אלמנטרי, ווטסון: אסופת סיפורי מתח קצרים גרמה לנו להסתכל על התעלומה לגמרי אחרת

שלוש נקישות מהירות בדלת של ג'ק היו עבורו האות לסיים את הוויסקי ולקום לפתוח אותה. בפתח הדלת עמד סיפור בלשי; עייף, חבוט ועם ניצוץ מסקרן בעיניים.
"מה קרה?", שאל ג'ק. הסיפור כשל לתוך המשרד ונחת על הכורסה. קפיץ חרק. הוא היה צריך להחליף את הכורסה הזו מזמן, אבל לג'ק מעולם לא היה כסף. הסיפור נאנח.
"הכניסו אותי לתוך ספר עם עוד 15 סיפורים קשוחים", הוא אמר, "מה נראה לך שקרה? אני צריך לשתות משהו".

***

כבר מתחילת הספר - ממש מתחילתו, מהכותרת שמופיעה בכריכה הקדמית שלו - ברור שהאסופה הזו אינה אסופה "רגילה". הכותרת "שולמית לפיד ודרור משעני מציגים" היא לא שגרתית, וגם המשכה - "שישה עשר סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם" מזמין, אבל בה־בעת קצת מבלבל. מה זה בעצם אומר "סופרי המתח הגדולים בעולם"? תחת קטגוריית המתח יש מגוון רחב מאוד של תתי־ז'אנרים - בילוש, ריגול, אימה, פשע. אפילו סיפורי ערפדים או מערבונים יכולים להיכנס תחת הכותרת "סיפור מתח" - כל עוד הם, ובכן, מותחים.

לפיד ומשעני מסבירים בהקדמה ובאחרית הדבר, בהתאמה, אילו סיפורים נאספו כאן. לפיד מתארת אותם כספרות מותחנים, כלומר כספרות מגזינים קלילה. זהו הגורם המארגן של האסופה הזו, והיא מבקשת לתת לסיפורים את הבמה המכובדת הראויה להם, כי "סיפור טוב הכתוב היטב הוא סיפור טוב הכתוב היטב", כך בלשונה.

משעני, לעומתה, מתאר בצורה מדויקת יותר את הז'אנר שהוא אוצר: "סיפור המתח, סיפור המסתורין או הסיפור הבלשי הקצר". למרבה השמחה, הוא טועה. אסופת הסיפורים הזו לא אוצרת סיפורי בילוש, וגם לא סיפורי מסתורין או מתח.

***

סיפורי בילוש אנחנו מכירים. זה ז'אנר שהתחיל ב־1841 עם "הרציחות ברחוב מורג", הסיפור הקצר של אדגר אלן פו. שם העלילה מתחילה בתעלומה, והסיפור מתמקד במסע שעובר על הבלש עד לפתרון. אבל הקונבנציה הזו לא מופיעה בסיפורים שמוגשים בספר, שחלקם נמסרים בכלל מנקודת המבט של הפושע. אלה גם לא סיפורי מסתורין, שכשמם כן הם - יש בהם איזה מסתורין שעוטף ומניע את העלילה; ואלה גם לא סיפורי מתח - כי לא בכל הסיפורים אנחנו נמתחים.

המשותף לכל הסיפורים כאן הוא אחר; כולם מציגים פשע מזווית כזו או אחרת. חלקם, כמובן, מנקודת המבט של הבלש ("הצתה ועוד", "מרדף שווא"), חלקם מנקודת המבט של הפושע, חלקם מנקודת המבט של בני משפחתו של מבצע הפשע (כמו שני הסיפורים המסיימים, "להחזיר את ריימונד" ו"העימות של באטמן ורובין"), או מנקודת המבט של מזמין הפשע, שלא ביצע אותו בפועל ("כשהנשים יוצאות לרקוד").

כאמור, המשותף לכולם הוא שאיפשהו בסיפור (וייתכן שברקע שלו בכלל, ולא בסיפור עצמו) - התרחשה חריגה מהשגרה, מהמוסכמות ומהחוק והתבצע פשע. ההכללה של מגוון הסיפורים באסופה אחת מייצרת משהו שאסופה "כרונולוגית", כלומר כזו שסוקרת את הז'אנר לאורך השנים ומציירת לנו את התפתחות ז'אנר המותחן (כפי שמובטח באחרית הדבר, וכפי שמשעני עושה בהערות בסיום הסיפורים), לא היתה יכולה לתת. היא מאפשרת להסתכל מחדש על סיפורים מוכרים, מפורסמים בחלקם, ולראות בהם פנים חדשות, או לראות התכתבויות שונות בין סיפורים שמאירים זה את זה באור חדש.

***

ניקח, למשל, שני סיפורים מוכרים למדי מהקובץ. הראשון, "החזרה למוטב" של או הנרי, תורגם לעברית כבר בשנת 1973 (בתוך האסופה "אחרי עשרים שנה" שתרגם אהרן אמיר), והוא מתאר את החיים של פורץ כספות ידוע לאחר שחרורו מהכלא. השני, "הזהות החדשה של ג'יימס פני" של לי צ'יילד, הופיע בעברית באסופת הסיפורים הקצרים "בלי שם אמצעי" משנת 2018.

בהקשרים המקוריים של הסיפורים, סיפורו של הנרי נקרא כסיפור שעיקרו הוא בטוויסט שבסופו (כמיטב המסורת שמאפיינת את כתיבתו), ואילו הסיפור של צ'יילד הופיע כסיפור שעוסק בג'ק ריצ'ר, הבלש הנצחי שלו.

אבל בקונטקסט הנוכחי, באסופה הזו, הסיפור של הנרי הופך לסיפור שמרכזו אינו הטוויסט, אלא השינויים שבני אדם עוברים במהלך חייהם, לרבות הפושע ואיש החוק. הסיפור של צ'יילד מתכתב עם הסיפור הזה: ריצ'ר, הבלש, נדחק כאן הצידה, והסיפור הוא לא רק על העלמת עין, אלא על הצורה שבה אדם יכול להתמודד עם טעות שעשה ועל השינויים שנכונו לו. הסיפור השני מהדהד את הסיפור הראשון (כולל את שינוי השם), וההתכתבות הזו מאירה בכל אחד מהסיפורים משהו חדש.

סיפור אחר שמואר מחדש הוא "להחזיר את ריימונד" של ג'ון גרישם. קריאה יחפה שלו חושפת סיפור על מערכות יחסים משפחתיות עם מעט מאוד מסתורין. ההכללה שלו בתוך אסופת סיפורי הפשע מאירה בו את הפשע שנעשה או שלא נעשה, ואת שאלת החפות או הזכאות של ריימונד - שאלה צדדית בסיפור המקורי, אבל בהקשר של האסופה הזו היא מקבלת עומק ונקודת מבט נוספת על מערכות היחסים המשפחתיות (מי מבני משפחתו חושב שהוא זכאי או אשם, וכן הלאה).

כך, האסופה הזו יוצרת מבט מקיף סביב הפשע: החל מהמניעים, דרך התכנונים, המזמין, המבצע, הנרצח, האנשים שמושפעים ממנו והמשפחות ועד לחוקר - ובסיפור אחד אפילו פשע שלמעשה בכלל לא קרה. זוהי אסופה תמטית שמייצרת הקשר רחב, מעניין ואחר עד כדי כך, שהכרתי כמה וכמה מהסיפורים - ועדיין שמחתי לגלות אותם כאן.

כמו בכל אסופה, קל לתהות על הבחירה. הרי על כל סיפור שנכנס, היו מאות אחרים שלא נכנסו. מה בעצם הוליך את הבחירה? למה דווקא הסיפורים האלה? למה דווקא סיפורים מהאנגלית (מה שמשמיט את הספרות הסקנדינבית, או את ג'ורג' סימנון, או את בורחס)? למה נקבע או הנרי כסופר הכי מוקדם כאן? בקובץ סיפורים קצרים המקום ממילא מוגבל, ולכן התשובות לשאלות הללו מובנות מעצם הבחירה לאצור אסופה. כמו כן, לא נראה שיש כאן יומרה לסקירת אבני היסוד הז'אנריות, אלא זוהי בעיקר מחווה לתחום מצד שני סופרים, לפיד ומשעני, שאוהבים אותו ופועלים בו.

והנה הערה שולית: את הספר עוטפת הקדמה מאת שולמית לפיד (אמה הספרותית של ליזי בדיחי, הבלשית הבאר־שבעית הזכורה לטוב), ואחרית דבר של דרור משעני (אחד הסופרים הבולטים בתחום בתקופה הנוכחית ואביו הספרותי של אברהם אברהם). משעני הוסיף הערות גם לכל אחד מהסיפורים, שממקמות אותו בתוך הקשר. אלה הערות מצוינות, ובעיניי אפשר היה להרחיב אותן אפילו יותר, ובכך להעניק עוד עומק או משמעות ולהציע מבט אחר על הסיפור.

***

"אבל מה קרה בסוף?" שאל הסיפור.
"מתברר שמה שהיה חשוב", אמר ג'ק, "הוא לא הפתרון, אלא מה שקרה בהתחלה - מה היה ולמה היה, ומי אמר למי, ומה היו מערכות היחסים, ומה הרגישו האנשים, ואיך הכל התפתח עד שהפכת להיות מי שאתה. זו היתה התעלומה האמיתית".
ובמילים אלו נשען ג'ק אחורה בכיסאו, ואט־אט ובכוונה גדולה עישן את שאריות הסיגר.