שורת אירועים ברוסיה ובעולם יתרחשו במהלך השנה הקרובה, לרגל 200 שנה לפרסום הרומן בחרוזים "יבגני אונייגין" מאת אלכסנדר פושקין.
פה בישראל, אירוע השיא יתקיים מחר באוניברסיטה העברית בירושלים, עם ציון ההוצאה לאור של התרגום החדש לרומן בידי זאב גייזל, איש רוח ואיש הייטק מוערך ומתרגם של השירה הרוסית לעברית.
הסופר ולדימיר נבוקוב הקדים את תרגומו לאנגלית של "יבגני אונייגין" במבוא מסקרן, ובראשו השאלה: "הניתן באמת לתרגם שיר מחורז כמו 'יבגני אונייגין' תוך שמירה על חרוזיו?". לדידו של נבוקוב, התשובה לשאלה היתה "לא" החלטי ומוחלט, או במילותיו: "זה בלתי אפשרי מבחינה מתמטית". אילו היה חי היום, ואילו ידע עברית, התרגום החדש של יצירת המופת הרוסית לעברית מאת גייזל (מתמטיקאי במקצועו!) היה משכנעו אחרת.
"יבגני אונייגין", שראה אור ב־1825, אינו עוד רומן. זוהי יצירת מופת ייחודית, הנודעת ביותר מבין היצירות של הספרות והשירה הרוסית, ועמוד התווך של התרבות הרוסית בכללותה. הגאונות של פושקין משתקפת בכל אחת מ־5,300 שורות הרומן המחורז, ובמיוחד ב"מוזיקה" האופיינית לו, שמבוססת על צורה ספרותית שזכתה לכינוי "הסונטה הפושקינית" ומועצמת במצלול כה אלגנטי שגם כעבור כמעט 200 שנה אחרי הכתיבה לא נס ליחו.
הקריאה בתרגום החדש של "יבגני אונייגין" מספקת תענוג אינטלקטואלי נדיר ויוצא דופן, לצד אפקט אסתטי שקרוב ככל הניתן לקסם של שירת פושקין ברוסית.
בימים שהמילה "רוסיה" מעוררת שוב מגוון אסוציאציות שנע מאימה עד תיעוב, מלאכת המחשבת של גייזל מציגה מחדש את אחד משיאי התרבות הרוסית ומזכירה שמאחורי החזית הדורסנית תמיד מתחבאת לה נפש רוסית עדינה, אנושית וכובשת.
לעבודה המונומנטלית של גייזל, שרואה אור בהוצאת שוקן, קדמו שלושה תרגומים של "יבגני אונייגין" לעברית. החשוב ביניהם שייך לאברהם שלונסקי ונחשב עד עכשיו למופתי - מה שרק מעצים את ההישג של גייזל, כי התרגום שלו פשוט טוב יותר. טוב עד כדי כך שכאשר התרגום הוקרא לקבוצת רוסים שאינם יודעים מילה בעברית, הם מייד זיהו שמדובר ב"יבגני אונייגין". האינטרפרטציה של גייזל ל"מוזיקה" הפושקינית כל כך מדויקת ונאמנה למקור, שלמשמע צליליה נדמה כאילו פושקין עצמו היה שותף לחיבורה.
"כמו לרקוד בשלשלאות"
"אחד האתגרים הגדולים בתרגום היה להעביר לעברית קולחת ורהוטה את האירוניה האלמותית של פושקין, שהפכה לאחד מסימני ההכר הבולטים של 'יבגני אונייגין'", אומר גייזל בשיחה עם "ישראל היום" ומדגיש כי בזכותה היצירה שנכתבה בראשית המאה ה־19 (פושקין החל לעבוד על הרומן ב־1823, אחרי שנשלח מסנט פטרבורג לגלות בקישינב בשל עזות המצח של הגיגיו, שהכעיסה את השלטונות) נקראת כאילו נלקחה משיחות הסלון של ימינו.
אתה שייך לעדת מעריצי פושקין?
"אני קודם כל משייך את עצמי לעדת מעריצי העברית. אני נהנה כל כך לתרגם יצירות שירה אל השפה המופלאה שלנו, למרות הקושי, ואולי בגלל הקושי. גיליתי לאחרונה את דבר קיומה של זילינדה גייזל, מתרגמת אל השפה הגרמנית שבמקרה נושאת את שם משפחתי. היא אמרה פעם שלתרגם זה כמו לרקוד בשלשלאות. בפרפראזה על דבריה אחדד זאת כך: כאשר מתרגמים פרוזה, יש להשתדל שהשלשלאות לא ישמיעו קול; כאשר מתרגמים שירה, עלי לעשות הכל כדי שצלצול השלשלאות יישמע כליווי מוזיקלי".
ובכל זאת, מדוע תרגום חדש נחוץ דווקא עכשיו?
"במידה רבה הצורך בתרגום חדש נגזר מקצב התפתחות העברית דווקא. הקורא ב'יבגני אונייגין' בשפת המקור אינו נזקק למילון. על אף מרחק הזמן, הרוסית של פושקין נהירה לגמרי לצאצאיו בני ימינו, אולי משום שהיצירות של פושקין הן שבראו את הרוסית המודרנית. לעומת זאת, התרגום של שלונסקי, שראה אור ב־1937, עלול להישמע לקורא העברית העכשווי מיושן ומסורבל".
איך מנגישים יצירה מלפני 200 שנים לקוראי המאה ה־21?
"שאול טשרניחובסקי, אחד מהמעריצים הרבים של פושקין, טען שכדי לתרגם את פושקין צריך לחדור עד נבכי החיים של העם הרוסי, לדעת את ספרותו הגדולה, ובעיקר לדעת את הלשון הרוסית ידיעה מקיפה ועמוקה. כדי לסייע לקורא העברי התרגום מצויד בכ־600 הערות שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו