, אנשים יהיו תחת מעקב של מצלמות 24/7'. הכוונה לא היתה שיהיו פה רבדים, שכבות ועומקים, עם ביקורת ואמירה חברתית. מה שכן, בהתחלה אמרו הרבה פעמים, גם אצלנו בישראל, שמדובר ב'ניסוי חברתי'.
"ב'האח הגדול' המקורי ההולנדי לא יכולתי לצפות בזמן אמת מסיבות טכניות, אבל ביוטיוב אפשר למצוא קטעים מלפני 20 שנה, ובאמת אפשר לראות משהו שנראה כמו הניסוי החברתי שהם מתארים. זה לא נוצץ, זה בטח לא מפואר או ביזארי כמו הכיוונים שהסדרה הלכה אליהם עם השנים. בהתחלה, המשתתפים נכנסו לבית האח עם מזוודה וראית אותם הולכים על איזשהו שביל, זה היה משהו אפל יחסית. הם לא נכנסו במכוניות לבתים חגיגיים, זה לא היה הבית הסופר־ממוסחר של היום. זה באמת היה יותר ניסוי חברתי, וצריך לזכור את ההיבט הזה".
החזון האורוולי
הספר "1984", באופן פיזי ונטול סאבטקסט, הפך כלי אסטרטגי כבר במהלך המלחמה הקרה. בספרה "ג'ורג' אורוול ופולין הקומוניסטית" מתארת קריסטיאנה ויאזזצ'ק את האופן שבו עותקים מהספר הוברחו לפולין ולמדינות אחרות מאחורי מסך הברזל, כדי שיופצו באופן מחתרתי ויעוררו את תשומת ליבם של מי שנתונים למשטרים מדכאים, במטרה להביא למרד.
בשנות ה־50 ארה"ב הנחיתה מהשמיים עותקים של "חוות החיות" וספרות מערבית אחרת, באמצעות בלונים מלאי גז. ספרות אנטי־קומוניסטית כמו "1984" הוחדרה גם בעשורים שלאחר מכן למדינות הגוש הסובייטי. על פי ויאזזצ'ק, סקרים מראים שלכרבע מהאוכלוסייה הבוגרת בפולין, כלומר כ־7 מיליון איש, היתה גישה לספרות חשאית בארצם במהלך שנות ה־80.
אך בעוד בעבר שימש הספר כלי של משטרים ליברליים לתיאור רעותיו החולות של משטר שמרני - ניכר שבימינו הוא הפך נקודת התייחסות פופולרית בקרב בין שני המחנות. למעשה, לאורך השנים ניתן לראות עלייה במכירות הספר במדינות שבהן המערכת החוקתית נמצאת במשבר, וכך, "1984" הפך למעין ברומטר פוליטי. אם ג'ון לנון אמר "אלוהים הוא קונספט שעל פיו אנו מודדים את הכאב שלנו", אז "1984" הוא כלי להבנת מידת הסיאוב של המדינה והזמנים שבהם אנחנו חיים - וזה כבר לא ממש משנה מהו הצד המבוקר.
"הספר נכתב בעקבות החוויות של אורוול בספרד והתפכחותו מרעיונות שאפשר להגדיר אותם כקומוניסטיים", מסביר יגאל ליברנט, היסטוריון ועורכה הראשי של "הוצאת המרכז האקדמי שלם". "הוא התחיל לשים לב למה שמתרחש מאחורי מסך הברזל ולפרדוקס מוזר: המרקסיזם, שבסופו של דבר שם לו למטרה את החופש האנושי והוא אולי ההתפתחות הכי קיצונית של הליברליות, הופך להיות לאנטי־ליברלי ומונע לחלוטין חופש, וזה מגיע עד כדי דברים אבסורדיים כמו משטור השפה והמחשבות. אורוול בשום צורה לא חשב שזו תופעה שהימין השמרני יכול בכלל להחיל ולהוציא אל הפועל, כלומר מבחינתו זה היה לחלוטין עיוות של תפיסה שמאלית".
אבל במשך שנים נושאים כמו צנזורה תמיד שויכו למשטרים שמרניים, חשוכים.
"הימין יכול להטיל צנזורה אבל ברור שזו צנזורה. הוא לא מטיל צנזורה כי אתה תהיה 'חופשי' או 'משוחרר' עם צנזורה. אבל אנחנו רואים את משטור השפה הנוכחי, כל מיני פרקטיקות של ביטול בשל הבעת דעה, ומאיזה צד זה מגיע. אני חושב שמשטור השפה הוא בעצם הדבר הכי מוזר ומרתיע שקורה. כלומר, הדרישה להזדהות עם האנדרדוג ולהיכנס לנעליו חורגת מהאמפתיה הרגילה, הסבירה והלא מחייבת שהורגלנו אליה במשך 100 השנים האחרונות".
אורוול ביסס את מה שכתב על פרקטיקות שהיו כבר בשימוש. הוא לא המציא כמו שהוא הקצין.
"הוא לא המציא שום דבר, כל מה שהוא עשה זה להוסיף קצת יותר יכולות טכנולוגיות שלא היו מצויות באותו הזמן אצל השלטונות. ברור שאלה יכולות טכנולוגיות שלגמרי מצויות בידינו כרגע. אבל יש איזשהו פער בין מה שהוא מתאר לבין מה שקורה עכשיו, או מה שקרה בפועל, ויש לזה סיבה טובה: הוא באמת ניסה להעביר את מה שהוא תפס כמציאות סובייטית, ולהבין מה יקרה אם זה יתרחש בבריטניה. תמיד היה הפער הזה בספר, של משהו שלא יכול לקרות בבריטניה בלי הטכנולוגיה המסוימת הזו. כשחושבים על כך, הערך הגדול בספר זה שהוא מדבר בעצם על בריה"מ, אם היתה בבריטניה.
"ציד המחשבות, ניסיון משטור השפה והמחשבה - דברים שקרו בבריה"מ בפועל - היו, בזמנו, משהו בלתי ייאמן שיקרה במערב. ואורוול חזה שזה דווקא כן יכול לקרות במערב. אמנם לא כולנו לובשים את אותם הבגדים, לא חיים בתנאים סובייטים ויש המון הבדלים בין זה לבין מה שקרה בבריה"מ בימי סטלין, אבל מבחינות רבות זה מתחיל להזכיר את זה. שוב, עדיין רחוקה הדרך. זה ש'מבטלים' אותך, שלא תקבל ג'וב פה או שם, או שאיזו ועדה תדחה אותך כיוון שדעותיך לא מקובלות עליה - זה לא כמו לקחת אותך ואת משפחתך ולשים אתכם בגולאג. אבל דברים שהיה קשה להאמין, בימים שבהם נכתב הספר, שיוכלו אי פעם לקרות במערב - אלה כבר קורים. אז אנחנו, ברוך השם, לא מוציאים עדיין להורג על ציוצים לא 'נכונים', אבל אנחנו כבר לפעמים מכניסים למעצר בית. וזו בעיה".
אבל גם במציאות העגומה והמדויקת שתיאר אורוול יש חורים, ואפילו מקום לאופטימיות. גם אם נראה כרגע שמדובר בנבואת זעם שהתגשמה באופן מדויק למדי (וכנראה תוסיף ותהפוך רלוונטית יותר עם התפתחות טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית או דיפ פייק - כלי עיצוב מחדש של ההווה, העבר והעתיד), המרכיב האנושי משחק תמיד תפקיד חשוב בסיפורה של חברה, מעוותת, מדכאת ומניפולטיבית ככל שתהיה.
"אורוול כתב את הספר מתוך ייאוש מר", אומרת ספיר ויץ. "אני מסתכלת סביבנו והמצב גרוע מאוד, זה נכון. אנחנו נמצאים בתוך מלחמה מתמשכת, נראה שמסתמנת איזושהי מלחמת עולם שלישית אם היא לא כבר קורית, אבל אני גם רואה הרבה טוב שאותו אורוול לא ממש מתאר ב'1984'. אני רואה חברה אזרחית חזקה מאוד, שלמיטב זיכרוני הוא לא מתייחס אליה בספר. אני רואה עדיין יכולת בחירה, דבר שבספר נמוג לעיני הקוראות והקוראים. הדבר היחיד שאני יכולה להיאחז בו הוא שתינוקות עדיין יהיו זקוקים לחיבוק של ההורים שלהם.
"ההיסטוריה מלמדת אותנו שבסוף - האנושות שואפת לאיזון. נראה שבשביל האיזון הזה צריכים להתקיים הקצוות, בטח בתקופה הזו שבה הרוע דורש את מנחתו. בסופו של דבר, אני באמת מאמינה בטוב של האדם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו